בשנים האחרונות אני אח של המון אנשים.
לפני שעתיים עבר בשכונה שלנו אלטע-שנורר. הוא נסע בטנדר שלו וצעק מהרמקול "אחים יקרים, עזרו לאשה אלמנה שעומדת לעבור ניתוח קשה. תרמו כפי יכולתכם". אני אח של האלטע-שנורר (או של אותה אלמנה מסכנה).
ארנה קזין כותבת היום ב"הארץ" על תפקידן של הנשים:
נשים גם יכולות בוודאי לפעול כדי להשפיע על הנהלת רשתות מהסוג של סופר-פארם לשפר את תנאי ההעסקה של אחיותיהן הקופאיות והזבניות
כי הנשים, אחיות הן. כולן.
שלא לדבר על "יהודי לא מפנה מגרש יהודי" – שהרי כולנו אחים ומכיוון שכך יש חשש ל"מלחמת אחים".
גבירותיי ורבותיי, ברצוני להצהיר שאני אח רק של אחותי ויש לך רק אחת כזו. אני לא אח של המתנחלים, לא ינקנו מאותו השד, אין לי שום קרבה משפחתית אליהם ואפילו לא סימפטיה. למנקי השולחנות במסעדות, למורים וללוחמים בגבעתי לא משלמים מספיק ולמרות זאת אני לא אח שלהם. אני אשמח לעזור להם אבל לא בגלל היותי אח – לא בדם, לא בנפש, לא בגנטיקה, לא באסתטיקה, לא קונספטואלית אפילו לא פרטיקולרית.
הניסיון לגייס אותי לכל מיני מטרות בטענה שאני אח של מישהו, מביאה לי את הסעיף.
(דיסקליימר: בתגובות לפוסט הזה מותר לקרוא לי 'אחי' רק כי זה יצחיק אתכם. מי שיעשה את זה אחר כך, וואיי וואיי וואיי)
כתיבת תגובה