מישהו גנב את הכנרת, את המדינה?

יש שני אזורים בישראל שבעיניי (וזה כמובן עניין של טעם אישי) הם היפים במדינה: עמק יזרעאל והכנרת. אני מסוגל להסתכל שעות על הנוף של העמק שנשקף מהגלבוע וימים על הנוף של הכנרת. כמה חבל שטבריה היא (ושוב, זה עניין של טעם ודעה) אחת הערים היותר מכוערות בישראל. אני ממש לא מתפלא שהעולים הראשונים שהגיעו לכאן נמשכו לעמק יזרעאל ולאזור הכנרת וביקשו ליישב אותם, על אף שכאשר הם הגיעו לאזור הוא היה מנותק, מרוחק, רווי ביצות. היה להם מספיק שכל וחזון להבין שזו הפנינה האמיתית של ישראל.

בימים האחרונים גמעתי את ספרו המעולה של אסף ענברי “הביתה” שמספר את סיפורו של קיבוץ אפיקים, שהוא במידה רבה סיפורו של דור המייסדים של המדינה. אתמול סיימתי אותו. ענברי מראה כיצד מייסדי הקיבוץ הותירו את רוסיה מאחור, משפחה, חברים ותרבות והגיעו לאזור הכנרת כדי להקים קולקטיב, התיישבות חדשה המבוססת על שיוויון שלעתים, בראיה לאחור, גבל בקיצוניות הזויה. הספר של ענברי משעשע ועצוב כאחד. משעשע, כי כתיבתו (המתומצתת) סוחפת ומרתקת ולעתים ממש מצחיקה, ועצוב מכיוון שהוא מראה, צעד אחר צעד, כיצד התרסק הפרויקט המפואר והשאפתני של הקיבוץ הישראלי, תחילה בהדרגה ואז כמעט בבת אחת, עד שמהחלום של המייסדים לא נותר זכר. גם מהם כמעט ולא נותר זכר.

הבוקר הייתי באזור מכיוון שהשתתפתי בכנס השנתי של האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה שם עמדתי בראש מושב (זה לא היה מתוכנן, מי שאמור היה לעמוד בראש המושב נסע לחו”ל וביקש בהתראה קצרצרה שאחליף אותו). המושב היה מעניין מאוד ושמחתי על ההזדמנות להשתתף בו ובכנס.

הכנס התקיים בבית גבריאל שממוקם ליד צומת צמח, על גדות הכנרת. לפני 15-20 שנה היתה שם מסעדה והגישו בה קלצונה מופלאה. הגדר של בית גבריאל גבלה בכנרת והמים התנפצו על סלעים שמוקמו מטרים ליד הגדר. המסעדה המפוארת שבעבר היתה מפוצצת, כבר לא שם ובמקומה יש קפיטריה קטנה. כפי שניתן לראות בתמונות, צדק גיא כשכתב לי בטוויטר שיש צורך במשקפת כדי לראות את קו המים הנסוג של האגם.

הגדר בתחתית התמונה ומתחתיה הסלעים, אותם לא רואים בתמונה. מה שרואים הוא את קני הסוף, העשב הגבוה שצמח לו על האדמה החשופה במקום שפעם היה מלא במים הנפלאים של הכנרת. רק באופק, במרחק של כ-100 מטרים, רואים את קו המים החדש.

הנה עוד תמונה, הפעם מהמרפסת של בית גבריאל.

פעם, מי שישב על הספספלים יכול היה לחוש את הגלים. לא עוד.

עצוב לבקר היום באזור. בעקבות הספר של ענברי נכנסתי לקיבוץ אפיקים והסתובבתי בו קצת. איפה שפעם שכן מפעל מפואר לדיקטים, יש כיום מבני תעשיה ענקים ונטושים, שבורים ומנותצים. הכנרת התרוקנה והיכן שהמים היכו בסלע, גדלים היום עשבים.

מי שרוצה יכול לראות בכך מטאפורה למצב של המדינה, למצב של כולנו. מי שלא רוצה, לא חייב.

9 מחשבות על “מישהו גנב את הכנרת, את המדינה?

  1. זה לא רק עצוב, זה גם מכעיס.
    כמות הדם, היזע והדמעות שנשפכו בארץ הזאת נראים לפעמים כמו הבזבוז הכי גדול בעולם כשרשויות המים מפילות את התייבשות הכנרת על האזרחים.
    ובכלל, יש פה רגעים מדכאים במיוחד.

  2. יצא לי לטייל באיזור לפני זמן מה, נתקלתי בכל מני מקומות בשלטי הזהרה של מים עמוקים, צריך להחליף אותם בלשטי זהירות לא ליפול.

    ורק להיות קצת מעצבן, אין דבר כזה קנה סוף, יש קנה ויש סוף.

  3. זה לא חדש, אבל זה מתקבע וזה מה שמפחיד. אם פעם מישהו חשב שזה זמני, באות התמונות ומראות לנו מה הטבע (אופס) פוליטיקה יכולה לעשות.

  4. סיפור הדיקטים של אפיקים הוא חלק מסיפור הגלובליזציה. למוצר שלהם לא היה סיכוי להתחרות נגד מוצרים מיובאים מהמזרח הרחוק באיכות נמוכה יותר אך גם במחיר נמוך יותר. דיקט לרוב אינו נקנה על ידי הצרכן הסופי אלא על ידי הנגר, הצרכנים גם לא תמיד יודעים להבדיל בין סוגי הדיקט השונים.

    כיום מי שרוצה להשיג דיקט איכותי חייב גם הוא להשתמש בדיקט מיובא (סקנדינבי לדוגמה) וזה דווקא יקר יותר מהדיקטים שהיו מיוצרים בארץ.

  5. אני זוכר שפעם, מזמן, הגעתי לכנרת וישבתי על אותם הספסלים והקרירות הידועה של הכנרת הכתה בי, שהרגשתי שמח ומאושר. היום אני עדין שמח ומאושר, ועדין מטייל בצפון ואוהב את הארץ, אבל הכנרת לא כמו פעם וחבל. אני מקווה שהחורף האחרון הוא דלת לדרך חדשה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: