שביתת הסטודנטים המתארכת מאיימת על שפיות נפשי. בעוד שאני מזדהה עם המטרות ועם החרדה של הסטודנטים לעתיד ההשכלה הגבוהה, השביתה מערערת לחלוטין את לוחות הזמנים שקבעתי לעצמי לסיום הדוקטורט, והשעון ממשיך לספור לאחור מבלי להתחשב במר שונשיין.
מה עושים עם העצבים שנערמים מבלי היכולת להוציא אותם (חוץ מאשר על מוסיף, אבל גם הוא מאיים להתפרק)? אני לא יודע מה אתכם, אני קניתי את God of War 2 ויש מצב שבימים הקרובים אני אטחן כל יצור שיתקרב אליי בנעיצת חרב מפוארת.
אני חושב שזה המקום לספק וידוי נוסף בנוגע לשיטותיי המגוונת לפרוק ת'עצבים.
בשעות שלאחר החתונה, כשבדקנו אילו מתנות נתנו לנו, גילינו שמישהו – באמת שאני כבר לא זוכר מי – העניק לנו סרוויס צלחות וכוסות שקשה לתאר אותו במילה אחרת חוץ מאשר מכוער בטירוף! (אלו שתי מילים, אבל מילא). משום כך, כל צלחת וכל כוס הוכנסה אחר כבוד לשקית זיפלוק, מהסוג שאפשר לאטום. בכל פעם שחטפתי את החלסטרה על משהו (וזה קורה לפעמים – אני מניח שכבר גיליתם את זה), ניגשתי למטבח, פתחתי ת'ארון, הוצאתי שקית עם כוס/צלחת מהמדף והטחתי אותה על הרצפה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
תחושת השחרור, אחחח, תחושת השחרור קשה לתיאור.
פסיכופט? לא נכחיש.
כתיבת תגובה