קוראים לי איניגו מונטויה

ישנם אנשים שהולכים לאותו הסרט פעם אחר פעם. אני לא מדבר על “מופע הקולנוע של רוקי”, אני מדבר על סתם סרט שאנשים מחליטים לראות שוב ושוב. אני מודה שאני לא משתייך לז’אנר הזה של צופי הקולנוע ובכל זאת יש סרט אחד שהוא יוצא מן הכלל: “הנסיכה הקסומה” אותו ראיתי בקולנוע שלוש פעמים (ואולי אפילו ארבע) ופעמים רבות נוספות בטלוויזיה.

אני לא יודע להסביר מדוע דווקא הסרט הזה גרם לי לחזור לקופת הקולנוע ולרכוש עוד כרטיס. אולי אלו השחקנים המצוינים (בילי קריסטל, מנדי פטינקין), אולי זה הבימוי המעולה של רוב ריינר, אולי זו רובין רייט שיש בהופעה שלה בסרט הזה משהו עוצר נשימה ואולי זה פשוט בגלל שכל אחד מאיתנו היה רוצה לומר לפחות פעם אחת בחיים את המשפט ההורס של איניגו.

מה שבטוח הוא שמי שאהב את הסרט ומכיר אותו כמוני, ישמח מאוד לקרוא כמה סיפורי טריוויה הקשורים בו.

17 מחשבות על “קוראים לי איניגו מונטויה

  1. לא יודע – ראיתי את הסרט הזה בפעם הראשונה לפני בערך שנה וממש לא התלהבתי ממנו. כנראה שזה משהו של נוסטלגיה.

  2. משום מה הנסיכה הקסומה ומופע הקולנוע של רוקי נכנסים לאותו ז’אנר, של הסרטים שאתה רואה שוב ושוב. זה לא סרט טוב במיוחד, לא מצחיק במיוחד, זה בדיוק סרט פולחן. הייתי מוסיף אליהם את ווילו והנסיכה, ברזיל (של טרי גילאם מ1984), טריינספוטימג ועוד כמה. גם אם חלקם מז’אנרים שונים הם פשוט סרטי פולחן ולכן רואים אותם שוב ושוב.

  3. לחלוטין! ה-סרט. היתה תקופה שראיתי אותו אחת לשבוע. ידעתי אותו בע”פ עד שאנשים לא יכלו לצפות בו איתי כי הייתי מדקלם.

    אחח… אם רק הייתי מוצא את טריווית הנסיכה הקסומה שחיברתי לפני כמה שנים.

    אגב – הספר גם אחלה

  4. הנסיכה הקסומה הוא אכן אחד המוצדקים וגם אני ראיתי אותו אינספור פעמים. אני דווקא לא רואה איך הוא ומופע האימים של רוקי (שגם אותו ראיתי יותר פעמים משאני יודעת לספור) שייכים לאותו זאנר. חנות קטנה ומטריפה לעומת זאת…

  5. אצלי הסרט הזה שייך לז’אנר מאוד ספציפי של סרטים. לא רק שאני יכולה לראות אותם שוב ושוב, אחרי כל צפייה הם משאירים אותי שמחה יותר. או כמו שאחד מחבריי קורא להם: “feel-good movies”. למועדון הזה שייכים, מבחינתי, גם כמעט מפורסמים, נאמנות גבוהה ומציאות נושכת.

  6. הסרט היחידי שראיתי לבדי. עד היום זכור לי מבטו התמה של הקופאי, אחד?
    אהבתי אבל לא ברמה של פולחן. הילדים שלי לעומת זאת מדקלמים את המשפט של איניגו מונטויה מידי פעם, ואוהבים לצפות בו מידי פעם כשאין להם משהו אחר.
    אני מצטרפת אליהם לפעמים ונדהמת לגלות מחדש שאין לסרט הזה גיל, שפגעי הזמן לא נוגסים בו ושהוא טרי ורענן בדיוק כמו פעם.

  7. סרט נפלא, אני מאוד לא מסכים על הקישור לקטגוריה “מועדון הסרט הלא משהו”! צריך לפתוח קטגוריה במיוחד בשבילו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: