ג’ון סטיוארט וג’ימי קריימר – אפילוג

שלשום כתבתי על הדרך שבה ג’ון סטיוארט הציג את CNBC וג’ים קריימר בתוכנית שלו. אתמול קריימר הגיע לג’ון סטיוארט לראיון ארוך של כמעט 25 דקות. הנה הוא פה בשלושה חלקים. מומלץ מאוד לצפות.

חלק 1:

חלק 2:

חלק3:

חמש הערות אחרי שצפיתי בראיון מספר פעמים:

1. הקסם של ג’ון סטיוארט לא נעוץ בזה שהוא מצחיק. שלא יובן לא נכון, מדובר בקומיקאי ענק, אבל אנשים מצחיקים לא חסרים. ההצלחה שלו קשורה לזה שהוא אינטליגנטי בצורה יוצאת דופן. הוא מדבר על כלכלה ורואים שהוא לא מקריא את מה שכתבו לו. הוא מבין בזה, הוא למד את זה, הוא עקב אחרי זה. הוא לא צריך שיסבירו לו את זה, הוא לא צריך לקרוא משהו שמישהו אחר כתב לו. הוא מתווכח ודן באופן אינטיליגנטי ועמוק בסוגיות (לא רק במקרה הזה, גם במקרים אחרים). זה סוד הקסם האמיתי שלו.

2. אין פלא שיותר ויותר אמריקאים, ובייחוד צעירים, אומרים שמקור המידע החדשותי העיקר שלהם הוא התוכנית של סטיוארט. לא רק שסטיוארט מצחיק, הוא עושה תוכנית חדשות. והנה החלק העצוב: הוא עושה את זה בערוץ שנקרא Comedy Central.

3. אחרי שרדפתי אחרי הספר בכל העיר, הצלחתי למצוא את העותק האחרון של “בידור עד מוות” של ניל פוסטמן. פוסטמן כתב את הספר ב-1985 ובו הוא מתאר את הדרך שבה הטלוויזיה האמריקאית הופכת את הכל לבידור, אבל ממש הכל: הדיון הפוליטי, הבטחוני, המדיני אפילו הדתי, הכל הופך לבידור. בראיון, קריימר אומר את זה באופן ברור: “אני עושה בידור, אני מנסה להביא אנשים צעירים לראות את התוכנית”. הסיבה לכך היא שכולם מותנים לראות בידור. אם זה לא מבדר, זה לא לטלוויזיה. והנה החלק היותר עצוב: גם ג’ון סטיוארט פועל בתוך המלכודת הזו (למרות שהוא מנסה לברוח ממנה שוב ושוב) – גם אליו מגיעים בגלל שהוא מבדר, בגלל שהוא מצחיק. אין דרך לעשות טלוויזיה, אין דרך לעשות חדשות בטלוויזיה אם הן לא מבדרות.

4. אתמול הצלחתי לתפוס משפט אחד שאמר גדי סוקניק על הנאום של קצב: “הוא עבר על החוק הראשון של הטלוויזיה – אל תשעמם”. קצב באמת היה משעמם. אבל החוק מוחל באופן קיצוני על כל דבר; הוא גורם לכך שדיווחים על כלכלה מתכווצים לכדי דקה וחצי במהדורת החדשות וגם אז מדברים לציבור כאילו הוא ילד בן 5 (כפי שסטיוארט התרעם על קריימר). אין ניסיון להעמיק כי זה לא מבדר ואם זה לא מבדר, זה טלוויזיוני. התהליך הזה עובר בימים אלו גם על העיתונות המודפסת וכתוצאה מכך השיח התקשורתי בישראל (וגם בעולם) הופך לרדוד בצורה מחרידה.

5. כל הסיפור הזה עושה לי חשק ענק לעשות מזה קורס. המממממ.

28 מחשבות על “ג’ון סטיוארט וג’ימי קריימר – אפילוג

  1. סטיוארט פשוט טלוויזיוני בצורה יוצאת דופן. קריימר לא הצליח לנסח משפט אחד כהלכה בכל הראיון הזה, הוא יושב שם מובך ומתנצל בשעה שסטיוארט מטיף מוסר על מה תפקידה של עיתונות אחראית.

  2. יו”ר, גרמת לי לקרוא שוב את “על הטלוויזה” של בורדייה. קריאה חובה בשביל להבין מה לעזעזל הולך לנו בשכל ב40 שנה האחרונות ולדעתי תופס את העניין טוב יותר מטופלר. בעיקר בגלל שבורדייה הוזמן והשתתף באין סוף תוכניות וניכר עליו שהוא בטראומה אמיתית מהעניין.
    קצב הזה חמוד. מילא לנאום שלוש שעות בגילו, שזה מרשים. אבל לקרוא לזה מסיבת עיתונאים? לגרום להם להגיע עד קרית מלאכי, לשבת שם במשך שלוש שעות כמו ילדים מושפלים ובסוף לא לתת להם לשאול שאלות ואף לסלק את אלה שניסו להתווכח. מסיבה זה בטח לא. האמת, גאון.

  3. א. פסקה 4 – מוחל ולא “מוכל” (מלשון להחיל).
    ב. אני לא בטוח שג’ון סטוארט “נופל למלכודת הזו”. סטוארט הוא קומיקאי. ככה הוא רואה את עצמו וזה הדחף שלו בחיים. הוא לא מנסה לעשות חדשות באופן מצחיק אלא להצחיק באמצעות החדשות. בהחלט – יש לו אג’נדה, ואין ספק שבתור מבקר חיצוני של המדיה ושל הממשל הוא לא פחות ממבריק, אבל הוא עדיין בראש ובראשונה קומיקאי. למעשה, באחד הויכוחים הידועים ביותר בהם הוא השתתף (בתוכנית cross fire לפני הבחירות ב-2004) הוא ציין בדיוק את זה – הוא בסך הכל מגיש של תוכנית קומדיה. הוא לא זה שיעשה חדשות.

  4. בהקשר של ג’ון סטיוארט בידור חובה, וקרוספייר.
    ג’ון סטיוארט הוא קומיקאי, זה מה שהוא עושה טוב. לכן זה דווקא חיובי שכשהוא עושה את הקומדיה, הוא עושה אותה עם משמעות ועם מסר. ברור שהיה עדיף שערוץ חדשות רגיל היה לוקח על עצמו לשאול את השאלות הקשות האלו. אבל אולי זו גם סגולה מיוחדת של קומדיה, שהיא יכולה להיות דרך מאוד כנה להסתכל על מצבים.

    כשג’ון סטיוארט מופיע בקרוספייר ומבקר את התוכנית על הרדידות שלה, המנחים מבקשים ממנו להיות מצחיק והוא מסרב. הוא בא כדי להעביר מסר לתוכנית.
    לעומת זאת למנחים של התוכנית לא היה כל רצון לשמוע מה לא בסדר בתוכנית שלהם (מה שדיי הגיוני), אבל מצד שני תוכנית הדיבייט רק רצתה שג’ון סטיוארט יגיד משהו מצחיק.
    על זה אמר יפה:
    I’m not your monkey.

  5. וכשאתה מכין את הקורס אל תשכח את כלל מספר אחד של הוראה: לא לשעמם…

    במילים אחרות, לא רק הטלויזיה הופכת הכל לבידור. זוהי למעשה גם הדרישה היום ממרצים. אני לא משוכנע שזה רק רע.

  6. לא מבין מדוע אתה רואה בעובדה שהוא עושה את הביקורת הרצינית שלו בהומור וכתעודת עניות לתקשורת, וכמעט מרחם עליו – עובדה שכולם מתייחסים אליו מאוד ברצינות. הבעייה היא שהוא מזן נדיר של עומק והומור וקשה להשתוות אליו.

  7. 5. כל הסיפור הזה עושה לי חשק ענק לרדת מהארץ.
    כל פעם שאני שומע את סטיוארט, קולבר ואובאמה מדברים זה צובט לי בלב.

  8. אסור גם לשכוח שסטיוארט עושה את התוכנית כבר למעלה מעשר שנים. בשנה-שנתיים הראשונות שלו הוא ספג ביקורת לא מעטה ומיותר לציין שהתוכנית כלל לא התקרבה למידת החריפות וההעומק שהיא מפגינה כיום. אפשר לראות באתר המצוין של קומדי סנטרל כיצד הוא והתוכנית השתכללו והעמיקו עם השנים, לטובת כולם – הצופים והרשת.
    לכן אני לא מחכה שיעלה ג’ון סטיוארט ישראלי, אני מחכה שיעלה מישהו שירצה להיות סטיוארט ישראלי, ויותר חשוב – שיהיה גוף תקשורת שיתן לו את הזמן להבשיל.

  9. אחלה ראיון.
    אגב, אני באמת מאמין לקריימר כשהוא אומר שלא היה לו מושג שבר סטרנס יפשטו את הרגל. אם היה לו מושג הוא בוודאי היה אדם עשיר מאוד היום. הוא פשוט לא העלה על דעתו שזה יכול לקרות. הבעיה היא שהוא לא מבין או שהוא מבין ומתעלם ממה היא המשמעות של עיתונות כלכלית, ועיתונות / תקשורת בכלל.
    וזה משל לגבי כל ההתנהגות של כל התקשורת הכלכלית האמריקאית בשנים האחרונות, ששימשה כלהקת מעודדות של מניות ומנכ”לים.

  10. גל – הזמנתי. חיכיתי שלושה שבועות. ואז קיבלתי מייל: נגמר לנו במלאי. אין יותר. אבל כנראה שלעדכן את האתר זה ממש יותר מדי בשבילם.

  11. לפני איזה שלוש שנים נחום ברנע כתב מאמר בידיעות על כמה עלובים האמריקנים, שאת התודעה הפוליטית שלהם רובם מקבלים מהתוכנית של סטיוארט. כבר אז חשבתי שהוא יוצא מנותק ולא לעניין פה (נדמה לי שאז סטיוארט התארח בתוכנית המצחיקה ההיא בסי.אן.אן).

  12. סטיוארט אינטליגנט ומעמיק, אבל גם נותנים לו זמן להעמיק.
    עוד לא ראיתי ראיון עומק של 25 דקות בתוכנית בידור/חדשות בשום ערוץ אצלנו.

    אצלנו נותנים זמן לראיונות “עומק” רק אם הם במסגרת סרטי “דוקו-צהוב” על רביבו או על גואל רצון…

  13. בספרו של ריצ’ארד באך “תעתועים“, מנסה אחת הדמויות להבהיר לדמות אחרת שכל דבר שאנחנו עושים בחיינו מונע מצורך בבידור או מתוך סקרנות ללמוד. כמובן שאפשר לחדד את שתי הקטגוריות האלו ולזקק מהן עשרות, מאות ואלפי תתי-קטגוריות, ועדיין לבידור יש מקום כקטגוריית-על במגוון המניעים להתנהגות האנושית, וכפועל יוצא כבסיס משמעותי לחלק לא קטן בכלכלה שלנו.

    אנחנו רואים טלויזיה כי זה מבדר, או כדי ללמוד משהו חדש. מאותן סיבות אנחנו הולכים לקולנוע, קוראים עיתון (או בלוג), שומעים רדיו, משוחחים עם אנשים אחרים ומתקשרים עם העולם סביבנו בכלל. אני לא חושב שמדובר במשהו נקודתי שקשור לטלויזיה, למרות שזו דוגמא מאוד ברורה.

  14. מסכים לגבי התקשורת האמריקאית (ואצלנו אין מה לדבר) אבל יש דוגמה לעמוק, מעניין, ולא בהכרח מצחיק או בידורי – תוכניות הbbc
    נכון שלא תמיד, אבל טלויזיה מעולה הם יודעים לעשות

  15. כנראה שרק לי יש קצת בעיה עם זה שג’ון סטיוארט בא ואומר למישהו תשמע אני קומיקאי ובגלל זה אני לא צריך לעמוד בשום סטנדרטים, אבל אתה עתונאי ולכן אתה כן. אולי זה מוגזם יהיה לומר, שקרמר עושה שטויות מפגרות בתוכנית שלו (וזה בזמן שהוא לא קומיקאי אלא אדם שהיה בראש קרן גידור) בגלל שהתוכנית של ג’ון סטיוארט גרמה לזה שזו הדרך היחידה להעביר חדשות, אבל אין ספק שזה תרם.
    ה”דיילי שואו” היא היום תוכנית עם המון כוח (בגלל זה קרמר הגיע) ובכל זאת היא לא עומדת בשום קריטריון עיתונאי. נכון שהיא לא אומרת לאנשים איפה להשקיע את הכסף שלהם, אבל היא כן מלמדת אותם על העולם, והיא עושה את זה על ידי שילוב בין קטעים רציניים כמו הראיון עם קרמר ועל ידי קטעי יצפאן עלובים רדודים והרבה פעמים לא מצחיקים בכלל אגב. כשסטיוארט לא לוקח על זה אחריות ואומר שהוא רק קומיקאי זו התחמקות. כשהוא מביא את קרמר ונוזף בו, זו קצת התחסדות.
    (והקטע הזה שכל פעם שסטיוארט דיבר כל הקהל הריע, וכשקרמר דיבר הם צעקו בוז, זה לא ממש עשה לי טוב. כאילו, אנחנו אם אנחנו רוצים להיות ליברליים, אנחנו צריכים להיות ביקורתיים. אנחנו לא מחפשים שמאל אוטומטי)

  16. אני עם סיון. אני רואה את התוכנית של סטיוארט כבר הרבה שנים, ובזמן האחרון יש תחושה לא נוחה.
    כשאתה האנדרדוג בערוץ זניח, מותר לך לצחוק ולעקוץ את כולם, אבל סטיוארט כבר מזמן לא האנדרדוג. יש לו השפעה עצומה, הוא יודע את זה והוא משתמש בזה.
    כשהוא מתקיף את קרמר, הוא החזק וקריימר החלש. סטיוארט כבר גרם ישירות לביטול תוכניות (קרוספייר), ולקרמר אין ברירה אלה לבוא ולהשפיל עצמו מול קהל עוין.
    כמה אפשר לבקר ולדרוש תקשורת רצינית, כשאתה בעצמך מריץ דחוקות כל היום?
    סטיוארט התנפח יותר מידי, וזה לא עושה לו טוב.

  17. סיוון, את רצינית? לדיילי שואו יש רייטינג של בערך 2 מליון צופים באמריקה. היא בערוץ שנקרא “קומדי סנטרל”. הם עושים קומדיה ופארודיה וסאטירה. ג’ון סטיוארט לקח תוכנית חסרת משמעות והפך אותה למה שהוא חשב שהוא צריך לעשות כסאטיריקן וכמו שאת אמרת – ללמד את הצופים על העולם. סטיוארט לקח אחריות על הסאטירה שלו (שהיא עדיין קומדיה).
    CNBC עושים חדשות כלכליות רציניות, ומתרגמים אותם לקהל שלא מסוגל כבר לראות חדשות רגילות – ובכל זאת עם כל השנאניגנס של הבחור מ”כסף כועס” – הוא לא מסוגל לתת ביקורת אמיתית כמו שהתקשורת (“כלב השמירה של הדמוקרטיה”) אמורה לעשות. הם לא לוקחים אחריות על התפקיד שלהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: