מחבקים את הנרטיב של העשיר

שני עיתוני הכלכלה בישראל, גלובס והטוש הם עיתונים שנו-רא אוהבים עשירים. הדבר בא לידי ביטוי בכך שהם מאמצים באופן מוחלט את הדרך שבה העשירים מסתכלים על העולם, מנתחים את העולם ורואים את שאר הלוזרים שלא הצליחו להגיע לדרגת החוכמה/עושר שלהם.

דוגמה טובה לכך טמונה בטקסט של לילך סיגן, עורכת מוסף “הערב” של גלובס שפרסמה אתמול טור שעוסק בפרשת אורן-פרנק-רפי-גינת. אני חייב להודות שבאופן אישי הפרשה הזו לא ממש מעניינת אותי בין השאר מכיוון שעולם הפרסום, אם לדבר לרגע בהכללה גסה, מחליא אותי. בעוד שאני מקבל חלק מהדברים שסיגן כתבה, חלק אחר לגמרי מזעזע אותי. וכך היא כותבת (בין השאר):

עם יד על הלב, האם אורן פרנק היה ראוי לתואר מנכ”ל של משרד הפרסום הגדול במדינה? קצת מוזר שאלה הם סדרי העדיפויות של המנכ”ל – הערך העליון הוא להגג הגיגים צדקניים בבלוג, בלי לשים לב שירדת על אחת הדמויות החזקות במשק, שבמקרה מפרנסת אותך ואת 150 העובדים מתחתיך. אבל מה זה חשוב? העיקר לצאת מתוחכם בבלוג, לא?

סיגן לא משאירה מקום לספק: פרנק לא כתב את דעתו הכנה, לא הביע עמדה לגיטמית, לא יצא נגד מה שנתפס בעיניו כעוול. תחת זאת הוא “הגג הגיגים צדקניים” כדי “לצאת מתוחכם בבלוג”. זה מילא אבל “ירדת על אחת הדמויות החזקות במשק”? זה כבר חתיכת פאול. בהמשך, מסבירה סיגן, שדמות המופת בסיפור הזה היא זוגתו של אילן שילוח, שירה מרגלית. ומדוע היא דמות המופת?

כי היא, לפחות, הבינה שבמקרים כאלה עדיף להוריד פרופיל ולחכות, ולא להפוך את הדייסה לביצה ענקית שבעתיד יהיה בלתי אפשרי לצאת ממנה.

וכך קיבלנו את הנרטיב כולו בקליפת אגוז: ראשית, אל תהגג – התפקיד שלך להביא כסף ולא לחשוב. שנית, אל תיכנס בחזקים ובעשירים במשק ואם כבר עשית את זה, ילד מפגר שכמוך שצריך להסביר לו הכל שלוש פעמים, לפחות תוריד את הראש ותשב בשקט. השתגעת, להמשיך ולדבר?! הם עשירים, לא הבנת?!

גלובס אינו לבד בדרך שבה חלק מכותביו מאמצים את הנרטיב של העשירים (דרור פויר הוא דוגמה מצוינת לכותב בגלובס שעל בסיס קבוע מציג את הנרטיב הזה רק כדי לדרוך לו על הראש). הטוש מתאפיין בכך אף יותר. אתמול בערב הועברה הרצאתו של רוברט קיוסאקי מכנס של אקסלנס נשואה באתר הטוש ואין זה מפתיע; הטוש וקיוסאקי מתאימים זה לזה כמו כפפה ליד.

ראשית, יש לומר שמי שהחליט לשדר את ההרצאה באמצעות חלון שנמצא בעמוד הראשי של הטוש הוא חמור-גרם. העמוד הראשי עושה לעצמו רפרש אחת ל-5 דקות (או שעושים לו עורכי האתר כאשר הם מעדכנים אותו) ולכן כל 5 דקות השידור התנתק. גאונים.

קיוסאקי הסביר בהרצאה שאבא שלו היה איש משכיל, איש של חינוך ושגמר את חייו עני. לא, הוא לא היה באמת עני, הוא השתכר ממש לא רע, אבל הוא לא היה עשיר. כלומר הוא גמר עני. אבא של חבר שלו לעומת זאת היה עשיר והוא לימד אותו איך לחשוב על כסף. כאשר קיוסאקי השתחרר מהצבא לאחר מלחמת וייטנאם, הוא שאל את אבא שלו מה לעשות. האבא (העני) אמר לו: לך תעשה תואר שני, תעשה תואר שלישי, ותהיה עובד מדינה. קיוסאקי סיפר לקהל: “אמרתי לו שאני מעדיף לחזור ליויטנאם ולירות באנשים”. הקהל כמובן התמוגג ומחא כפיים.

קיוסאקי המשיך וסיפר שהאבא העשיר הסביר לו שהשכלה זה דבר חשוב אך מנהל הבנק שלו אף פעם לא ביקש ממנו את גיליון הציונים שלו. קיוסאקי שעף מהתיכון פעמיים, שמעיד על עצמו כמי שלא יודע לכתוב בלי שגיאות כתיב, אמר שהוא ישלח את פירוט חשבון הבנק שלו למורה שלו לאנגלית – איפה היא, המורה העלובה הזו, ואיפה הוא. הקהל כמובן התמוגג ומחא כפיים.

כאשר קיוסאקי סיפר לאבא העשיר שהאבא העני שלו אמר לו ש”הבית שלנו הוא נכס”, ענה האבא העשיר “אבא שלך הוא אידיוט”. הקהל כמובן התמוגג ומחא כפיים.

פלא שהטוש כל כך מחבבים את קיוסאקי? פלא שהם פמפמו את ההרצאה הזו כאילו היו אחרוני מעריצי הנומרולוגיה והאסטרולוגיה? “רוצה להיות אבא עשיר? בוא למשה זרגיגון שיקרא לך בכוכבים לצפות בהרצאה של רוברט קיוסאקי!”

37 מחשבות על “מחבקים את הנרטיב של העשיר

  1. אני צריך לברר משהו: עורכת מוסף הערב של גלובס בעצם אמרה בצורה מפורשת שהיא לא תעביר ביקורת על “הדמויות החזקות במשק”, כי הם מפרנסים אותה. בעצם, כל גלובס הוא סמרטוט ורוד שאין קשר בינו ובין האמת, כי הוא עובר שיפוצים לפני הפרסום מחשש להרגיז מישהו. הבנתי נכון?

  2. אחלה פוסט. יש בו כל-כך הרבה נושאים ותתי נושאים שחשוב לעסוק בהם – הסגידה לכסף, הזניית התקשורת, הבוז להשכלה, הבוז למחשבה חופשית, הביקורת כמכשול בפניי הדפסת מזומנים.

    בעיקר יש פה הרבה מאד ציניות, כי לא נראה לי שאלה ערכים שגיא רולניק, למשל, מחזיק בהם. אלה ערכים שגיא רולניק חושב שה-Dumb crowd של הוואנאביז רוצה להתחבר אליהם.

    גלובס והטוש כפלייבוי של המפנטזים על כסף.

  3. לול ענק על הזרגיגון.

    ר”ש: היא ואתה (כן, כן אתה) עיתונאים ויש לקוות כי תבצעו את תפקידכם ותבדקו כל מה שצריך לבדוק נגד כל גוף במשק. אבל מנכ”ל של משרד פרסום הוא קודם כל מנכ”ל ורק אח”כ בלוגר/עיתונאי – איך זה לא ברור לכל כך הרבה אנשים שאמורים להבין משהו בתקשורת?

  4. זהר, ידידי היקר.
    1. אני לא עיתונאי.
    2. מעולם לא הייתי עיתונאי.
    3. גם לא עבדתי בעיתון בתפקיד אחר (למען האמת, כשהייתי בן 11 חילקתי עיתונים. אני מקווה שזה לא נחשב).
    4. הפוסט לא מתרעם על זה שפיטרו את אורן פרנק. הפוסט מתרעם על זה שעיתונאית נוזפת בו על שהעז להרגיז “דמות בכירה במשק”. אם התפקיד של עיתונאי זה לכתוב, התפקיד שלך זה להבין את מה שכתוב. אחרת לא עשינו כלום.

  5. זה רק הדימיון שלי, או שבאמת גם בפרשת פרנק (ואולי אפילו בסיקור הבלוג של טיב טעם) וגם בקשר לקיוסאקי, גלובס מקפידים להגיד שחור בכל מקום שבדה-מרקר אומרים לבן?

  6. אתמול הלך לי הקרבורטור והכנסתי את האוטו שלי למוסך. המוסכניק היה חרא של בנאדם. בעצם, הוא לא היה בנאדם בכלל. שאל אם אני משתרללת עם הזה ומזדיינת עם ההוא. הודעתי לו שמי שמדבר אלי ככה לא יראה ממני גרוש והעברתי את האוטו למוסך אחר.

    אחר כך באתי לפה וקראתי שלכל נותן שירות מותר לקלל את הלקוח שמפרנס אותו בלי חשבון. הבנתי. הייתי צריכה להשאיר את האוטו אצל החרא ההוא כי אסור למי שמשלם לו את המשכורת לצפות ממנו למינימום של כבוד.

  7. אחלה פוסט.

    קראתי את הכתבה ואני חייב להגיד שהכתבה כתובה לא רק ממקום של “אנשי ההון שולתתתתתתים!!!!!!11,” אלא גם ממקום של זילזול מדהים בפרנק ובבלוגים כמדיום.

    עכשיו רק CC לחגי גולן ואיתן מדמון, בבקשה.

  8. לא נסחפתי בכלל. מי שטוען שאני לא חסינת ביקורת על מה שאני עושה אתה יודע איפה לא ראוי לקבל את הכסף שאני מרוויחה ביושר. לקחת את המקרה של נוחי דנקנר ויצאת מנקודת הנחה שאם הוא עשיר אז אין לכבד אותו. נכון, הוא עשיר, אבל כמו שאתה לא תיכנס פומבית במו”ל שמעסיק אותך או בעורך שממונה עליך, כך גם אני (ואפילו דנקנר) זכאית ליחס דומה.

  9. לירון – יש לי תחושה שפשוט לא קראת את הפוסט של פרנק. לא זיהיתי שם שום נימה של “חוסר כבוד” לא ראיתי שם שום “כניסה בפומבי”. פרנק השתמש במקרה של דנקנר כדי להגיד משהו על רפי גינת וכלבוטק ולא על דנקנר עצמו. אפשר להאשים אותו בחוסר טאקט וחוסר מחשבה, אבל “לקלל את הלקוח”? “להיכנס בו פומבית”?? אני פשוט לא מבין על מה מבוססת הביקורת שלך – כי על הטקסט של פרנק היא וודאי לא מבוססת.

    אני מסכים עם נקודת המוצא שלך: אין זה הגיוני ונכון לנשוך את היד שמאכילה אותך. אבל האם זה מה שקרה כאן??

  10. הלכתי וקראתי את הפוסט המקורי של אורן פרנק, רק כדי להבין על מה כל המהומה.

    לדעתי, רפי גינת הוא היחיד שצריך להעלב ממנו ואם גלובס והטוש מקדישים יותר מידיעה שולית בעמוד 4 לפיטנגו ההוא ולספקולציות שמסביבו (כמו, למשל, מאמר מערכת), יש פה בעיה חמורה של סדר עדיפויות.

  11. משעשעת העובדה שבפוסט המקורי שכתב פרנק אין שום מילה ולא חצי מילה רעה על דנקנר, פרנק פשוט הציג אותו כדוגמה למישהו שגינת לא יתעסק איתו.
    יש כאן ספין מדהים שהפך את ה”פרנק נגד גינת וכלבודק” ל”פרנק נגד דנקנר”.
    הסוגיה שצריך ללבן, לדעתי כמובן, היא האם מישהו מקושר יכול ליצר תחקירים ומה המשקל המוסרי של תחקירים כאלה כשמראש לא מבצעים תחקירים על כוחות חזקים במשק.
    מי אמר “בולדוג” וערוץ 2?

  12. אני חושב אחרת בנושא “פרנק-דנקנר”. נכון שפרנק יוצא בעיקר כנגד רפי גינת ועיתונאים מסוגו שמעדיפים לרדת על חלשים ולא לתקוף את החבר’ה שהם אוכלים איתם במול ים. זה גם מוצדק. אבל עצם הכנסת דנקנר לדיון, אפילו כדוגמה, מוסרת את המסר שדנקנר הוא מסוג האנשים שיש לפחד מהם ולא לכתוב עליהם רעה. גינת ודומיו אשמים, אבל דנקנר ודומיו הם שיצרו את מאזן האימה הזה. גאדימק, איש עשיר לכל הדעות, זוכה לקיטונות של בוז וביקורת מהתקשורת (חוץ מזו שהוא קנה) ופרנק לא היה חושב לתת אותו כדוגמה. מעבר לכל עניין הפיטורים-מוצדקים-או-לא, הדבר הכי חשוב שיצא כאן הוא המסר (הלא חדש במיוחד) שאנשים חזקים אלו שולטים יותר מאשר נדמה לנו בתודעה שלנו.

  13. למעשה, כל החלק האחרון בפוסט מסביר את היחס של אנשי האוצר ודומיהם לשביתות השונות במערכת החינוך. זה כל כך מעציב הבוז הזה לחינוך והשכלה שאני שוקל לזחול מתחת לקליפה שלי ולחכות לימים טובים יותר.

  14. גם במעריב של סוף השבוע היה טקסט דומה, אבל אני לא זוכרת את שם הכתבת. אי זוכרת שהיא כתבה משפט בסגנון “דומה שבמקאן אריקסון לא מבינים את חשיבותם של לקוחות אלו”, או משהו כזה.

  15. בתור מישהו עם שני הורים עניים, שאמנם נולדו, פחות או יותר, במעמד הבינוני, אבל החיים שלהם הבטיחו את זה שילדיהם יצטרכו להאבק קשה על הזכות להיחשב שוב ככאלה מבחינה כלכלית (לא רק הסיפור שלי, יש הרבה כאלה בדור שלי עם כרסום המעמד הבינוני בישראל), קראתי בעניין רב את “אבא עשיר, אבא עני”.
    לאכזבתי – גיליתי שמלבד מושגים מאוד בסיסיים, הספר הזה אומר “תתעשר באמצעות כניסה לחובות וספקולציות נדל”ן”
    וואלה. גאוני.

    כמובן שעוזר אחרי זה גם לכתוב ספר כזה – אז אתה נהיה ממש ממש עשיר.

  16. אני חושב שהפוסט הזה עושה חסד עם העיתונאים, ולא מדבר על ועל תופעה שמנכ”ל חברת הפרסום שפיטר אותו וחלק מהמגיבים במקומות השונים מייצגים, ומדאיגה הרבה יותר מהעיתונאים.
    הייתי מגדיר בעדינות את התופעה כ”כלבלבות ציד”. חושבים להם אנשים “אם אני אראה התלהבות יתר בשמירה על האינטרסים של האדון אז הוא יאהב אותי ויזרוק לי עצם”.

    זה שפרנק לא תקף את דנקנר זה ברור לכל מי שקורא את הפוסט של פרנק ללא משוא פנים וללא דיעות קדומות (כמוני, אני לא מכיר לא אותו, לא את הבוס שלו לשעבר ולא את דנקנר, אני לא מהתחום ואפילו לא מכיר מישהו יחיד מהתחום). לכן ההתנהגות של מנכ”ל חברת הפרסום ושל העיתונאי (שאני מניח שיש לו הבנת נקרא בסיסית) בידיעות שיצא בקול גדול על מתקפת פרנק את דנקנר מעידות על אובדן מוחלט של הגינות בסיסית בשם האדון שאפילו לא ביקש. והתגובה של דנקנר כפי שהופיעה במקומות שונים נשמעת לי כמו “די תמשיך” מימי פלטפוס. “אני חושב שזה מוגזם שפיטרו אותך אבל זה שהזכרת את השם שלי בבלוג שלך, בכל הקשר שהוא, זה פאול, אפילו אם קטן, כי אני לקוח שלך”. למה לא לפרש את זה כמחמאה? זה רע שמישהו מחברת פרסום ישוויץ בלקוחות החזקים שלו ויעשה להם ולעצמו פרסום סמוי על הדרך? לאן זה מוביל אותנו?
    האם כל עובד בחברת פרסום עכשיו עושה חיפוש בגוגל עם שמות העובדים האחרים + לקוחות + מילות שלילה כלשהן כדי לקבל קידום?
    האם בעקבות התגובה הזו שלי, בכל ראיון עבודה עתידי באיזושהי חברה שבבעלות מלאה או חלקית של אחד הקונצרנים של דנקנר (שזה נראה לי כל חברה בארץ, לא?) אנשי כח האדם יקלידו את השם שלי, ימצאו בקלות את הכינוי הזה וכך יגלו שהזכרתי את המילים “דנקנר”, “לא” ו”פלטפוס” באותה תגובה ולכן לא יקבלו אותי לעבודה? הצילו!

  17. רשומה מדליקה באמת. בכלל כל ענין אילן פרנק יצא לגמרי מהפרופורציות . אילן פרנק אינו אדם תמים, גם גינת לא, וזהו.

  18. לא יודעת למה [אני בעצם כן יודעת למה] מה שקפץ לי לעיניים זה “איפה המורה לאנגלית ואיפה אני”.
    כי מה חשוב ללמוד ספרות, היסטוריה, גיאוגרפיה, , מוזיקה וכו’.
    העיקר זה השורה התחתונה שעשויה ממספרים, לא איזה מורה שעבדה בפרך כדי לנסות לחנך את הפרא הזה שעכשיו יכול להשוויץ בחשבון הבנק הנוצץ שלו.

  19. פוסט מופתי. אגב, אפרופו הבנת הנקרא, כל הידיעות על התביעה של גינת לפרנק לא מציינות שפרנק כתב “תסריט דמיוני” על הספקולציה שלו, עניין שבוודאי יהיה חלק מההגנה (אם כי לא ברור אם יחזיק מים).

  20. מעבר לכל הדברים הנכונים אני חושב שזו תופעה רחבה יותר שלפיה המסקר מאמץ את עמדות המסוקר משום שמשם הוא יונק את המידע שלו. הכתב המדיני מאמץ כמעט תמיד את עמדת האולמרט, הפוליטי את עמדת ה”בכירים במפלגת העבודה” (יש כאלה יותר מחברי כנסת) ואפילו כתבנו לעניני רווחה מאמץ את עמדת עמותת התמחוי.

  21. אחלה פוסט שראוי לקטגוריה קבועה (בסגנון היפנים) שבה ינותחו טקסטים דומים.
    ואפרופו תגובתו של מוסיף (“גלובס והטוש כפלייבוי של המפנטזים על כסף”), נראה שגם ידיעות מצטרף לאורגיה עם המיזם המדובר של אסתרון.

  22. לא שמעתי את ההרצאה של קיוסאקי אבל קראתי את הספר. בגדול מה שב”עילום שם רק הפעם” כותב נכון. אבל יש מסר נוסף בספר – ואני חושב שהוא דיי ראוי – אנשים מקבלים החלטות כלכליות מבלי שמערכת ההשכלה מספקת כלים שיאפשרו להבין את העולם הפיננסי. הדוגמא הבולטת זה משכנתאות, אבל לא רק. לא מדובר בחינוך לקפטילזם – בסגנון “אבא עשיר” – לדעתי מספיק שבתיכון ילמדו שיעור במימון.

  23. מכיוון שעולם הפרסום, אם לדבר לרגע בהכללה גסה, מחליא אותי.

    רק כדי לספק את הסקרנות האינטלקטואלית שלי, מה כל-כך מחליא את היו”ר בעולם הפרסום?

  24. התפתחות מהבוקר – פורסם כי רפי גינת הגיש תביעת דיבה נגד אורן פרנק

    ותיקון קטן – שירה מרגלית היא בת זוגו של אורן פרנק ולא של אילן שילוח. היא פוטרה מאחר והתבטאה לפני מספר חודשים כנגד סלקום שגם הם לקוחות המשרד.

  25. אחלה פוסט. דה מרקר וגלובס דואגים גם לדגמן מדי פעם את חיבתם לתרבות הערצת הכסף וביזוי ההשכלה העיונית בצורת שגיאות כתיב ותחביר שהיו מזעזעות אפילו בוגרי כיתה י’.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: