היה משהו קצת מוזר בסערה הציבורית שפרצה סביב החלטתה של שרת החינוך, יולי תמיר, לסמן במפות שבספרי הלימוד החדשים את הקו הירוק.
אני לא מדבר על העובדה שכל-כך הרבה פטריוטים נזעקו כדי למנוע מילדי ישראל לדעת היכן מסתיימת ישראל הריבונית (למעט ירושלים, ורמת הגולן), ואפילו לא על הדבר המתקרא חברת הכנסת רונית תירוש, לשעבר מנכ"לית משרד החינוך, שניסתה להסביר ברצינות תהומית אצל רזי ברקאי בגל"צ שיש היסטוריה א-פוליטית אותה למדו עד כה בבתי הספר, ויש את הפוליטיזציה הנוראית שעושה כעת השרה תמיר.
הדבר הבאמת מוזר בכל הסיפור הוא תחושת הרטרו. כנראה שככה מרגיש מי שהולך לישון ב-2006 ומתעורר בשלהי שנות ה-80 או משהו.
כאילו, מה השלב הבא, סערה ציבורית סביב החלטתה של יולי תמיר ללמד את התלמידים שיש עם פלסטינאי? כי אתם יכולים לקרוא לי היסטרי, אבל אם זה יקרה, ותמיר אכן תעביר החלטה כזאת, אין לי ספק שתוך כמה שנים אנחנו עלולים להגיע לסיטואציה שבה ממשלת ישראל פשוט תכיר באש"פ, ואולי אפילו תחתום על הסכם עם העומדים בראשו. בסוף עוד יהיו לנו ראשי ממשלה שיציעו לפנות כמעט את כל הישובים שבמקרה שוכנים מעבר לאותו הקו. והכל בגלל החלטה פזיזה של שרת חינוך אחת.
***
אגב, גם אם אף אחד לא יצליח לסכל את החלטתה ה"אנטי חינוכית" של תמיר, עדיין אפשר להיות רגועים. כל עוד בבתי הספר יש גם ספרי מדע שמסבירים לתלמידים ש"השמש אינה נעה כגולם, אלא גם היא נשמעת להשגחתו של הבורא יתברך, ולמשל בימי יהושע בן נון היא נעצרה בשמים ככתוב 'שמש בגבעון דום'", תהיו בטוחים שעוד לא הכל אבוד.
כתיבת תגובה