אם חברה בארגון 4 אמהות היתה מפרסמת הספד מחאה לבנה המת, חלילה, בלבנון. הייתי מפרסמת אותו.
(עינת ברזילי, מ"מ עורך ערוץ היהדות בתגובה מספר 20)
למרבה השמחה לא נדרשנו לקרוא הספד של חברה בארגון 4 אמהות. למרבה הצער, כן נדרשנו לקרוא את ההספד של דויד גרוסמן על בנו אורי. ההספד הזה מופיע הבוקר בכפולת העמודים האמצעית ב"ידיעות אחרונות" וגם ב"הארץ" והופיע כבר אתמול בעמוד הראשי של למהנט. כמובן שמיד פניתי לערוץ היהדות בנרג' כדי לפרוע את שטר ההבטחה של עינת. באופן מפליא, הוא לא היה שם. תחת זאת מצאתי את הטקסט הזה של שושי גרינפלד, האחות המגרשת, שמסבירה מדוע גירשה את הרב הצבאי של צה"ל מהלוויית אחיה:
הרב וייס השתתף בגירוש יהודי גוש קטיף, תלישת האלמנות והיתומים מהבתים, הרס הבתים והפקרת בתי הכנסת לחילול ע"י הרוצחים (…) אין לי ספק שכל רב צבאי מהיום שרק יעלה בדעתו להשתתף בגירוש יזכור את אשר נעשה לרב וייס ויברח מזה ככל יכולתו. באם כך יקרה, והיה זה שכרי.
אבל זה בסדר כי "מערכת הערוץ מדגישה כי הדברים שמובאים פה הם על דעתה בלבד".
מרתק היה גם לקרוא את השיחה עם הרב שמואל אליהו, הרב הראשי של העיר צפת, אותו רב שאמר כי אין להשכיר או למכור דירות לערבים ועל מכללת צפת להפסיק לקלוט צעירים ערבים ללימודים, אותו רב שאומר כיום כי חורבן גוש קטיף הוא "תחילת הסוף של הציונות החילונית – עץ בלי שורשים". ועל נוער הגבעות הוא אומר: "חברה נפלאים. הם מאיימים כי הם לא שמים חשבון לתרבות הריקנות של תל אביב וגרורותיה".
תעשי לי טובה, הגברת ברזילי, אל תחזרי לכאן כדי להגיב.
כתיבת תגובה