הו מלחים

מאה חמישים אלף איש יש בכיכר. רוב עצרות המחאה שנערכו בשנים האחרונות לא הצליחו להביא כל כך הרבה אנשים אל הכיכר או אפילו ללטף את אמות הסיפין. לעם ישראל אין זמן למאבקים רק לזיכרון. בכדי לזכור לא צריך לעשות שום דבר רק לספוק כפיים ולהיאנח. מערכת החינוך הקורסת לא תביא מאה חמישים אלף איש לכיכר, ולאותם עסקנים שעומדים שם על הבמה ומכריזים “אתם העתיד שלנו” בקול רם וספוג קלישאות לא אכפת שהעתיד שלנו מטומטם, והוא הולך ונעשה מטומטם יותר. העובדה שרבים מאוד בקרב ה”עם הנפלא הזה” צריכים לוותר על זמן איכות עם הילדים שלהם, על תרבות, על השכלה, על תרופות, בכדי לשרוד בקושי עוד יום לא תביא מאה חמישים אלף איש אל הכיכר. חיים על החרב, אותה חרב שאחר כך, מישהו בצמרת הצבא (במיל’) מוכר בציניות בל תיאמן לאותם גורמים בגללם חלק ניכר מתקציב המדינה מובטח למשרד הביטחון, לא יביאו מאה חמישים אלף איש לכיכר.
 
אחחח  אם יש משהו שאנחנו הישראלים יודעים לעשות הכי טוב מכולם זה לזכור. להזכיר. להעלות את העבר על נס ועל במות ולחבר לו מנגינות קודרות והספדים נוגים. רק הזיכרון לבדו מצליח לגרום לנו להרגיש כמו עם ולא כמו חבורת אנשים מיוזעת. רק לטקס הממלכתי יש כוח לגרום לעדת העסקנים הבוחשת בהווה שלנו באצבעות דביקות ומחבלת בעתיד שלנו, להפוך לרגע מפוליטיקאים עלובים למדינאים מעונבים ומלאי אחריות שנכתבה להם ע”י טובי כותבי הנאומים. לכותבי הנאומים מגיע פרס כל שהוא. לכתיבה ממלכתית. לעיצוב תדמית. לזיבולי שכל.

איך הגענו למקום הזה שבו אנחנו סולחים בכזאת קלות לפוליטיקאים שלנו על מה שלא נסבול בשום אופן מהשרברב או מהמוסכניק.

ועכשיו דקה דומיה.

29 מחשבות על “הו מלחים

  1. עם כל הכבוד, ילדה, הטקסט הזה מזכיר לי את הטקסטים שהופיעו בזמן שביתת הסטודנטים בנוסח “כששכר הלימוד שלהם עולה הם שובתים, אבל איפה הם היו כש__________?! (מלאי את החסר)”

    שמיטה, הר סיני וכיוב’.

  2. עומר- אתה צודק. כשראיתי את כל ההמונים האלו במו עיני פשוט נזכרתי באותה הפגנה עלובה שנערכה אחרי מלחמת לבנון השניה להדחת אולמרט. כמה מאכזבת היא הייתה. הלכתי משם אחרי שייקה לוי מייללת בבכי. תרשה לי מעט דמגוגיה.

  3. ואני חשבתי לתומי שצריך להעיף את ראש עיריית ירושלים שמעז לומר ביום כזה שרבין לא רצה לחלק את ירושלים. דקה אחרי זה הוא סיפר שירושלים מקבלת את האחר. אם הוא לא הומו כמובן. או חילוני.

    ואם זה לא הספיק, אהוד ברק סיפר לנו שרבין תמיד שם את החינוך בראש סדר העדיפויות. בדיוק כמו הממשלה בה מכהן אותו ברק. או שלא.

    נו, לפחות דנקר הופיע.

  4. ילדה, תאמיני או לא, אנחנו פשוט עם מטומטם. חבורה גדולה של מטומטמים. את ואני- מטומטמים גמורים. הרבה יותר קל להפנים את זה מאש לבכות על מר גורלנו.

  5. אביעד- הרגע בו ממש יצאתי מדעתי הייתה כשברק הביט היטב בלבן של העיניים של המצלמות וסיפק לנו, לקהל, ליצר הנקמה, את ההצהרה הפומפוזית על יגאל עמיר ועל אור היום ואיך הם לא יפגשו שוב. יופי ברק. זרקת ליונים את פירורי הלחם שהם חיכו להם כל היום. אתה יכול לטפוח לעצמך על השכם. יש קתרזיס. אפשר ללכת הביתה שבעים ומרוצים.

    וכבר נכתב: הו חסרי אונים, חסרי מזל, חסרי תקוה. הו אידיוטים, קהי חושים ופתיים.

  6. זוכרים את המאבק של האמהות החד הוריות, המאבק הצליח להיכנס לתודעה הציבורית וזכה לתמיכה. בסופו של דבר קיצצו להן בקצבאות.
    היה גם המאבק של הסטודנטים, לא זה מלפני שנה (אותו הייתי מעדיף לשכוח), זה מ- 1998. היה זה מאבק עיקש, והסטודנטים אף פתחו בשביתת רעב. כתוצאה מהמחאה הוחלט על הורדה הדרגתית בשכר הלימוד עד ל- 50%. ההחלטה כידוע לא קוימה במלואה, והיום עוד מעלים את שכר הלימוד.
    אפשר לצאת ולמחות, אבל אם מסתכלים על ההיסטוריה הלא כל-כך רחוקה אפשר לראות שגם המאבקים המוצלחים כביכול לא נשאו פרי.
    הממשלות עושות כל העולה על רוחם, ולבסוף עוד בוחרים בהם שוב. מה עוד אומר, אבדה תקוותי!

  7. מסכימה חד משמעית עם “אחד שיודע.”

    האטימות הנוראה של אנשים קטנים בעלי נימוקים קטנים עוד יותר כמו גורפינקל ובייניש שאיפשרו את ברית המילה פצעה והכאיבה. מה שהזיז את האנשים לכיכר זה פחד, פחד מיגאל עמיר ומאלה שהובילו אותו לרצח, וגם מאלה שמאפשרים לחלאה הזה להוליד ילדים ולשמוח בהם.

  8. איציק – הנה רעיון גדול – כל מפלגת אופוזיציה, בתשדירי הבחירות שלה, יכולה למנות את הכשלים והאכזבות של הממשלה הנוכחית.

    להגיד לך למה זה לא יקרה? כסת”ח. כשרוצים להכנס לכנסת ואחר כך גם לממשלה (ע”ע מפלגות העבודה וש”ס) או כשמוכנים להיות אחר כך, תמורת נזיד עדשים, אופוזיציה חלשה (ע”ע מפלגת מר”צ), זה לא יפה להעליב את השלטון. זה גם לא חכם לעשות את זה כשגם לך יש שלדים בארון (ע”ע כל מפלגה אפשרית מאז ומעולם).

  9. נכון מאוד.

    ואני עומדת משתאה ומאוכזבת, כשאני קוראת היום אנשים,
    שעד עכשיו היתה לי הערכה רבה לדבריהם,
    מתפעלים מהנאום של ברק, ומ”הקול השפוי שלו”.

    ברק?
    שפוי?

    כבר שכחתם?

  10. פחות בקשר לעצרת אבל ויותר בקשר לכל האוירה סביב הרצח:
    קצת נמאס לי מהאוירה סביב רצח יצחק רבין. בתור מישהו שנולד רק שנה לפני הרצח, ואמנם לא מודע לתחושה במדינה בימי שלטונו, אני בכל זאת חושב שימי הזכרון פוספסו בצורה שלא תאמן, ובמקום ליצור הסכמה בנוגע לדבר אחד משותף -שאסור לפגוע בדמוקרטיה בשום מחיר ושאסור שאדם אחד יכריע את עתיד המדינה (לטוב או לרע – זו שאלה שאף אחד לא יכול לענות עליה) בצורה אלימה ופושעת – יצרו יום זיכרון לחצי העם, יום זיכרון למורשת רבין ולא לרבין עצמו. כמה אנשים לדעתכם יכולים באמת להזדהות עם יום זכרון כזה? אני יודע שלי זה קצת קשה.

    ובנוגע לשאלתך מסוף הפוסט – אנחנו סובלים את זיבולי השכל של הפוליטיקאים כי אין לנו שום אלטרנטיבה. מי לדעתך יכול היום להנהיג את המדינה וכפיו נקיות מהתנהגות פוליטית צבועה? ברק, ביבי, אולמרט, סילבן שלום, פרץ, ליברמן וישי כבר נפסלו.
    בנוגע לביילין, לבני ולמועמד השלישי לראשות העבודה שבמקרה שכחתי את שמו כרגע – הם פשוט לא מתאימים (ואולי גם הם צבועים, אני לא בטוח). לבני פסיבית מידי, ביילין קיצוני מידי וזה מהעבודה גם לא נראה לי כמו אחד שיכול להעז יותר מידי (ראה את שאר ראשי השב”כ), ותעוזה זה דבר הכרחי במדינה כמו שלנו (בין אם לצאת למלחמה ובין אם להשיג שלום, או לעשות רפורמה בחינוך, בכלכלה וכו’).
    בקיצור – נשארנו עם פוליטיקאים צבועים או מוגבלים (במובן של חסרי אומץ, כשרון וכו’), ולכן אנו (או אתם, אני עדיין לא יכול לבחור P=) בוחרים בברירת המחדל, ובמקרה הזה, זה לא מחדל כ”כ קטן…

  11. זו בדיוק הסיבה שלא הייתי שם, בכיכר, עם עוד המון אנשים שבשם הליברליות מנסים למנוע זכויות אדם. או אולי נזכרים באחת מנקודות הזבר בלי לשים לב שבמקום לנסות לתקן, לנסות ליצור חברה חדשה ואחרת, אנחנו רק יורדים למקומות חשוכים יותר ויותר.
    בהקשר דומה, בתחילת שביתת הסטודנטים האחרונה, שהיתה טפשית משהו לטעמי אבל עדיין, נשאלנו על ידיד אחד המרצים שהגיע להרצות מדוע אנחנו, הסטודנטים של מכון וייצמן לא שובתים. התשובה, שבאותו זמן נראתה הגיונית לחלוטין היתה שאנחנו לא מוטרדים משכר הלימוד אותו אנחנו לא צריכים לשלם, אבל הרי כבר שילמנו אותו עד לפני שנה או קצת יותר.
    כן, לאף אחד מאיתנו לא ממש איכפת מכל תחום אחר פרט לזה שנוגע לו אישית ונקודתית. ולפוליטיקאים לא איכפת אפילו מהדעות שלהם עצמם, מתישהו רק הכיסא חשוב. או כיוון אחד.

  12. ועוד משהו,
    חברים שהתקשרו לקרוא לי לבוא לעצרת הזוז, תירצו אותה בחזרה לגיל 16. בוא נלך לכיכר, נחזור להיות ילדים ונפגוש מלא חברה. אין שום קשר רעיוני לאירוע עצמו.

  13. הפוך, אביעד, הפוך. הבעייה היא שאנחנו לא יודעים לזכור. הלוואי וידענו. הזיכרון שלנו מיטשטש במהירות, תחת השפעתם של ספינולוגים מקצועיים, פוליטיקאים רשלנים ותקשורת חסרת אחריות. לו היינו זוכרים, היינו מוקיעים זה מכבר את המסיתים, פטרוניהם ומממניהם מהזירה הפוליטית. אבל לא עשינו את זה. האנשים שתמכו ברצח רבין השתחלו כבר מזמן אל תוך המפלגות הממוסדות ומכהנים בתפקידים בכירים. אם היינו יודעים לזכור ילדים כאן היו יודעים מי היה רבין. בדוק נא את שיעור הבורות באוכלוסיה הזאת. אין סיכוי שהידע שיש להם על רבין אפילו מתקרב למה שיודעים ילדים בארה”ב, נניח, על קנדי.

    ואגב, בעניין רבין והחינוך ברק לא פיספס יותר מדי. אולי עשה מניפולציה, אבל סטטיסטית הצדק איתו. מאז ימי רבין ירד חלקו של החינוך בתקציב בהתמדה. מי שתרם לכך היו נתניהו, שרון וכמובן ברק עצמו. השנה נרשמה לראשונה מאז אמצע שנות התשעים עלייה מסוימת בתיקצוב החינוך. זה בוודאי לא מחזיר אותנו לימי רבין, אבל זה לא בלתי נכון.

  14. gilat,

    תודה לך, פחדתי שאני היחיד. בניגוד אליך כן הלכתי לכיכר ואלו הדברים שכתבתי אצל יהונתן:

    לפני שנתיים הייתי בטקס הזה של רבין, בשנה שעברה הייתי בעצרת לזכרו של יצחק רבין והשנה הייתי בפסטירבין. לפני שנתיים הקשבתי לשירים, צפיתי בקהל וניסיתי לספוג את האווירה. בשנה שעברה הקשבתי לנאומים, תרגמתי אותם סימולטנית לדוברת אנגלית שהיתה עימי ואף הזלתי דמעה. השנה טעיתי טעות גורלית והלכתי על עבר הבלון של מרצ, שם כמעט הקאתי. גיליתי כי העצרת היא בעצם פגישת המחזור של נוער (והסטודנטים של) מרצ (גילוי נאות: מעולם לא הייתי חלק באף תנועת נוער לרבות נוער מרצ). חיוכים, חיבוקים ונשיקות הוחלפו ללא הרף. “מה נשמע, שנה לא ראינו אותך, אתה בפייסבוק?” היה משפט ששמעתי שוב ושוב. שיחות חולין אינסופיות נמשכו להן ולא איפשרו לי לשמוע כלל את הנואמים והשרים. כל אותם אנשים מהם ציפיתי לקבל השראה אמיתית לגבי מעורבות ואיכפתיות למדינה דיברו, צחקו, ריכלו, הדביקו סטיקרים, צעקו בוז ללופליאנסקי, ועשו הכל פרט למשהו שקשור איכשהו לרבין. צפיתי בילדים בני 14 יושבים ומעשנים נרגילה, מתפלאים על חבריהם בני ה-13 שמעשנים דברים פחות חוקיים.

    בתום העצרת חברו אנשי מרצ ורקדו במעגל את שיר השלום. לרגע חשבתי שזה מראה יפה, שהרצון לשלום מנצח בכל זאת, טעיתי – לאחר מכן ראיתי את אותם אנשים מרוקנים את הבלון של מרץ מאוויר, בקפיצות ודחיפות ואושר גדול. הבנתי שלא הרצון לשלום הוא שניצח, אלא האדישות והרצון למסיבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: