אנחנו שמחים לארח את נויף בקטגוריית כתב אורח עם הטקסט המעניין הבא:
לפני כמה ימים נערך טקס אשכול הזהב 2007. שגיא קופר שכתב על האירוע בלמהנט בחר להתייחס למנחה, מירב מיכאלי, ולאיכויות השפה והאג'נדה שלה:
לסיום הפרק הזה, הערה אחת לסדר, שנוגעת להנחיית הערב עצמו: מירב מיכאלי היא, ללא כל ספק, מנחה מוכשרת ופרסונה תקשורתית. לאור זה – דווקא לאור זה – מן הראוי היה שהיא תחדל מהעמסת הקהל בפמיניזם בגרוש בדמות הפנייה לציבור האורחים בטקס הענקת הפרסים בלשון נקבה. ישנם ארועים שבהם מניפסטים רעיוניים פשוט לא מתאימים. הבנו את הרעיון בשנה שעברה. די.
ואם מירב לא מבינה את המסר במילים עדינות, אז אולי האיום של יאיר גת יעשה עבודה טובה יותר:
המיקום הלא אטרקטיבי מנע מאיתנו להתרכז בדבריה של מרב מיכאלי, שהצליחה לעצבן גם השנה עם טון מורתי והתעקשות על פנייה לנוכחים בגוף ראשון רבות. מרב יקירתנו, אנחנו חושבות שהבנו את הקטע ומבקשות ממך להפסיק עם זה לפני שיהיה מאוחר מדי .
אני לא מבין. ממה הם כל כך נלחצים? האם באמת מספיקות כמה מילים בשביל לעורר חרדת סירוס אצל גברים כמו קופר וגת? אז דיברו אליך בלשון נקבה (וסביר להניח שלא באופן אישי, אלא ברבות), זה באמת מערער כל כך בקלות את הביטחון העצמי שלך? מיליונים של נשים בארץ מקבלות די כמובן מאליו את הפנייה אליהן בלשון זכר-רבים וחיות (אולי נאלצות לחיות) עם זה בשלום. אתה בסה"כ צריך להעביר ערב אחד כזה בשנה בו פונים אליך בתור אישה. למה שלא "תהיה גבר" ותתמודד עם זה במקום להיכנס להיסטריה?
בכלל הביקורת הזו נשמעת לי כמו: היי פמיניסטית בביתך (ובמטבחך), וצייתנית בצאתך. את אולי אשת תקשורת מוכשרת, אבל אל תהרסי את אירוע היין שלנו עם מציאות בעייתית, דעות חברתיות ודברים מציקים כמו אג'נדה פמיניסטית סהרורית. מניפסטים רעיוניים כמו שיוויון בין גברים לנשים – מקומם בכנסים אקדמיים רדיקליים או אולי בשיחת רכילות של בנות. שם אף אחת לא תיעלב אם ידברו אליה בלשון נקבה.
אחד הטיעונים המצטדקים נגד הדיבור הזה הוא כמובן טיעונו של מי שהפך לפתע לבלשן חובב: "מה לעשות? ככה זה בעברית. אל קהל מעורב מדברים בזכר-רבים". זה נכון, ואפילו האקדמיה ללשון עברית מכחישה בתוקף שמועות על שינוי ההוראה הזאת, אבל אותי מעניין אם אותם בלשנים חובבים מקפידים בשפתם גם על זכר ונקבה במספרים, אומרים ישן (בקמץ וצירה) ולא יושן, זוכרים מתי צריך לשים דגש בבג"ד כפ"ת ומתי לא ולעולם אינם מגיבים ב"שולתתתת!!!!1", כי מה לעשות? ככה לא כותבים בעברית.
האמת היא שמילים הן כוח, וכדי שהן תשפענה הן צריכות להיות חלק גם מהיום יום ולא רק נוכחות בכנסת, באקדמיה או בחדרי חדרים. מיליוני הבלוגים בעולם הם עוד דוגמה מצוינת לכך. צריך לברך על כל הבעת דעה של אמן, אשת תקשורת, איש ידוע או אישה מוערכת בכל נושא שקשור לחברה בה אנחנו חיים ביחד. על אחת כמה וכמה אם היא מזעזעת קצת את המיינסטרים שכל כך נוח לנו לשקוע בו.
באופן אולי קצת צפוי, רותם רוזנטל, שדיווחה על אותו אירוע באתר האנרגיה, מסתכלת על הדברים בצורה שונה. לא כל כך ברור אם היא תומכת באג'נדה של מירב מיכאלי או לא, אבל אין ספק שהיא לוקחת את כל העסק הרבה יותר בקלילות:
נציגת העמותה ומנחת הערב, מרב מיכאלי, סיפקה כמה רגעים קומיים בלתי נשכחים, כשעלתה לבמה בעודה מנסה להסות את הנוכחים כשהיא פונה אליהם בלשון נקבה. נאמר זאת כך: הבלבול הג'נדרי מעולם לא הרגיש כה מבעבע.
1. אני מקפיד לומר "יָשֵן" ולא "יוֹשֵן" (ואני אפילו יודע לנקד!).
2. אני זוכר מתי לשים דגש קל באותיות בג"ד כפ"ת (אחרי כל הברה סגורה, כלומר בראש מילה או אחרי שווא נח).
3. אני לא נוהג להשתמש ב"שולת!!1" (למעט מקרים מיוחדים כמו זה).
4. ואני אפילו משתדל להמנע משימוש בצירוף "מאחר ו" (אלא רק "מאחר ש").
עכשיו, משעברנו את משוכת הדמגוגיה הזאת, מותר לי להציג את חוות דעתי הלשונית? תודה לך.
את כללי השפה קובעים דובריה. האקדמיה מנסה (והדגש הוא על הניסיון) לכוון את הדוברים לכללים שנראים בעיניה – בצדק או שלא – נכונים יותר. דוברי השפה עשויים לדחות את ההמלצה או לקבל אותה, והם אלה שבסופו של דבר יקבעו מה "נכון". ההבדל הפעוט בין ארבע הדוגמות הנ"ל (ולא "ארבעת הדוגמאות" [1]) לבין הפרובוקציה הפמיניסטית של מיכאלי הוא שכשמדובר בפרובוקציה של מיכאלי – נו, זאת פרובוקציה. אין בשימוש בלשון רבות במקום רבים שום היגיון לשוני (בניגוד ל"יושן", למשל [2]) וגם לא היגיון מעשי. כל המטרה היא למשוך תשומת לב.
כשהציבור הולך נגד האקדמיה ולא מקפיד על "שני ילדים" כנגד "שתי ילדים" הוא עושה זאת מתוקף היגיון מסוים, וחשוב מכך – הוא עושה זאת באופן כמעט אחיד. רוב הציבור הצעיר כבר לא מבחין בין שתי הצורות הנ"ל, ואני מוכן להתערב על כל חשבון הדרכמות של הגלוב שבעתיד הלא-רחוק האקדמיה תכשיר את הצורה הזאת. הפנייה בלשון נקבה רחוקה מלהיות נחלת הציבור כולו, ולכן אין לה שום מכנה משותף עם כללי בג"ד כפ"ת או שאר הפרות-הכללים שמנית.
מה שמרגיז את קופר ואת גת הוא הפרובוקציה (ובכך הם ממלאים את ייעודם כראוי) ולא איזו "חרדת סירוס" או הסבר פסאודו-פסיכולוגי אחר. הערה אחרונה – לפעמים עדיף להיות חכם מאשר צודק, והעיסוק הפמיניסטי בקשקושים לשוניים כמו זה אינם חכמים, בלשון המעטה, גם אם הם צודקים (לטעמי הם לא, אבל נניח לזה).
[1] – אני באינרציה. עם הקוראים הסליחה.
[2] – על דרך האנלוגיה: שמר-שומר, כתב-כותב, ישן-יושן
אם לא היה יוצא לי לשמוע יותר מפעם אחת את מירב מיכאלי בתוכנית הרדיו שלה ב- 103FM הייתי מקבל את הטיעונים שלך בלי לחשוב בפעמיים.
בעיקרון אני די אוהב את צורת ההגשה שלה ואת תוכנית האקטואליה הזו ( 7:00 – 8:00) אבל לשמוע אותה מדברת בשיחדש הזה במשך שעה (מינוס פרסומות), ללא הפסקה, בכל נושא שהוא וכל יום זה מתחיל להעיק על האוזן.
אני כבר קיבלתי את הרושם (ויתקנו אותי אלה שיודעים) שהיא תמיד מדברת ככה. גם במסגרות פרטיות.
אג'נדה פמיניסטית זה דבר טוב וראוי אבל להשתמש בצורת הדיבור הזו ללא הרף ובכל נושא ועניין יוצר את הרושם שהשפה הזו היא הכלי העבודה היחיד שיש בארגז הכלים הפמיניסטי שלה ובתור כלי עבודה הוא די נמאס וגם די חסר תועלת.
אני לא רואה איך פימפום בלתי פוסק של צורת דיבור מאולצת זו תשפר את תנאי העסקה של נשים או את היחס אליהן.
אני עם אריאל. השיבוש המכוון הזה הוא לא אג'נדה פמיניסטית, הוא ילדותי והופך את הפמיניזם לדווקאי וטורדני. אולי מיכאלי חושבת שכל הבעיות נובעות מזה שלקהל מעורב מדברים בלשון זכר?
ובאותו עניין, נויף, לא כל גבר שלא חושב כמוך הוא מייד "מסורס" וחסר בטחון. זה בדיוק סוג הדיון שמנסים להימנע ממנו, אלא אם הכללה כמו "נשים לא יודעות לנהוג" נשמעת לך לגיטימית.
לכדור מרובע,
אני לא מבין מה שונה שתיים/שניים מאתם/אתן? אם אתה מקבל ששינויים בשפה אכן מגיעים מלמטה, מדוע להחיל את הכלל הזה רק במקרה של שינוי הנובע מבורות, ולא במקרה של שינוי מודע, הנובע מהתאמת השפה לעולם כפי שהיינו רוצים שיהיה? לי נראה שאם בכלל, יש דווקא מקום להעדיף שינויים מודעים, ולא שינויים שכל הצדקתם הוא ליקויים במערכת החינוך.
אני חושב שאחת הנקודות שניסיתי להדגיש היתה שבכלל לא משנה מה "נכון" או מה "לא נכון" להגיד. למה הגיוני יותר לדבר בזכר-רבים מאשר בנקבה-רבות? למה הגיוני יותר ששולחן זה זכר ודלת זו נקבה? אם כבר זה עניין של הרגל ונוחות יותר מהיגיון.
מירב מיכאלי פועלת לקדם את האדיולוגיה שלה בכל מיני דרכים ואחת מהן היא שימוש בשפה. היא לא היחידה: עיין ערך "השטחים הכבושים/הגדה המערבית". אפשר לקרוא לזה פרובוקציה ומאוד הגיוני שזה נועד למשוך תשומת לב, ועובדה שזה מצליח לעורר את הנושא יותר טוב מטקטיקות אחרות.
ובכל זאת, אם כל העסק הוא סתם "קשקוש לשוני", או "צורת דיבור מאולצת", למה זה נתפס בתור פרובוקציה כל כך מקפיצה?
מסכימה לגמרי.
נכון, שפה יוצרת תודעה, אבל אני לא רואה איך השינוי הזה מקדם משהו. לא השתכנעתי שהסיבה לאפליה נובעת מהשפה, ממש לא. אני רואה את עצמי כפמיניסטית, ותמיד מתעצבנת משיבושי שפה – וכאלו במיוחד.
נויף, נניח שהיה מנחה שבמשך כל הערב היה מפגין שיבוש שפתי אחר – בולט, ומשמעותי? אני מבטיחה שגם במקרה הזה היו רואים לנכון להעיר על כך. במקרה של מיכאלי, ברור מהיכן זה נובע ולכן מעירים על האג'נדה, אבל מה שמקפיץ במיוחד בעיני הוא פשוט שיבוש השפה במקום שבו אתה מתפה לשפה גבוהה ואיכותית.
4 – שפה, באופן גס, היא מבנה מתכנס ולא מבנה מתבדר: כשיש מלים בעלות משמעות קרובה, הנטייה האנושית – בכל השפות – היא לאחד אותן. יוצאי הדופן הכמעט-יחידים הם המקרים של מלים נרדפות, שמקבלות גוון שונה והבדל סמנטי לאורך זמן (הבטחה/אבטחה, לדוגמה, התחילו מאותה משמעות).
זו אחת הסיבות שהשימוש בלשון רבות הוא לא טבעי. התהליך "הנורמלי" של שפה הולך לגמרי הפוך, ו*מאחד* צורות דומות, לא מְבַדֵּל. ככה זה בכל השפות, ואם הגב' מיכאלי הייתה רוצה היא הייתה יכולה למצוא עוד הרבה דברים בשפה שבהם היא יכולה להחליט על בידול משמעות. לכן כאן זו פרובוקציה מאולצת, ולא צעד שיש בו היגיון.
בכנות גמורה, כמה מהנשים כאן מדברות על עצמן בזכר? אני לא מתכוונת לילדות נות 16 שחושבות שזה מתוקי וסקסי להגיד לחבר שלהן "אני עייף", או "אני עצוב". אני מתכוונת לנשים מבוגרות, בעלות שם ומעמד, למשל מרצות באוניברסיטה (או מרצות מכל סוג שהוא), כמעט כל המרצות שאני שמעתי מדברות בגוף ראשון ושני יחיד בזכר כשהן רוצות להדגים.*
העניין הזה, יחד עם ענייני שפה אחרים (למשל העדר שמות משפחה ותארים לנשים) ומיעוט נשים חזקות סביבנו יוצרים מציאות שמחלישה נשים צעירות.
*זו אחת הפסקאות העילגות שכתבתי מימי, אני מקוה שהצלחתי להסביר את עצמי, בבקשה תודיעו לי אם לא.
בלונדינית, אני באמת לא הבנתי… את יכולה לתת דוגמא?
אני אנסה, מקווה שאצליח ואם לא תגידי*
לגבי שמות המשפחה והתארים זה יותר פשוט, כי רק השבוע נתקלתי בעניין באחד הקורסים שאני שומעת**: הסטודנט דיבר על מחקר שניהלו ד"ר דייויד ווין ואשתו פט. הגיוני נכון? בעיקר בהתחשב בעובדה שאותה פט היא אנתרופולוגית ידועה ונחשבת.
גם עניין מיעוט הנשים בעמדות כח, היחס המפלה אליו זוכות נשים שכבר הגיעו לשם והנטיה שלהן לאמץ מנהגים גבריים לא דורש, לדעתי, הסבר נוסף (אפשר להתווכח על חשיבותו, אבל נראה לי שהרעיון ברור)
לגבי דיבור בזכר: רוב הנשים שעומדות מול קהל ומנסות לתאר סיטואציה עושות זאת בגוף שני זכר, כלומר אתה (למשל רכישת כרטיסים לקולנוע: "אתה מחייג למענה הקולי, מקיש את פרטי הסרט שברצונך לראות ואת פרטי כרטיס האשראי שלך".) נגיד שזה עוד הגיוני באופן כלשהו, אבל אותו דבר קורה כשהן מדברות בגוף ראשון יחיד (אני) . למשל מתארות איך מצביעים: "אני הולך לקלפי, מוסר את תעודת הזהות שלי ונכנס אל מאחורי הפרגוד". המרצות (והבעיה הזו קשה אף יותר אצל מורות) לא שמות לב שהן מתייחסות לעצמן בלשון זכר, כי מבחינתן הן נתנו דוגמה. השומעים בד"כ לא שמים לב לעניין מאותה סיבה והתוצאה היא שהשפה יוצרת תודעה בעייתית מאוד.
*הפעם זאת באמת אני, כבר חודשים אני מנסה למצוא דרך לכתוב את הטיעון הזה.
** כמובן שאני לא זוכרת את השמות המדוייקים.
מאזינה, אני חושב שמכבסות מילים כמו "תוכן שיווקי", "חישוף" וכו' מהווים שיבוש הרבה יותר קשה של השפה, מאשר החלפת הזכר בנקבה. אני בטוח שאנשים רבים מחשיבים אותם כ"שפה גבוהה ואיכותית".
אני מבין אם כי לאוו דווקא מסכים עם ביקורת על האפקטיביות של הגישה הזו. אבל אני לא מבין את השלילה על בסיס לשוני, כי היא נראית פשוט לא רלוונטית. זה לא עניין של איך שפה מתפתחת באופן טבעי, או האם מישהו יאמץ את הגישה הזו, אלא שימוש בשפה ככלי לקידום אידיאולוגיה.
רואה שחורות, ברור שלא כל מי שלא מסכים איתי סובל מחרדת סירוס או חוסר ביטחון, אבל איך אתה היית מתאר את יאיר גת אחרי איום בסגנון: "מבקשות ממך להפסיק עם זה לפני שיהיה מאוחר מידי?"
בלונדינית סודית, תודה על התגובה שקצת הרחיבה את הנושא לתחומים אחרים.
ממתי מירב מיכאלי נחשב למגיש מוכשר?
אני לא חובבת דוגמאות שכל מהותן לומר "אני מסכימה עם הבלונדינית", אז אני אוסיף שדווקא לי יצא להתקל במרצות שלא רק שמתייחסות לעצמן בגוף נשי (כמתבקש), אלא גם מדגימות על נשים. עד שלא נתקלתן בפרופ' למשפטים מדברת על "לאה שהרגה את דינה, ורחל שלא סייעה" (במקום ראובן ושמעון הידועים לשמצה) לא זכיתן לראות את שמחת בית השואבה.
טוב, אני מגזימה, כמובן. אין יותר מדי קשר בין לימודי עונשין לשמחות קטנות (מעבר לאושר של לכתוב את המשפט האחרון במבחן סוף השנה), אבל ייאמר להגנת המרצים הזכרים שלי, שלקחה לי כמעט חצי שנה לגלות שצמד הפרופסורים "פרידמן וכהן" הם הוא והיא, ושפרופ' ג' שלו היא גבריאלה, ולא גבריאל.
אף אחד מהמרצים הנ"ל, אגב, לא ידוע בשל אג'נדה פמיניסטית כלשהי (להבדיל מהמרצות הפמיניסטיות, לעולם נשים, שאצלן ברור שמדובר בהחלטה מודעת ואג'נדתיאלית, ועל כך תבורכנה, אמן)
מילים בוראות מציאות, והדיון שהתפתח פה ממחיש היטב עד כמה אקטואליים עדיין דבריה של סימון דה-בובואר – הגבר הוא האדם הנורמטיבי, האשה היא ה"אחר".
אבל היי, תמשיכו להיאחז בכללי האקדמיה ללשון. טוב שיש מי שמגן על הגברים האומללים מהפמיניסטיות הדורסניות.
בלונדינית, לגבי הדוגמא בגוף ראשון זכר, אני מסכימה איתך – זה מגוחך. זה גם שיבוש לשוני, כך שאני לא רואה מה מותרו לעומת השיבוש של מיכאלי.
לגבי שאר הדוגמאות שנתת, הן כבר מחוץ לנושא בעיני. הרי אין לנו ויכוח לגבי כך שקיימת אפליה.
1. יונתן תמיד פונה אל כולם (אהם, כולן) בלשון נקבה. כל עוד לא יסתפר, זה הולם אותו.
2. מאבק מדוייק יותר היה לקרוא לכל פרופסור "מוישה" או "דויד", ולהשתמש לגבי נשים בתארים המדוייקים והמלאים שלהן.
3. הכוונה של מיכאלי לגרום לשומע להבין מייד באופן בלתי אמצעי את השיבושים המובנים בשפה המדירים נשים מעמדת אדם מובנת. רק שהתחושה שהיא נותנת היא לא שהיא מעוניינת שישימו לב, אלא מעוניינת לחרוט על לוח מטאפורי ליד האוזן שלך, וחסר לכם שלא תשימו לב.
4. שגיא קופר ויאיר גת הם שני גברים נחמדים ורגישים, ולתחושתי השילוב עם טעימת היין (אני משוכנע שהם לא מהיורקים באירוע כזה) יחד עם החריקות באוזן גרם להם לצורך לדבר על זה. אם לא היו עושים זאת, כל מטרתה של מיכאלי באירוע היתה מתפספסת. הנושא שוב הוזכר במדיה ודוסקס בבלוגים, ונדמה לי שזו המטרה שלו.
אגב לדעתי חסר למירב מיכאלי קצת דמות נשית בחיים – ולכן היא יוצאת עם ליאור שליין.
גדי, אני ממש לא חושבת שצריך לפנות לכל פרופסור בתואר מוישה או דויד, אני חושבת שלאנשים שעבדו קשה כדי להגיע למעמד מקצועי כלשהו מגיעה הכרה בעבודתם ובמעמדם. זלזול בעבודתם של חוקרים גברים לא יהפוך מחקרים של נשים לנוכחים יותר.
לגבי הדוגמה בלשון זכר, מאזינה יקרה, בפעם הבאה בה תשמעי אישה מרצה, נסי לספור כמה פעמים התופעה חוזרת. (גם שאר הכותבים/מגיבים/קוראים מוזמנים.). צודקת העלמה עפרונית, שאי אפשר להבין באמת עד כה זה צורם ומטריד, עד שלא שומעים אשה שמדברת בעל עצמה בלשון נקבה.
ותפוזו, לול.
ובאותה נימה, אני רואה עכשיו את התוכנית של ג'יי לנו, שלכבוד חודש ההיסטוריה הנשית הקדיש את משאל הרחוב שלו לשאלות על נשים חזקות בארה"ב (בעבר ובהווה). המרואינות היו כולן נשים. אף אחת מהן לא זיהתה את הפוליטיקאיות המרכזיות בארה"ב, לא ידעה למנות את שמותיהן של אף אחת מהנשים שלחמו לשוויון (לנשים או בכלל), מתי הנשים האמריקאיות השיגו את הזכות לבחור או מי האישה שמתמודדת על הנשיאות (אם בכלל יש כזו).
נכון שלנו נוטה להראות במשאלי הרחוב שלו בעיקר עד כמה לאמריקאי/ת הממוצע/ת אין שום מושג על מה קורה סביבם, אבל בכל זאת העובדה שהאשה ה"חזקה" היחידה שסטודנטית בשנות ה20 לחייה יודעת לנקוב בשמה היא הלן קלר ("היא הייתה עיוורת שידעה לקרוא, או משהו") מטרידה מאוד.
כמי שמחרים פסטיבלי יין פומפוזיים, לא נותר לי אלא לציין דבר אחד משני :
אני מתה על מירב מיכאלי.
גורמים המקורבים לגורמים אחרים שמכירים גורמים שמכירים את מירב מיכאלי, ביקשו ממני למסור לכם שמירב מיכאלי מקפידה לכתוב את שמה כך: מרב ולא מירב. יש כאן י' מיותרת.
כתבו מרב מיכאלי.
בתודה מראש. ובל.
מה עשתה לכם רע הגב' מיכאלי? לא יפה להציק לה ככה.
מילים יוצרות שפה. המטרה הראשונית של השפה היא שהיא תהיה מובנת לכל הדוברים. הוגדרה שפה מסויימת וזוהי השפה בה כולם אמורים להשתמש. אם כל אחד ימציא לעצמו שפה משלו יהיה קשֶה מאד לדבר אחד עם השני.
ושוב – למי שלא הבין, וכדי לא לפגוע באף אחד:
מילות יוצרים שף. המטר הראשון של השף הוא שהוא יהיה מובן לכל הדוברות. הוגדר שף מסויים וזהו השף בו כולן אמורות להשתמשת. אם כל אחת תמציא לעצמה שף משלה תהיה קשָה מאד לדברת אחת עם השניה.
גם אצלנו בפקולטה קרה מקרה דומה.
אני נמצאת בפקולטה שיש בה 25% בנות. הרבה מאוד מהמבחנים פונים אלינו בלשון זכר. ממש אין להם בעיה לשכוח את לשון הרבים הנייטרלית, זה פשוט לא מטריד אותם.
יודעים מה? אני יכולה לחיות עם זה. הם אפילו מספיק נחמדים לשים הצהרה ש"המבחן פונה לשני המינים". לפעמים.
אבל כשאני יושבת בשורה הראשונה, ומרצה שמסתכל עלי פונה ומדגים בלשון זכר, אני כבר ממש מרגישה את הדיסוננס הקוגניטיבי בפעולה.
זה הרי כלל בסיסי בהדרכות. המרצה מרפרף על האנשים בקהל כדי ללכוד את תשומת ליבם ולתת להם הרגשה שהוא מדבר רק אליהם.
אם ברגע כזה, שהוא מסתכל אלי, הוא מדגים בלשון זכר, האשליה מתנפצת.
זו חרא של הרגשה, דרך אגב. אני אפילו לא משמעותית מספיק בשביל שהוא יבין את האבסורד בלפנות אלי בלשון זכר.
אבל הנה מגיע הטוויסט.
כשפעם אחת (פעם אחת! בשיעור אחד מתוך העשרות אם לא מאות שכבר היו לנו בתואר) המתרגלת פנתה אלינו בלשון נקבה, הפיוזים קפצו לחצי מהבנים בכיתה.
אל דאגה, היא לא עשתה טעות לשונית. היא פשוט כתבה על הלוח "חשבי את הסיכוי ל…". היא לא פנתה בלשון רבות והיא בטח שלא עשתה את מה שהמרצים עשו לי.
הבנים בכיתה שלי ממש כעסו על זה. עוצמת הרגשות שלהם הייתה מדהימה.
להזכירכם, אנחנו 25%. זה היה אמור לקרות באחד מכל 4 שיעורים שהמתרגל או המרצה בחרו לפנות אלינו בלשון יחיד ולא רבים.
אז אפשר להגיד שזה חסר משמעות. אבל הנה, זה לא. זה מפריע .
אני מלמד בחוג בו יש במקרה הטוב 20% בנים. לפני כמה שנים הייתה לי מתרגלת שלימדה בכיתה בה היו שני בנים ויותר מ-20 בנות. המתרגלת החליטה לפנות לכיתה בלשון נקבה רבות, מה שגרר התייצבות של שני הבנים במשרד שלי כדי להתלונן. הם טענו שאם היא עושה את זה, זה אומר שהיא שונאת גברים, והיא עושה את זה בכוונה כדי להעליב אותם. לפני שזרקתי אותם לכל הרוחות, אמרתי להם שאם הם חשו אי נוחות, זה טוב מאוד, כי זה מדגים להם איך נשים או מיעוטים אחרים מרגישים כשלא מתייחסים אליהם.
כמו שכתבו לינור ונויף, מה שמדהים פה זה עוצמת הרגשות של הגברים, וכן, עוצמת רגשות כזאת לא יכולה שלא להעיד על התפרצות של חרדה (נכון, המקצוע שבו יש 20% בנים הוא פסיכולוגיה).
עופר, אני ממש לא מסכימה איתך ולדעתי עשית עוול לשני הבנים. האם בגלל שיש ילדים רעבים בעולם אז אנחנו צריכים להגיד לילדינו שיגידו תודה שהם מקבלים אוכל ולא ישאירו פירור בצלחת? באותה מידה, בגלל שיש מיעוטים שסובלים זה עדיין לא אומר שאנחנו צריכים לכפות על אנשים שאינם שייכים בדרך כלל למיעוט לחוות חוויית מיעוט באופן מלאכותי ומכוון כשאין בכך צורך ממשי.
בשפה העברית מקובל להתייחס לציבור בלשון רבים זכר, ולתת דוגמא בלשון יחיד זכר. זוהי הצורה הניטראלית לפנייה. כאשר מישהו בא ומעוות את המקובל בשפה מאיזושהי סיבה ולא חשוב כרגע מהי, זה צורם לאוזן. אם המרצה בשיעור מתחיל לדבר אל ציבור שלא כולו מורכב מנשים בלשון נקבה גם לי זה היה צורם ומיד היה גורר מחשבה מה הסיבה לעיוות. במקום אותם שני בנים הייתי גם מרגישה שיש כאן הוצאה שלי מהכלל באופן מכוון ושאולי יש כאן אג'נדה במקרה הגרוע וסתם חוסר התחשבות במקרה הטוב.
דרך אגב, אני בטוחה שכל הדוגלים בנתינת דוגמאות גם בלשון יחיד נקבה מאוד לא יאהבו שעמדתם מתקבלת באופן כל כך גורף בספרי הבישול. המשפט "ערבבי את החומרים לבצק…". בוודאי מקפיץ את הצד הפמיניסטי שבהם. למה הם קופצים? הם קופצים כי גם הם יודעים שבשפה העברית מקובל להתייחס למי שאיננו יודעים את מינו בלשון ניטרלית של זכר ואילו כאן היו מי שהניחו אוטומטית שכל הקוראים הן נשים…
אההממ, תמר – יש פה רק תמר אחת.
לתשומת לבך.
תמר, הבעיה עם ספרי הבישול, כמו הבעיה עם ספרי הלימוד, כמו הבעיה עם דוגמאות ביחיד זכר היא שהן מדירות נשים מתחומים מסויימים וכולאות אותן בתחומים אחרים. עד כמה שזה עצוב, הדוגמאות הללו יוצרות אצלנו דפוסי חשיבה. בנות צעירות (בגילאי בי"ס) ונשים צעירות צריכות לראות מודלים לחיקוי ולשמוע דוגמאות וטיעונים שלא מעבירים, באופן בלתי מודע אבל מאוד ברור, את המסר ש"זה לגברים". יש עשרות מחקרים (שלצערי אין לי כרגע לינק לאף אחד מהם, כי את כולם קראתי בדפוס) שבדקו את היחס של מורים ומורות לתלמידים ולתלמידות, את האופן בו בנות מושפעות מסטריאוטיפים מגדריים בבחירת מקצועות לימוד ועוד.
גם לי גוף שני רבות צורם, אני בכלל לא בטוחה שזה יודע להשיג איזושהי מטרה ואני די בטוחה שיש מבנים ושימושים אחרים של השפה שהם משמעותיים הרבה יותר ודחוף יותר לשנותם ובוודאי שיש הרבה מבנים מציאותיים (כלומר לא שפתיים) שמחלישים נשים, יחד עם זאת, היות ובשנים האחרונות נתקלתי, באופן אישי, בהרבה יותר אפליה והטרדה משהייתי מעלה בדעתי אני נאלצת להסכים עם הטענה שההתקפה על מיכאלי נובעת, במידה רבה, מחרדה.
היה פעם (ואולי עוד יש היום) מן סטייל כזה בפקולטה למדעי המחשב בטכניון. לכתוב את המבחנים בלשון נקבה. אני זוכר שזה נראה לי חינני. יש בזה משהו שדומה קצת ללשים סטיקר עם התאריך 4.11.95 על האוטו. זה מזכיר לך לרגע עניין שחשוב לזכור אותו. ואז אתה ממשיך בחייך ומנסה לפתור את המבחן. לא זוכר שזה איים עלי או הרגיז אותי ואפילו לא צרם לי. אנחנו חיים בעולם ציני, מנוכר ותאב בצע. זו הסיבה שאני חושב שאג'נדה זה טוב. שפה יוצרת תודעה. תודעה יוצרת הוויה. ואם מספיק אנשים ידברו ככה – זה כבר לא יצרום. אני עם מרב.
כדור מרובע, "דוגמאות" זה דווקא בסדר גמור ("ענייני כתיב").
יש פה תגובות מדהימות, בחיי.
הכי אהבתי את התגובה של זאת שחושבת שלא צריך לכפות הרגשת מיעוט על שני בנים בכיתה של יותר מ-22 תלמידות ותלמידים ובעצם תומכת בלכפות הרגשת מיעוט על הבנות בכיתה.
1. אני מקפיד לומר ”יָשֵן“ ולא ”יוֹשֵן“ (ואני אפילו יודע לנקד!).
2. אני זוכר מתי לשים דגש קל באותיות בג“ד כפ“ת (אחרי כל הברה סגורה, כלומר בראש מילה או אחרי שווא נח).
3. אני לא נוהג להשתמש ב“שולת!!1? (למעט מקרים מיוחדים כמו זה).
4. ואני אפילו משתדל להמנע משימוש בצירוף ”מאחר ו“ (אלא רק ”מאחר ש“).
5. אני יודע לעשות Copy & Paste
ניצחתי?
לבלעם שחושב שתגובתי מדהימה,
בוא ניקח דוגמא אחרת שבעיני יש בה פרמטרים דומים: נניח שבאותו שיעור שמתקיים באוניברסיטה במדינת ישראל יש 20 סטודנטים דוברי אנגלית כשפת אם ורק שני צברים. הצברים מבינים כמובן אנגלית, אבל אנגלית אינה השפה המקובלת במדינה. נניח שהמרצה מחליט לעבור לאנגלית למען הרוב. האם זה מוצדק? לדעתי לא.
דרך אגב, לגבי מרב מיכאלי ברור שהיא בוחרת בטקטיקה הזאת בגלל אג'נדה ידועה ובתור גימיק אין לי בעיה עם זה. כולם יודעים שזו האג'נדה וזה לגיטימי. הויכוח שלי הוא דווקא לגבי מצבים כמו שיעור באוניברסיטה שבו לדעתי אין מקום לא לאג'נדה וגם לא ללקיחת החלטות מיוחדות בשל רוב כזה או אחר.
שלום תמר האורחת,
השאלה שאת בעצם מעלה היא אם למרצה/מתרגלת יש זכות להביע את האג'נדה שלה בשיעורים. התשובה שלי היא כן. אני תומך בזכותן של המתרגלות והמתרגלים שלי להביע את האג'נדות שלהן, כל עוד אין בהן סוג של הסתה כנגד אדם או קבוצה מסויימת. אני מקווה שתסכימי איתי שהאג'נדה של זכויות שוות לנשים ולגברים לא אמורה להיות בכלל "אג'נדה", אלא צריכה להיות ברורה מאליה.
ודרך אגב, מה כל-כך טוב ב"מה שמקובל"? זה צריך לדעתך להיות הקריטריון היחיד בבחינה של פעולה מסויימת? אם זה בכלל קריטריון, אני הייתי שם אותו במקום אחרון.
תמר,
במדינת ישראל יש העדפה ברורה וגלויה לשפה העברית, לכן העדיפות המספרית של 20 סטודנטים דוברי אנגלית אינה משמעותית לעומת 2 הצברים. יחס גדול יותר אולי היה מצדיק להעביר את ההרצאה באנגלית, בתנאי שכולם מבינים את השפה. לעומת זאת, לגברים ונשים צריך להיות בעיני מעמד שווה, לכן עדיפות מספרית כן יכולה להתרגם ל'עדיפות לשונית'.
הדוגמא שלך ממחישה עוד יותר כיצד הסטודנטית הן אזרחיות סוג ב' בשפה העברית, והמעמד הזה מעיד במידה רבה על המעמד שלהן בעולם האמיתי.
עופר,
אכן שמת את האצבע על הנקודה. אנחנו פשוט לא מסכימים בעניין הזכות של מתרגל להביע אג'נדה. לדעתי סטודנט שנרשם ללימודים באוניברסיטה ומשלם שכר לימוד למרצה ולמתרגלים בעצם חותם על חוזה מסוג מסוים עם האוניברסיטה. המרצה והמתרגל הם לצורך העניין מגישי שירות בתשלום. לשירות הזה יש כללים בסיסיים ואין מקום לאג'נדה פרטית של מרצה זה או אחר במסגרת העברת השיעורים, אלא אם כן הסטודנט שנרשם לקורס מסויים יודע מראש שחלק מהקורס מכיל גם אג'נדה מסויימת שמשרתת את הקורס. "מה שמקובל" מבחינתי אלה מילים אחרות להגיד שמתקיים חוזה בין שני צדדים. סביר שב"חוזה" של סטודנט לא יכתב כל פרט טריביאלי ולכן יש חשיבות ל"מה שמקובל" בקביעת הקריטריון לקיום ה"חוזה".
עוד נקודה קטנה: "אג'נדה" של שוויון זכויות בין גברים ונשים היא כמובן מובנת מאליה (עבורי – אולי אנשים אחרים יחלקו), אבל המטרה אינה מקדשת את האמצעים וחוסר ההסכמה בינינו הוא לגבי האמצעים – מתי הם לגיטימיים ומתי לא.
חוץ מזה – חג שמח, או שמא עלי לומר חגית שמחה 🙂 🙂
לבלעם,
אז אנחנו לא כל כך רחוקים בדעותינו. לדעתי רק רוב מוחלט של כולם מול אפס מצדיק שינוי כללי המשחק לטובת הרוב במקרה הנדון. כל ההבדל בינינו הוא בהתייחסות השונה לשפה.
כאשר מתייחסים בכל שפה שהיא לקבוצה או אדם חסר מין (כלומר שלא יודעים את מינו או שהמין מעורב) אז יש צורך בשימוש בצורה סתמית וניטראלית כלשהי. יש שפות (נדמה לי שאספרנטו) שבהן באמת אין אבחנה כלל בין המינים ואז כל העניין הרבה יותר שוויוני. בעברית המין הסתמי הוא מין זכר (חה חה – זה בגלל שהגברים הם סתמיים) וככה אני מתייחסת לכך, ולכן אני לא מייחסת לניסוח זה או אחר המקובל בשפה בעיות שוביניסטיות. למיטב זכרוני אנגלית בחרה במין נקבה לציון מישהו שלא ידוע מינו – האם דוברי האנגלית ממין זכר מנסים להלחם בתופעה? (באמת מעניין – אין לי מושג). בקיצור – אם אנשים לא תופסים את השימוש במין זכר כמין ה"סתמי" אז אולי הפתרון האמיתי הוא להמציא בעברית מין סתמי אמיתי על ידי נטרול אחד המינים או משהו בסגנון, ולא קביעת מין ההתייחסות לפי הרוב בקבוצת אנשים זו או אחרת. אולי בכלל נעבור לדבר אספרנטו. 🙂
נשמה טובה סיפרה לי על הפוסט הזה, וקראתי את מרבית תגובותיו, ואני חייב לאמר שאני משועשע עד מסכים עם הרוב.
ראשית אני חייב לאמר שאני לא סובל מחרדת סירוס. מבחינתי, אחרי שמלאתי את חובתי להמשכיות המין (פעמיים, ובהצלחה יתרה, אעיד כנחתום על עיסתו), סגרתי ממילא את ההרשמה. זה לא אומר שאני מזמין את המסרסים אלי הביתה בתום הפסח, אבל זאת לא ממש חרדה (אגב, יש לאמר פחד מפני סירוס ולא חרדה מפני סירוס, כיון שהתוצאות של הסירוס ידועות, ולכן אין כאן חרדה, שהיא מפני הבלתי נודע).
לעצם העניין:
היות ונויף לא היה בארוע, אעיד במקומו על טיבו: הוא ארוך, מתיש וברובו משעמם. קצת כמו האוסקר האמיתי. להוסיף על זה "קטע" זה דבר מבורך, אבל להוסיף על זה "עומס" זה לא.
הפניה בלשון זכר לקהל גדול היא פניה סתמית – אין כאן עניין של מגדר, אלא סתמיות. הסתמיות הזאת נובעת דווקא מהצורך שלא להעליב נשים או גברים בפניה מכוונת, "מג'ונדרת", או מגדרית. מנגד, כאשר פונים בלשון נקבה, פונים אך ורק לנקבות, ומשאירים, למעשה, את הגברים בחוץ.
הכלל הזה הוא לא כלל של האקדמיה. זהו כלל שמקורו בשפה עצמה, בשורשיה. לו היינו מדברים גרמנית בארץ, היה לנו אז "נאוטרום" – מלשון נייטרלי – אבל אין לנו, והזכר משמש בתפקיד הזה. אגב, הגרמנים משתמשים בנאוטרום למילה תינוק(!) גם אם מדובר בתינוקת, ואם רוצים לדבר על התינוקת בתשלון נקבה, מוסיפים את המילה "ילדה" לפני התינוק.
אישית – וזאת הנקודה שניסיתי להעביר – אני חושב שמנחה של ערב צריך לעשות למען הערב והקהל היושב בארוע. האג'נדה האישית שלו – לא חשוב כמה היא חשובה, ערכית, נכונה או מתקדמת – לא משנה כאן. לא בשביל זה מזמינים אותו או אותה, כמנחים.
ומילה לתרבות הדיון של "נויף": "אני לא מבין ממה הם נלחצים… חרדת סירוס אצל קופר וגת…" אני לא זוכר שהתבטאתי בלחץ, או שהפגנתי, כאמור, חרדת סירוס. אני גם לא זוכר שהערתי הערות פוגעניות לגבי גברת מיכאלי. אפשר לדבר אחרת, גם בבלוגים.
סופסח שמח לכל (גם זה, אגב, בלשון זכר, אבל מתיחס גם לנקבות).
אני מודה שנושא חרדת הסירוס מתאים יותר לאיום של יאיר גת, ולתגובות האמוציונליות של חלק מהמגיבים. אני אוותר על תשובות למה שכתבת עכשיו, כי אני חושב שהדיון קצת מוצה וחוזר על עצמו.
"חרדת סירוס" זה מונח פסיכולוגי שמצאתי לנכון להשתמש בו כדי להביע נקודה. פרויד דרך אגב טען שיש את זה לכל גבר. אני ממש לא חושב שיש בו משהו פוגעני ברמה של תרבות דיון, אבל אני מצטער אם נפגעת.
הפניה בלשון נקבה לא מפריעה לי, מה שמפריע לי או יותר מדויק מעורר אצלי גיחוך היא שהאג'נדה של מיכאלי היא שטחית ורדודה ממש כמו המעשה הזה.
נו אז מה יקרה? היא תדבר על גברים בלשון נקבה ובכך תגרום להם להצטרף למהפיכה הפמיניסטית? יפלו עליהם תובנות שיערערו את השקפת עולמם?
לדעתי ממש לא והאפילו להפך.
מיכאלי תמיד נתפסת לאקט חיצוני כלשהו ובונה עלו תילי תילים של תיאוריה, היא להגנתה תגיד שמילים יוצרות תודעה ואני להגנתי אומר שמיכאלי לטעמי כזכר (לא שובניסט, תתפלאו) מומחית בלעורר חילוקי דעות על דברים חיצונים ושלוליים המסיתים את הדיון הרציני והראוי שהיא מעונינת לעורר , לפיכך היא גורמת לאג'נדה הפמיניסיטת שהיא מנסה לקדם יותר נזק מתועלת בכך שהיא הופכת להיות הנציגה הקולנית מחד אך השטחית מאידך שלה. בכך היא הופכת את הפמיניסם להערת שולים היטולית, קלה לעיקול, ומבדחת, בדיוק ההפך ממה שהיא מתימרת לעשות.