כך מגיעה לה התקופה המיוחדת הזו בשנה שאני קורא עבודות של סטודנטים שלי, סטודנטים שהשתתפו בשיעור, שהביעו עניין, ששאלו שאלות אינטיליגנטיות וניגשו בתום הקורס, הודו לי בלבביות על קורס מרתק.
זו התקופה הזו בשנה, שאני קורא עבודות של סטודנטים. אלו לא עבודות ארוכות, לא עבודות סמינריוניות אלא רק שלושה-ארבעה עמודים בהם הם נדרשים ליישם את החומר הנלמד על שאלה היפותטית. להציג קצת תיאוריה, קצת פרקטיקה, קצת מחשבה מקורית ועצמאית. אין לחץ של זמן: יש כחודשיים לכתוב ולנסח שלושה-ארבעה עמודים. החומר פתוח, הספריות מחכות, המרצה זמין מוכן לענות כמעט על כל שאלה.
זו התקופה הזו בשנה שאני קורא עבודות של סטודנטים שלי, וכמו שעון שוויצרי, המסונכרן עם השעון האטומי שמחמיץ כאלפית שניה רק אחת לעשרת אלפים שנה, בתקופה הזו של השנה, אני שוקע לתוך דיכאון עמוק.
מה מכניס אותך לדיכאון?
מה שמכניס אותו לדיכאון זו העובדה שהסטודנטים לא יודעים לנסח שאלת מחקר, לא יודעים להתנסח, לא יודעים לכתוב. הולך ופוחת הדור. כשאני עשיתי תואר ראשון לכל קורס מבוא היו תירגולים והיו קורסים מיוחדים שלימדו כיצד לכתוב עבודות (לא משנה שגם זה נעשה כלאחר יד בחלק גדול מהמקרים) אני בטוח ששמעתי מלפחות שלושה מרצים הסבר איך לכתוב עבודה, והיום לדעתי שולחים את הסטודנטים לכל מיני מדריכי כיס למיניהם והתוצאות בהתאם. ביבליוגרפיה לא ביבליוגרפיה, סקירת מקורות לא סקירת מקורות.
כתבתי מאמר על תיאטרון החדר ומנהל התיאטרון אמר שהוא חש שרמת הסטודנטים ירדה באופן תלול בעשר השנים האחרונות.
יו"ר האם אני צודק?
הסטודנטים של היום זה לא הסטנדרטים של הפעם.
פוסט אמיץ, אבל לא מטריד אותך שהסטודנטים יקראו אותו?
ואם מישהו מהם יפנה אליך ויבקש לדעת אם גם הוא מגורמי הדיכאון שלך, תגיד לו שכן?
שקלתי לכתוב פוסט כזה בעקבות ניסיון דומה.
בסוף ויתרתי.
ידידה טובה שלי שמלמדת באוניברסיטת מונאש אומרת לי שהרוב המוחלט של הסטודנטים פשוט מדלגים על הספריה ובטוחים לגמרי שכל החומר נמצא בגוגל.
כך גם שאלותיהם מנוסחות כמו שאילתת חיפוש ומוגבלות לעומק בהתאם. במקרה הטוב מקורותיהם מוגבלים לספרי הקורס. סטודנטים צעירים עם השכלה כללית והיקפית טובה, ומכאן עם השקפת עולם בריאה הם בהחלט יוצא מן הכלל.
בסקר פרטי שהיא עורכת בכיתה נמצא שמרבית הסטודנטים קוראים פחות מחמישה ספרים בשנה בממוצע, והנתונים בירידה מתמדת. בדרך כלל סטודנטים זרים מאסיה, במיוחד מסין, מהווים חריגה לטובה בסטטיסטיקה העגומה הזאת.
לא יובל (4): הסטודנטים ידעו בדיוק מי מהם דיכא אותי כאשר הם יקבלו את הציונים שלהם. אין לי סודות מהם מכיוון שאת הערכתי על עבודתו של כל אחד ואחת מהם הם יקבלו בשבועות הקרובים בצורה של הרבה מאוד הערות (או מחמאות) ובסופן מספר.
יש אנשים שמסיימים 12 שנות לימוד בלי לקרוא ולו ספר אחד (חוברות הלימוד לא נחשבות אצלי פרוזה). פעם עוד היו קוראים עיתונים או כתבי עת, היום גם זה לא. אדם שאיננו קורא, קשה מאוד לצפות ממנו שידע כיצד לכתוב.
נשמע מוכר. זה לא נראה יותר טוב באמריקה (בה אני מלמד), להיפך. תת-רמה.
לא אשכח שאחת הסטודנטיות שלמדה איתי כתבה בביבליוגרפיה של איזו עבודה "גוגל" כמקור.
ככה – גוגל.
והעבודות שלך דווקא מעניינות ביותר.
איי פיל יור פיין.
פפפף… כל סטודנט יודע שעבודה של חודשיים מתחילים בערב לפני ההגשה.
הולייך ופוחיית הדור.
כיוון שגם אני מתרגל במקצוע מדעי, שמתי לב שאפשר ממש לראות ירידה של הרמה משמעותית ברמה משנה לשנה. ומה שבאמת עצוב הוא שנראה שהם מאד מתאמצים ופשוט אין להם יכולת.
ללמד נושאים מתמטיים מורכבים אנשים שהגיעו מהתיכון ללא הבנה בסיסית של מהו גרף ומהי פונקציה זה פשוט בלתי אפשרי, וכיוון שיש להעביר את רוב הניגשים לקורס, הם מגיעים לקורסים מתקדמים יותר ללא ידע חיוני.
וזה עוד לפני שקיבלת תלמידים שקיבלו פטור ממקצועות ליבה.
מישהו יכול להגיד לי מתישהוא שזה לא היה ככה?
אני מאמין שבתקופה שבאוניברסיטה למדו סטודנטים שלא עברו במערכת החינוך הישראלית זה לא היה ככה.
כל דור אומר את זה על קודמו, פשוט כי החוויות הסובייקטיביות של אותו אדם שאומר את זה כנראה היו רמה מעל החוויות הכלליות של חבריו. אין מרצה שבדק את העבודות של חבריו לספסל הלימודים בעודו לומד.
וברוחם של דבריה של Mary Schmich: נוסטלגיה היא בעצם לשלוף את העבר מהפח, לנקות אותו, לצבוע את החלקים המכוערים ולמחזר אותו תמורת יותר ממה שהיה שווה.
אפשר לשאול מה היתה המטלה שנתת לסטודנטים שלך?
עומר, במקרה הזה אתה טועה. ישנו למשל מדריך שחיבר גדעון סאמט – "רשימת ה-6,000"
שבו במבוא הוא מפרסם תוצאות מחקר שמראה שרמתם של תלמידי ישראל התדרדרה עוד בסוף שנות השמונים, וכל מבחני הפיזה, שלא משנה כמה ניסו להטות אותם הראו שאנחנו במצב רע, בניגוד למשל לתוצאות משנות החמישים, שאז היינו במקומות הראשונים בעולם וכולם היללו את הגיניוס היהודי, והרמה של הסמינרים, לא רק של האוניברסיטאות, הייתה גבוהה מזו של האוניברסיטאות כיום, ובעירוני א' למדו בעיקר תלמידים מחוננים. אל תדבר איתי על נוסטלגיה.
האביר שלא היה, אתה צודק לגמרי. בארבעים השנים האחרונות נולדים רק תינוקות שלוקים בשכלם.
עידו, אתה אולי אירוני, אבל האמת היא שזה האופן שבו מתייחסים לחלק גדול מהתלמידים והתוצאות בהתאם. וחוץ מזה, בגלל שאין לנו את הצורך להתמודד עם סביבה עוינת ואין באמת צורך להצטיין, כי חיינו לא באמת תלויים בזה, אז אנשים זורקים.
זה לא אמור להיות תפקידה של האקדמיה אבל העובדה היא שהחינוך התיכוני בישראל הפסיק מזמן (או לא טרח מעולם) ללמד איך מציגים טיעון או כותבים עבודה.
למדתי בבית ספר שנחשב מהטובים בארץ – בשנות השמונים הרבה לפני שמערכת החינוך החליטה להתאבד – ועדיין את היכולת לערוך מחקר, לחפש חומר, לכתוב עבודות ולהעלות טיעון אני חבה לשני מרצים מהתואר הראשון.
זה לא היה קורס ייעודי, סתם שני מרצים שהחליטו, כל אחד מסיבותיו הוא, שבמקום לשקוע בדכאון עמוק, הם ישקיעו חלק נכבד מזמנו של הקורס בלימוד ותרגול של כתיבת עבודות.
אני לא כל-כך זוכרת היום את אסטרטגיית ההתפשטות של הכנסיה הנוצרית בראשית ימיה, גם לא את התיאוריה שקשרה בין מרטירולוגיה לשיווק, אבל אני יודעת להציג טיעון ולבקר כאלה של אחרים, אני יודעת לזהות מתי אני לא יודעת, איפה לחפש תשובות, איזה שאלות לשאול ואת מי.
אולי, בסמסטר הבא, קצת לפני שיגיע זמנה של פריחת הדכדכת, תקח על עצמך להיות מרצה שכזה?!
יובל אני דורש עוד פירוט, לא הספיק לי הדיון אז:
https://www.popup.co.il/?p=2750
צריך להיזהר מהתחושה הזו שהסטודנטים לא מוצלחים, תרגלתי בקורס שזה מה שהמרצה חשב על הסטודנטים, התוצאה הייתה ששמונים סטודנטים, חלקם טובים מאוד, חלקם בינויים ומיעוטם חלשים, הפכו ללא יוצלחים שאינן מסוגלים להבין מה שנאמר אליהם בכיתה (מיותר לציין שהמרצה הפסיק להסביר להם, כי למה לטרוח).
אמנם קיבלתי הערכות הוראה מצויינות על הקורס הזה (כי הייתי המתרגל שמצליח להסביר את הדברים הכל כך מסובכים שהמרצה אומר) אבל ממש חבל לי על הסטודנטים האלו, שאם היו לרגע מפסיקים לחשוב עליהם כעל חסרי יכולת הם היו היום יודעים את החומר.
רואה שחורות (7), אתה כותב 12 שנות לימוד כאילו זה אמור לסמל משהו. המשפט הבאמת עצוב הוא: "אנשים עוברים 12 שנים מהרגע שהם לומדים לקרוא, מבלי לחשוב לנצל את היכולת הזאת של קריאה, אפילו לרגע אחד בקריאה של ספר." והמשפט הבכלל מפחיד, שרובם גם יעבירו 20-30 שנה עד שהם יחליטו לקרוא ספר ואז בסוף זה בכלל יהיה איזה משהו של יאיר לפיד.
א. באמת אין כמעט קורסים שמסבירים איך לכתוב עבודה כמו שצריך. לא "הולך ופוחת הדור", אלא הולכת ופוחתת האוניברסיטה.
ב. לי נתת 100. רק רציתי לציין את זה.
אם הייתי סטודנט שלך והייתי קורא את הפוסט הזה – גם אני הייתי נכנס לדכאון. 🙂
שחר – לא צריך לקחת קורס כדי לדעת איך לכתוב עבודה טובה.
כדי לדעת איך לכתוב עבודה טובה פשוט צריך לקרוא הרבה עבודות טובות ולדעת לאבחן מה עושה את העבודות הללו טובות. זה הכל.
אני חושב שכדי לדעת איך לכתוב עבודה, נורא פשוט, צריך לדעת איך לכתוב עבודה.
ממתיק יומי – לא צריך. אבל רצוי. לא תמיד אתה יכול לשים לב אם שם המאמר צריך להיות באיטליק או דווקא בבבולד וקו תחתון בביליוגרפיה (לא שאני טוען שעל זה יובל מוריד נקודות, אבל במקומות אחרים בהחלט).
שחר: אני עדיין חושב כי לפחות לרוב בני התמותה (הסטודנטים של היו"ר למשל), קריאת עבודות טובות הינה תנאי הכרחי ולא רק מספיק כדי שאחד ידע לכתוב עבודות טובות.
זה ברור שאני לא מדבר על קריאת מאמרים רק כדי לדעת באיזה גופן כדאי להשתמש וכו' (יש היום כלים חיצוניים שמבצעים זאת אוטומטית, ראה LaTeX – וגם אם לא, לא כל כך נורא אם השתמשת בפונט קומיק-סאנס [בעצם כן נורא…]).
אני כן מדבר על הבנת הדרך שבה טיעונים מוצגים. על הבנת דרכים לבניית המאמר. ועוד.
אבל.. אולי אדם קרוב אצל עצמו ואני מדבר רק כי כך אני למדתי לכתוב.