לא יודעים לדבר, לא יודעים לכתוב

כתבה מעניינת שמתפרסמת הבוקר בעמודי החדשות של “הארץ” עוסקת ביכולת הירודה של הסטודנטים בישראל לכתוב עבודות. הבעיה מוצגת כבר בפסקה הראשונה של הטקסט על ידי הפרופ’ רון ברקאי:

הבעיה של רובם היא שהם לא יודעים לכתוב, להרכיב משפט ולהציג טיעון משכנע.

מי שקורא עבודות של סטודנטים, ובשנים האחרונות יוצא לי לקרוא לא מעט עבודות של סטודנטים, יודע שהטיעון הזה נטוע היטב בקרקע המציאות. הסטודנט הישראלי, ובעיקר זה שלומד לתואר ראשון, מתקשה לכתוב ברמה סבירה. בעוד שלא ניתן להכליל ובהחלט ניתן למצוא עבודות הכתובות היטב ומציגות טיעון באופן משכנע, חלק גדול מהעבודות נכתבו כאילו היו הודעת דואר אלקטרוני, במקרה הטוב, או עבודות שהקשר בין האותיות, למילים, למשפטים, לטיעונים הוא לגמרי אקראי, במקרה הרע.

לא אשכח עבודה אחת בה תיארו הסטודנטים שהגישו אותה כיצד הם שוקלים איך לענות על השאלה בעודם יושבים על חוף הים. ולא, הסטודנטים לא תיארו בפניי כיצד הם שקלו לענות על השאלה במעמד הגשת העבודה: התיאור שלהם היה חלק מהתשובה. זה נראה להם נורא הגיוני לתאר את הדרך שבה הם מעשנים סיגריה ומביטים בשקיעה בעבודת הסיכום של קורס שנה ג’ בחוג לתקשורת.

בטקסט של עפרי אילני ב”הארץ” מוצגת הטענה לפיה השימוש באמצעי תקשורת “מבזקניים” כמו סמסים למיניהם, פוגם ברמת הכתיבה של הסטודנט הממוצע. גם אם זה נכון, ויתכן שעובדה זו תורמת לרמה הירודה, בעיניי הבעיה נמצאת במקום אחר.

בשנים האחרונות הגיעו במשרד החינוך להכרה כי הכישורים האמיתיים להם נדרשים התלמידים בעידן הדיגיטלי הם לא כישורי כתיבה אלא כישורי איתור מידע. אחרי הכל, המידע נמצא שם בחוץ, כלומר באינטרנט, כלומר בויקיפדיה, ולכן כל מה שצריך לעשות הוא ללמד את התלמידים כיצד למצוא אותו ואז לייבא אותו אל המחברת.

משום כך התחולל בשנים האחרונות שינוי מהותי בגישה החינוכית בישראל: לא עוד דגש על כתיבה אלא על איתור של מידע שכבר נכתב. אין פלא בעיניי שיותר ויותר סטודנטים פונים אל אסטרטגיית ההעתקה כאשר הם ניגשים להתמודד עם עבודה אקדמית.

אני מניח שמדובר במגמה כלל-עולמית. גם בארה”ב מתלוננים המרצים על יכולת הכתיבה העלובה של הסטודנטים שלהם (זה גם נובע מסנוביזם, צריך להודות). אבל בארה”ב עדיין יש דגש תרבותי על כישורי ביטוי והצגת טיעונים באמצעות “מועדוני ויכוחים”.

לנו זה נראה מיותר (להתווכח? ברור שאני יודע להתווכח!) ולמשרד החינוך זה נראה מיותר להתמקד בכישורי כתיבה שהם גם מסובכים במיוחד וגם מיותרים במיוחד – הרי יש ויקיפדיה! מהתוצאה אפשר להתרשם בשני מקומות: ברמת השיח הציבורי בישראל והטיעונים המושמעים בו, ומרמת העבודות של סטודנטים.

מהסיבה הזו אני אומר: טוב שיש ועדת חינוך בכנסת שמתעסקת בשאלות החשובות באמת כמו מי נתן לנענע10 רישיון להציג את משחק המחשב בו מכים קשישים.

נכתבו 49 תגובות לפוסט “לא יודעים לדבר, לא יודעים לכתוב”

  1. זה משנה:

    לא הבנתי את הטיעון שלך. אפשר עוד פעם, אבל לאט, אולי בתצורת קליפ ביוטיוב?

    כלומר, אתה צודק כמובן. הבעיה מתחילה לא רק בכך שאנשים מתמחים באיתור מידע, אלא בעובדה שהם אינם מבינים היטב את המידע שהם קוראים. השיח הירוד והטיעון הרע הם תוצאה של דבר בסיסי כמו הבנת הנקרא.

  2. תמר [כלשהי]:

    גם אנשים שיודעים לכתוב פונים לא אחת לאופציית ההעתקה,
    לדעתי מהסיבה שכתיבה אקדמית היא כתובה יחסית מסורבלת, לא גמישה ולא יצירתית.
    [זהירות – שוויץ!] אני מחשיבה את עצמי לאדם שיודע להתבטא בע”פ ובכתב, ועדיין נאבקתי עם כללי הכתיבה האקדמית עד כדי כך שכשהגיע הרגע לכתוב את עבודות הסמינר שלי כמעט ויתרתי על כל התואר רק כדי לא לשבת ולכתוב.
    חוץ מזה – צודק. יצא לי לקרוא עבודות של סטודנטים אחרים וזה היה בדר”כ תת-רמה.
    יכול להיות שביסודי למדנו הבנת הנקרא והבעה ואח”כ בתיכון לא דרשו מאיתנו לעשות בזה שימוש?
    כשבגרויות בודקות עד כמה תלמידים יודעים לשנן חומר שהם שוכחים שניה אחרי הבחינה,
    אין פלא שזה המצב.

  3. רועי:

    ביום שלישי השבוע היה לנו בכתה מבחן בהבעה. לי אין בעייה גדולה- אני גם ככה נהגתי להתווכח באינטרנט ב4 שנים האחרונות בלי קשר, אני כותב בפורומים ובבלוגים. אבל שאר הכתה- המצב קשה. וזה מעציב אותי. דבר כל כך אלמנטרי מבחינתי- לדעת לכתוב, לקחת נושא, לשפוך את כל המידע על הנייר, לסדר בפסקאות, פסקת פתיחה, פסקת סיכום, להיכנס חצי שורה, לפסק, להשתמש באוצר מילים רחב- ואני רואה את חבריי לספסל הלימודים, שאומרים שהם לא יודעים לכתוב. לא משנה על איזה נושא. אני אישית חושב שזה קשור לתרבות- שהולידה את מושג החפירה. אמנם יש באמת אנשים שמדברים בלי הפסקה סתם- אבל הרבה אנשים מתייחסים לכל נושא שיחה כחפירה. כבר ישבתי בחיי עם כמה ערסים, והתחלתי לדבר, אפילו על נושאים שאיכשהו נוגעים להם- נניח: “טעמתם פעם סטוליצ’ניה?”, תוך שנייה אומרים לי “אל תקדח”. כששמים את האדם החושב, האדם ששואל שאלות בנוגע לפשרם של דברים, למושא לעג, קשה להתפלא שאחרי כמה שנים, באוניברסיטה, אנשים לא יודעים להתנסח.

    אם יחנכו, עוד מהגן, כל הזמן לפקפק, לשאול שאלות, לתהות, לגלות סקרנות הכי בסיסית- אני חושב שלא תהייה לנו בעייה.

  4. החגב עומד יציב:

    לא ניתן היה בשום פנים להגיע למצב הזה אצלנו ללא שיתוף הפעולה הפסיבי של המרצים והמורים. קל יותר כך למורה כאשר הוא אינו צריך “להכריח” את התלמידים לחפש ולעבד מקורות בצורה מקורית, והיות שהסטודנט הישראלי הוא התלמיד הישראלי(אין הבדל בין השניים חוץ מהגיל), והיות שהבעיה בגיל 23-25 היא כבר בלתי פתירה לחלוטין, אין שום דרך למרצים לגרום לסטודנטים להציג טיעונים או לעבד חומר לכדי טיעון.
    כמו כל לימוד מעשי, הוראת הבעה בכתב דומה למגדל קלפים-בדיוק כפי שלא תנסה ללמד “אדם” שמתקשה בקריאת מוסף הספורט את “ביקורת התבונה המעשית” אין לך שום דרך ללמד “אדם” שלא יודע להרכיב משפט, לכתוב חיבור מדעי או פילוסופי.
    ומעבר לכך-כל אדם תרבותי מבין שההבעה בכתב אינה רק עניין של עבודה אקדמית כזו או אחרת, אלא היא אחד הבסיסים החשובים של השינוי והמאבקים בעולם בשש מאות השנים מאז המצאת הדפוס.
    לגבי הבור המטומטם והאימפוטנט הנקרא לפעמים גם תוצרה של מערכת החינוך הישראלית כתבים אלה,משני העולם, רלוונטים כהרצאה של גאומטריה לא אוקלידית לחמור-הם עוברים מעל ראשו לחלוטין.
    את מחירו של העניין הזה אנחנו נשלם הרבה שנים קדימה, תודות למנהיגנו העילגים וחסרי החזון.

  5. העלמה עפרונית:

    רועי, אל תעלב, בסדר? אבל אם התגובה שלך אמורה להדגים איך כותב מי שמגדיר את עצמו כיודע להתבטא, המצב באמת קשה משחשבתי.*

    *תהיתי אם לשלוח את התגובה הזו או לא. באמת שאין כאן כוונה לפגוע.

  6. גיל:

    תראי, הכתיבה של רועי לא מושלמת, יש פה ושם טעויות ניסוח ושימוש נכון במילים, אבל לא על רמת כתיבה כזו אנחנו מדברים, אלא על מי שלא יודע להתנסח בכלל, לא יודע להרכיב משפט שמבהיר לקורא את דעותיו ועמדותיו. לא יודע לערוך מבנה של מסר, מאמר, או סתם הבעת דעה. מיותר לבקר רמת כתיבה כמו של רועי, לא בזה אנו עוסקים…

  7. הבלונדינית הסודית:

    אני בטח אגיב שוב אחרי שאקרא את הכתבה, אבל בינתיים אני מסכימה עם כל מילה של יובל. כתיבה היא מיומנות נרכשת בפני עצמה וקשורה גם למיומנויות הקריאה והבנת הנקרא. מערכת החינוך הישראלית, ברובה המכריע, מתעלמת משלושת המיומנויות הללו מכל מני סיבות. אחת הסיבות, מניסיוני, היא שגם מורות רבות אינן שולטות בהן ו/או אינן מבינות את חשיבותן.

  8. הבלונדינית הסודית:

    טוב, קראתי ובאתי להגיב שוב. יצאתי קצת מפגרת, כי בסופו של דבר כתבו שם משהו די דומה למה שאני כתבתי, אבל אני חייבת להודות שבכתבה שמבקרת את כישורי הכתיבה המדלדלים של הסטודנטים בישראל הייתי מצפה לעריכה קצת יותר קפדנית :+)

  9. איציק:

    ישנם סטודנטים שבטוחים שהכתיבה שלהם פנטסטית רק כי הוסיפו מילים כמו ‘דהיינו’ לכתיבה שלהם. הם כלל לא מרגישים אם הטקסט קריא או אם המסר עובר.

    כנראה שכדי לדעת לכתוב צריך… לכתוב. עם הזמן הכתיבה משתפרת.

  10. יגאל:

    מזה מספר שנים גם אני קורא עבודות רבות של סטודנטים שלי, למשל סקירות של מאמרים מתוך הסילבוס של הקורס.

    ביקשתי מהסטודנטים להתייחס לשני מאמרים מתוך הסילבוס, ולכתוב סקירה קצרה במתווה הבא:
    1. מה עוסק המאמר?
    2. הנקודות המרכזיות המועלות על ידי הכותב
    3. דעתך/עמדתך/מניסיונך/ביקורתך…

    בפתח הקורס, הבהרתי לסטודנטים שאני לא מתכוון ל ‘סיכום’ של המאמר, או ל ‘תמצות’ של המאמר, אלא לעמוד אחד קצר וממוקד הכולל את הנ”ל. (“מה?! רק עמוד אחד?!..”).

    לאחר ההלם הראשוני מכך שהמאמרים בקורס הם ברובם באנגלית (..רחמנא ליצלן…), עברו הסטודנטים לשלב הבא, והנה כמה ציטוטים:

    “במה עוסק המאמר” – “אתה מתכוון לכותרת של המאמר, נכון?!”
    “נקודות מרכזיות במאמר” – “אתה מתכוון לפסקאות במאמר, נכון?!”
    (ועכשיו – הגדול מכולם..) – “דעתי/עמדתי?!?!? “אף פעם לא ביקשו מאיתנו כזה דבר….”

    ואכן זה כך גם ביחס לכתיבה אקדמית רחבה יותר, אבל, למה להרחיק עד ל Wikipedia?!…
    בפרויקט הגמר בקורס, שמטרתו לתאר תהליך בארגון וכיצד ניתן להופכו לאפקטיבי בסיוע של תהליכי למידה ארגונית וניהול ידע – בפרק העוסק בתיאור הארגון – מביאים הסטודנטים (בלי להתבלבל…) קטעי טקסט שלמים המועתקים במלואם מתוך האתר של הארגון ברשת האינטרנט….
    כך אני זוכה לא רק לשבת כלקוח בארקפה, ארומה או Coffee Bean, אלא גם לקרוא על הארגון בעבודה אקדמית, כולל על סוגי הקפה, עיקרי התפריט וכו’…
    וזה שהקטעים שהועתקו הובאו בתוך העבודה ללא ייחוס למקור, או חלילה מתן קרדיט, זה כבר סיפור אחר…

    אבל, דבר אחד ‘מנחם’ במעט:
    מדי פעם, כמה חודשים לאחר תום הקורס, אני מקבל דוא”ל מאחד הסטודנטים בו הוא מספר לי כי הוא ‘לקח’ את פרויקט הגמר לארגון בו הוא עובד, ושם החלו ליישם את המסקנות והפתרונות שהוא הציע בפרויקט, וכי יש לכך אפילו תוצאות.

    יש תקווה.

  11. דובי:

    כמי שיצא לו לבדוק עבודות ובחינות גם בארץ וגם בחו”ל, אני מתקשה כיום להטיל את האשמה על מערכת החינוך בישראל – זו בעיה גלובלית, וקשה לי להאמין שגורם מקומי כל כך יכול להיות מכריע. היתכן שמדובר באחת מאותן בעיות שתמיד היו קיימות, וכל דור מתלונן על הדור שבא אחריו? האם לפני שלושים שנה תלמידי תיכון כן ידעו לכתוב? אולי פשוט ההשכלה הגבוהה אז הייתה יותר אליטיסטית, ואלו שלא ידעו להתבטא בכתב פשוט לא הגיעו לאקדמיה? או שהמרצים שכחו איך היו רוב האנשים שלמדו לצידם?

    כמו שכיום נראה לנו שפעם הספרות הייתה יותר טובה – אבל זה לא נכון, פשוט כל ספרות הזבל נשכחה, ומה שאנחנו זוכרים היום מתקופות קודמות זה רק אותן יצירות מופת ששורדות את השנים.

    ואחרי שאמרתי את כל זה, אלוהים אדירים – הסטודנטים האלה פשוט טפשים. לא יאומן…

  12. רועי:

    לא ניסיתי להיות רשמי. ככה שלא ממש טרחי. כשאני לא מנסה להיות רשמי אני פשוט כותב בזרם מחשבה. אני לא יודע עדיין אם אני רוצה תואר ספציפי, אבל למקרה שכן, עלמתי, את יכולה לספר לי היכן שגיתי?

  13. רועי:

    ואם זה קשור לסנגון- תמיד כשאני לא רשמי, אני כותב בזרימת תודעה, ככה שאם זה נראה מבולגן, זה סך הכל בגלל שזה סוג-של הצצה למוחי. זה למה אני כאן על תנאי- אני כותב מה שעולה לי בראש בלי לחשוב הרבה. הכל נשפך מקצות האצבעות.

  14. טרמיט:

    יובל, בחייך, אז הגישו לך עבודה עם תובנות על סיגריה וים… תקליל.

    ולעניין:
    יש הבדל מהותי בכתיבה בין עבודה מודפסת לבין מבחן הכתוב בכתב יד. אנו דור שרגיל לכתוב במקלדת, לתקן, לשכתב, לערוך, להעתיק ולהדביק למקום אחר וכדומה. תפיסת הטקסט שלנו דינמית מאוד בעת הכתיבה, דבר שנגדע בעת כתיבת מבחן בכתב יד.
    זה כמובן לא נימוק שמסביר לחלוטין את הבעיה. גם כתיבה בכתב יד מחייבת מחשבה מקדימה והצגת טיעונים משכנעים, אבל הגישה לכתיבה בכתב יד היא אימפוליסיבית כמו במקלדת, אבל בלי יכולת התיקון. זה בהחלט יכול לתרום לרושם המוטעה שאנו דור בעייתי.

    לבעיות שמתגלות בעבודות המודפסות אין לי תירוץ משכנע עדיין (כנראה סתם הדברים שהבלונדינית אמרה שדורשים אימון של 12 שנה).

  15. רועי:

    טרמיט- אצלי זה ההפך. יש לי בעיות מוטוריות עדינות בידיים, מה שמקשה עליי לכתוב טקסטים ארוכים. לכן כשאני כותב ביד, אני חושב לפני שאני כותב וככה נמנע מההעתקה מחדש לאחר הכתיבה הראשונית. פשוט כי יש גבול לכמה אני מסוגל לכתוב בלי שהיד שלי תהפוך לעיסה.

  16. הבלונדינית הסודית:

    טרמיט, לא שזה תירוץ (כי גם במבחן אפשר וצריך קודם לחשוב, אחר כך לכתוב טיוטה או לפחות נק מרכזיות ורק בסוף לכתוב את התשובה המלאה להגשה*) אבל כאן מדובר על עבודות שהוכנו מראש.

    *אם היה לי שקל על מבט המום שהמשפט הזה קיבל/יקבל…

  17. צ'ימצ'ימיני:

    בלונדה
    חייב לך שקל

  18. אורית:

    בעוונותי, התפרנסתי במשך מספר חודשי-בין-עבודות מכתיבת עבודות סמינר לסטודנטים, כך שאני מכירה מקרוב את חוסר היכולת של הסטודנט הישראלי לחבר פיסקה קוהרנטית, אלא שאני חולקת על הקביעה כי מדובר בתופעה המאפיינת את השנים האחרונות ונובעת מהעברת הדגש מלימוד כישורי-כתיבה להקניית כישורי איתור מידע.

    את חוק לימודי סיימתי כמה שנים לפני שאל גור חלם להמציא את האינטרנט, למדתי באחד מבתי הספר הנחשבים בארץ ולמרות זאת קשה לי להיזכר בשיעורים מסודרים שיוחדו לניסוח טיעון וכתיבתו. נכון, פעם בשבוע, במשך שנת לימודים שלמה, נכחתי בשיעור שנשא את השם “חיבור”, אלא שבין מה שהועבר בשיעור הזה, לבין הקניית כישורים רטוריים בכתב לא היה ולא כלום.
    לשמחתי הגעתי מבית שחינך לחשיבה ביקורתית ולקריאה מרובה, ולמזלי נקלעתי בשנה הראשונה באוניברסיטה לכיתה של פרופסור שראה בהקניית כישורי טיעון וכתיבה שליחות אישית.
    חלק גדול מחברי לשנתון – ואני מזכירה, מדובר בשנתון שעדיין לא שמע על האינטרנט – לא התמזלו כמוני והדבר ניכר באופן בו נכתבו העבודות שלהם.

    נכון, בשנים האחרונות העליבות הרטורית מתחזקת, אבל זו תוצאה של ההידרדרות הכללית של מערכת החינוך בישראל – מי אמר מקום 47 מתוך 50 במבחני פיז”ה?! – ולא של ההחלטה הנקודתית לחזק את כישורי החיפוש של התלמידים.

  19. החגב עומד יציב:

    דובי-טענה מוטעית ביותר, צריך רק להסתכל על כותבי החיבורים והסופרים של 30 השנים האחרונות כדי להבין כמה הדרדרנו. האם אתה מדמיין את המערכת האקדמית הישראלית מייצרת אנשי רוח כמו עגנון או לייבוביץ’? אין לדמיין דבר כזה כיום.
    העלמה עפרונית-מתוך היכרות עמוקה עם בוגרי המערכת- אין לך מושג כנראה מהי התנסחות גרועה.
    איציק-לדעתי כתיבה היא אחת המיומנוית המורכבות ולכן הקשות ביותר לרכישה עצמית, ועדיף ללמדה בכל מקרה.
    אורית- ההחלטה לחזק את כישורי החיפוש היא ללא ספק תוצאה של היחלשות המערכת וכך בהיזון חוזר אלה מחלישים את המערכת וכו’

  20. יהונתן:

    אולי חוץ מהיכולת לחבר משפט שלם, צריך לשים לב לכך שהתלמידים בישראל פשוט לא מתעניינים בכלום:

    אחד הקורסים שהפתיע אותי ביותר בתואר הראשון היה “מדיניות ציבורית בישראל”. הקורס לא הפתיע אותי בגלל המרצה, אלא דווקא בגלל אחת התלמידות. בצורה משעשעת מאוד נבחנו על “מדיניות ציבורית בישראל”, והמבחן דרש ידע כללי: הכרת משרדי ממשלה, היסטוריה פוליטית של ישראל ועוד פרטים מעניינים שלא נכללו בחומר הקריאה של הקורס.

    התלמידה המובכת נחרדה כשגילתה שלמבחן דרוש “ידע כללי” ולא הבינה מדוע היא נבחנת על פרוייקט הלביא כדוגמא לתהליך קבלת החלטות שגוי בישראל וכדומה.

    ב’חטא ועונשו’ אם איני טועה, רסקולניקוב הוא סטודנט. גאוותו היא בעובדה שהוא זוכה ללימודים גבוהים. הכבוד בהיותך סטודנט כבר נעלם, יש להשיבו.

  21. Tamar in English:

    Yehonatan
    There’s tons of respect for students theis day – we have the best parties, discounts everywhere and that “look”.
    Tons of respect.
    Miluim, tuition and Kassam rockets.
    How needs no know how to write in Hebrew or English?

    [I’m been cynical yeah?]

  22. הבלונדינית הסודית:

    יהונתן, זה כבוד רק כשצריך להלחם בשביל זה. כשכל אחד יכול להיות סטודנט אין שום סיבה שעצם היותך סטודנטי תגיד משהו. לא שאני חושבת שזה רע, להיפך, השכלה גבוהה צריכה להיות אפילו יותר נגישה, הבעיה מתחילה כשבמקום לשפר את לימודי היסוד מורידים את הסטנדרטים. התוצאה של הורדת סטנדרטים היא שההשגים של כולם (כולל המצטיינים) נפגעים.

    חגב, אני לא חושבת שהקריטריונים לניסוח גרוע (או טוב) צריכים להקבע ביחס ל”בוגרי המערכת”* אלא ביחס ליכולת של הקוראים להבין את כוונת הכותב ולהנות מכתיבתו.

    רועי, לצערי התגובות שלך רק מחזקות את דבריה של העלמה עפרונית (5).

    *יהיה פירוש הביטוי הזה אשר יהיה

  23. רועי:

    בלונדינית, את מוזמנת לנמק. גם כתבת לחגב שאחד הקריטריונים שלפיו קובעים את רמת הניסוח זה מידת יכולת הבנת הטקסט. אתה מבינה מה שאני אומר? יש לך קושי קל שבקלים להבין את כוונתי?

  24. רועי:

    ואם אני נשמע תוקפני, זה בגלל שמכל הדברים שאמרו לי אי פעם, וכבר אמרו לי שאני לא מצחיק, שאני מאוד מצחיק, שאני מעצבן, שאני מעניין, שאני גס. כושר ביטוי נמוך- אתם זה פעם ראשונה. אני רגיל לשמוע מחמאות בעניין הזה.

  25. יובל:

    ללמדך עד כמה המצב חמור.

  26. רועי:

    אם המצב היה חמור לא הייתי כל כך מופתע. אם הייתה בכלל בעייה, לא הייתי מתעצבן. ד”א, אם לא היית שם אותי ברשימה המטומטמת שלך, הייתי אשכרה יכול לנהל כאן שיחה.

  27. יובל:

    רועי – הרשימה המטומטמת שלי היא הדבר הכי טוב שקרה לך מאז שהגעת לכאן. לא כדאי לך שאנשים יקראו את *כל* מה שאתה כותב.

    ובנימה אופטימית זו, שא ברכה.

  28. הבלונדינית הסודית:

    רועי, יש פתגם רוסי חביב שבתרגום חופשי אומר משהו כזה:

    אם מישהו אומר לך שאתה חמור תתעלם ממנו, אם שני אנשים אומרים לך שאתה חמור תתעלם גם מהם, אם שלושה אנשים אומרים לך שאתה חמור כדאי לך להסתכל טוב בראי ולחפש את הזנב.

  29. עומר:

    טומי לפיד כתב השבוע בעמוד הדעות של מעריב על כך שההנגשה של החינוך הגבוה מורידה את איכות הסטודנטים ומכאן את איכות החינוך. במיוחד שועשעתי מהקביעה שהאידיוטים פשוט הופכים לאידיוטים מדופלמים. :)

  30. יובל:

    אני לא חושב שיש ממש בטיעון של טומי. טומי הוא אליטיסט. לשיטתו רק יחידי סגולה צריכים להגיע לאוניברסיטה ושהשאר יעבדו במוסך.

    בניגוד לבלונדינית, אני לא חושב שהבעיה מתחילה בסטודנטים – היא מתחילה בבתי ספר, במערכת החינוך ובמורים שמלמדים את הילדים שאחר כך הופכים לסטודנטים. את הפירות שאני קוצר באוניברסיטה מישהו אחר שתל לפני הרבה מאוד שנים.

  31. ילדה:

    אכן, כן. זו ללא ספק “ההנגשה”. לא ההזלזול עוד בתיכון וביסודי. זו “ההנגשה”. טומי לפיד תמיד היה אדם הומאני ואלוף בהסקת מסקנות הגיוניות.

  32. עומר:

    אני לא תומך לחלוטין ברעיון של טומי לפיד. הבאתי אותו כקוריוז.

    למרות כל זאת, עם כל הכבוד, גם אם היתה לנו את מערכת החינוך הטובה ביותר, אני די בטוח שעדיין היו המון אנשים שלא יודעים להתנסח, לנסח וכיוב’.

    עוד בעיה, כמו שאמר רועי, היא שכיום יש בתרבות הנוער בוז למשכילים.

  33. יהונתן:

    ההנגשה היא עניין נהדר, הבעיה מתחילה כשהחינוך נגיש לכולם אבל מוסדות החינוך לא עושים דבר כדי להקנות אותו לסטודנטים ולתלמידים. חינוך נגיש הוא לא רק להתקבל לאוניברסיטה אלא גם להחזיק מספיק מרצים כדי שכל מי שיתקבל לאוניברסיטה יקבל את החינוך הרלוונטי.

  34. דרדרפת בבית:

    הטענות של רועי (3) (שקוראים לו קודח בתגובה לכל ניסיון לפתח שיחה), ושל יהונתן (19) מתחברות, ונוגעות שתיהן לבעיה גדולה יותר. האוניברסיטאות מלאות באנשים שלא מתעניינים בכלום, שכל נסיון לפתח איתם שיחה הוא “חפירה”, שרוצים רק לעשות צ’ק על התואר ולא לפתוח יותר ספר בחיים… לאנשים כאלו אין מקום באקדמיה בעיני. שילכו למכללה, יעשו צ’ק על התואר ושיתנו לי לחפור. בשביל זה באתי לאוניברסיטה.

    מעבר לכך, הבעיה נעוצה גם בקיצוצים שונים שבמסגרתם ביטלו את כל הקורסים שמלמדים איך כותבים מאמר/עבודה אקדמית (בחיי, היו פעם קורסי מבוא כאלו). כמה אירוני שביטלו אותם בדיוק כשהם הכי דרושים.

  35. דרדרפת בבית:

    אופס. קראתי את המאמר לפני שהגבתי, וההערה השניה שלי מופיעה במאמר. My bad.

  36. הבלונדינית הסודית:

    יובל, אני ממש לא חושבת שהבעיה מתחילה בסטודנטים או בנגישות* אלא בהורדת הסטנדרטים והדרישות. כשהמטרה העיקרית היחידה של המשרד, ובעקבותיו של התיכונים, היא להעלות את אחוז הזכאים בלי להעלות את מספר שעות הלימוד או את מספר אנשי הצוות ובלי להוריד את מספר התלמידים בכתה התוצאה היא הורדת הרף. בניגוד לאמונה הרווחת בקרב אנשי משרד החינוך לדורותיו קיצוץ מאסיבי בתו”ל, הורדת חומר חודש לפני הבגרות, הגרלת מקצועות בהם לא תהיה בגרות** ושאר “פתרונות קסם” לא עוזרים לחלשים אלא דופקים את כולם.

    שוב, אני לא חושבת שהשכלה גבוהה צריכה להיות מותרות של מיעוט אליטיסטי. להפך, אני מאמינה שככל שיותר אזרחים יזכו להשכלה גבוהה איכותית המצב של כולנו יהיה טוב יותר. הבעיה העיקרית כרגע היא ש(כמעט)אף אחד לא זוכה להשכלה (גבוהה או יסודית) איכותית.

    והנה סגרנו מעגל וחזרנו לסיבות לשביתת המורים השם יקום דמה***.

    *עם כל הכבוד, הנגשה זה לא בעברית.
    **בחיי, היו שנתיים כאלה. אני קיבלתי את תעודת הבגרות שלי בלי להבחן בספרות, היסטוריה ותנ”ך כי הם “ירדו בהגרלה”
    *** ואם אני כבר סוגרת מעגלים אז ד”ש לנתניהו. גם שילוב הוא חלק מחינוך איכותי

  37. אדזימסצר:

    על מה לדבר אתם?
    אני להתנסח לדעת מצויין מאוד!
    אני ללמוד את זה מז’וז’ו חלאסטרה!
    ותחשבד על זה אויאיאויאיאוי

    אני לזכור ישראל לצחוק עלי למה אני לא לקחת מוח
    למה זה?

  38. דובי:

    ועוד פעם – גם עניין ה”לא מתעניינים בכלום” לא בדיוק יחודי לארץ. בתחילת השנה, בשיעור ההכרות עם הסטודנטים שאני מתרגל, ביקשתי מכל אחד לספר על סיפור חדשותי אחד מעניין מהעת האחרונה (הגדרתי “עת אחרונה” בצורה ליברלית). רובם לא הצליחו לחשוב על שום דבר שאינו קשור בסלבס למיניהם (אפילו התפתח דיון ער בסוגיית בריטני ספירס לאן), ורוב היתר הצליחו לחשוב רק על סיפורים שקשורים לפשיעה באזור. מיעוט שבמיעוט ידע לדבר על נושאים כמו המלחמה בעיראק, מיאנמר, הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הבחירות בארה”ב, או אפילו משאל העם שהיה פה באונטריו כמה שבועות אחרי אותו שיעור. דכאון מחץ.

    וחגב, כמה עגנונים היו לפני 30 שנה? כמה ליבוביצ’ים לפני 50 שנה? 70 שנה? תמיד אנשים כאלו היו יחידי סגולה, וכך גם היום. אתה לא תמצא אותם בכל קורס שנה א’, אבל איפשהו, יש איזה אחד או שניים שיזכרו לדורות, ועוד שלושים שנה ישאלו – איפה החגבים של היום?

  39. החגב עומד יציב:

    דובי-אדם הוא התוצר הכמעט מוחלט של תרבותו והמקום שיצא ממנו, ועל כן ההערה שלי שאיני יכול לדמיין אנשים כאלה יוצאים מתוכנו, ואני גם צודק בהשוואה קרה.
    יחידות סגולה, למרות מה שאנו נוטים לחשוב, איננה אומרת בהכרח שיחיד הסגולה איננו תוצר של המערכת התרבותית והאקדמית. ללא תרבות גם ההמונים וגם יחידי הסגולה אינם מתקיימים בכל מקרה.

  40. הבלונדינית הסודית:

    ובצירוף מקרים כמעט אירוני למהנט פרסמו הבוקר טור שכתב פרופסור משה רון, מתרגם ועורך ב”ספריה לעם”. דבריו של פרופסור רון רלוונטיים בעיני לדיון הזה משתי סיבות: הראשונה היא ההשתלחות הבוטה שלו ברשת צומת ספרים ובעיקר במבצע האחרון של הרשת: 4 ספרים ב100 ש”ח* והשנה היא שהטקסט, שנכתב עלי ידי פרופסור לאנגלית ולספרות משווה ועורך ומתרגם באחת ההוצאות הנחשבות, “מצטיין” ברמת כתיבה ירודה להחריד. הנה ארבע דוגמאות מתוך מבחר אינסופי:

    מצד שני, בארצות הברית יש סופרים גדולים שממשיכים לעשות את שלהם, חלקם באלמוניות מבחינת הציבור הרחב.

    דון דלילו פרסם השנה את הספר שלו על 9.11, ‘Falling Man’ שלא התפעלתי ממנו מספיק כדי לרצות לעשות אותו אצלנו.

    תמיד חשבתי שאם הוצאה מוציאה ספרים של סופר חשוב, היא צריכה לדאוג לפרסם גם את היצירות שלו לפני שהוא נעשה יותר מפורסם.

    מתוך 50 הרומנים שהיו ברשימה, היו כמה שתרגמנו ועוד שניים-שלושה ששקלנו אבל דחינו, כך שנגענו בחמישית מהרשימה שלהם

    אם בארזים נפלה שלהבת, מה אתם רוצים מסטודנטים ותלמידי תיכון?

    *כי ברור שספרים, כמו השכלה גבוהה, צריכים להיות נחלתם הבלעדית של העשירים, לא?

  41. זה משנה:

    בלונדינית, שני דברים:
    הראשון, משה רון הוא אחד האנשים המשכילים בהם נתקלתי בחיי. סקרן ונלהב מנושאי עבודתו.
    הנקודה השנייה, זהו טקסט שעבר עריכה, רעה מאוד להערכתי. מצד אחד הוא חתום על המאמר, מצד שני יש התייחסויות חוזרות ונשנות אליו בגוף שלישי, כמו למשל, בפסקת הפתיחה:

    “אני חושב שהדבר הבולט ביותר השנה (ובשנים האחרונות) הוא תהליך הקפיטליזציה המואצת שעובר עולם הספרים שלנו, תהליך שהוא חלק מהגלובליזציה”, אומר פרופ’ משה רון, מתרגם ומעורכי ה”ספרייה לעם” בהוצאת “עם עובד”.

    מכיון שכך, זה לא יהיה הוגן להתייחס אליו כאל חיבור של רון. יצא לי לקרוא דברים שהוא כתב, הוא אמנם כותב בצורה מורכבת, אך ברורה.

  42. אביב:

    יש יותר מסיבה אחת לבעיה הזאת. לדעתי היא נובעת מכמה סיבות:

    1) אנשים, ובפרט צעירים, לא קוראים. הדרך הכי טובה ללמוד איך לבנות משפט בהיר היא להיות חשוף (ועדיף בגיל צעיר) להרבה משפטים בהירים.
    2) לא מלמדים כתיבה. ברוב העולם, לא מחייבים תלמידי תיכון (או יותר צעירים) ללמוד כתיבה דרך כתיבה ועוד כתיבה. כמו כל כשרון, צריכים להתאמן. בארה”ב מתחילים בכמה באוניברסיטאות לחייב סטודנטים לקחת קורס בכתיבה בסיסית בשנה הראשונה לתואר ראשון. זה צעד טוב בכיוון הנכון, אבל באמת צריכים להתחיל עם תלמידי תיכון.
    3) אין לצעירים סבלנות לעבודה של כתיבה. כתיבה בהירה נובעת מקריאת הטיוטה ורביזיה רצופה. זה לוקח זמן. אבל צעירים רגילים לתוצאות מהירות, וחושבים שהטיוטה הראשונה היא מספיקה. צרכים *לקרוא* את הטיוטה, ולזהות אם קל לקרוא אותה או לא. אבל אם הכותב לא קורא הרבה, יהיה קשה לו.
    4) לא מבינים שהמטרה של כתיבה טובה היא לא לקשט את המשפטים במילים גדולות, אלא לתקשר רעיונות ביעילות. טוב, אוצר המילים שלי לא פשוט, ואני משתמש בכלים שיש לי, אבל רק לתקשר ניואנסים מסוימים, ולא סתם להראות כמה שאני חכם. זה לא שווה כלום אם לא מבינים.

    אני מקווה שזה בהיר, וששמרתי על עקרונות הכתיבה שציינתי בטלקבק הזה. ואלמלא הייתי בהיר, אני מאשים את העובדה שאנגלית היא שפת האם שלי. :-)

  43. צפריר:

    טומי הוא אליטיסט. לשיטתו רק יחידי סגולה צריכים להגיע לאוניברסיטה ושהשאר יעבדו במוסך.

    אחת הבעיות בישראל כרגע היא שאין מי שיעבוד במוסך.

  44. מתעוררת למציאות » ארכיון הבלוג » אני מרגישה מחויבת לשפה שלי:

    […] אני מקווה שאם אלמד באוניברסיטה אז היא תשתפר, השפה שלי, למרות שגם זה לא בטוח. אני מקווה שהיא תשאר אינטימית. אני מוכרחה להתרגל לקודש הזה, מוכרחה! עגנון עשה את זה טוב והצליח ליצור אינטימיות. אני לא רוצה שהעברית הקדושה תאבד, היא השפתיים של אמא שלי ושל אחותי, היא אפילו השפתיים שלי. איך אפשר לדבר בלי שפתיים? […]

  45. עומר:

    אילולא הייתי חושש מהטחת קיתונות בוז בי, הייתי אומר את מה שצפריר אמר. אבל אז הייתי נחשב אליטיסט. כמו טומי.

  46. הבלונדינית הסודית:

    עומר, בא לך להסביר מה, בשם כל החס וחלילות, הוביל אותך לגישה הזו?

    זה משנה, יכול להיות, זה עדיין לא משנה את העובדה שהטקסט הזה עילג עד כאב ושמהטענות שנכתבו בו עולה ריח רע של התנשאות.

  47. עומר:

    אליטיזם, בלונדינית, אליטיזם. כמו טומי.

    או אולי פשוט השקפת עולם שונה, קצת יותר פרקטית וקצת פחות נוטה לחלומות באספמיה שבכל דור יקומו עשרות ומאות עגנונים. אין רע בלעבור את החיים ללא תואר אקדמי. אלמלא הייתי כל כך נהנה מהפרקטיקה במקצוע אותו בחרתי, אולי גם אני לא הייתי הולך ללמוד את התואר שלי. אין פסול בכך ולמיטב ידיעתי, צעד כזה לא היה מוריד מערכי בעיני מעסיקי.

    התואר הראשון הפך להיות “עוד נייר” באמתחתו של האקדמאי הישראלי. אני רואה את זה מסביבי בכל מקום. אחד מהמרצים שלי אמר לי, בשיחה בה ביקשתי את עצתו בבחירת ההתמחות שלי לפני כשנה וחצי, כי אין באמת חשיבות להתמחות בתואר ראשון. מנסיונו, ההתמחות בתואר הראשון במדעי המחשב אינה שיקול לקבלה לתואר שני אשר בו, לטענתו, באמת מתחילה החוויה האקדמית ולכן ‘אין לי צורך לדאוג’.

    אני לא בעד לסגור את האקדמיה לאלו שאינם “ראויים” לה. פשוט אינני רוצה לראות אותה מונמכת לרמה בה היא משרתת את אלו הלומדים בה ולא להיפך כי ברגע שתונמך כך, תהפוך מאקדמיה לבית ספר מקצועי.

    ויש האומרים כי כבר מאוחר מדי.

  48. זה משנה:

    הטקסט עילג להערכתי ,שלא באשמתו של משה רון. הסיבה היא עורכים שהם בעברם היו אותם סטודנטים שלמדו אצל יובל והגישו לו עבודה גרועה.

    באשר לטקסט מתנשא, אולי. אבל ישנה בעיה עם ספרות שממוקדת מכירות, ונראה לי כי זו הבעיה המרכזית עליה הוא הצביע. כאשר רשת ספרים עושה מבצע כזה כמו מאה ספרים בארבע שקל ודומיו (שיבוש מכוון), היא עושה את זה במטרה לשבור הוצאות שאינן קשורות עימה. לא מטעמים של לעזור לעניים לקרוא ספרים, אלא כדי לבסס את אחיזתה בשוק ולמנוע תחרות עם הוצאות וחנויות יריבות.

  49. מודי:

    אני לא יודע לכתוב, להתנסח, לבנות טיעון (ןמי שקרא את הבלוג שלי מבין על מה אני מדבר). אולי אני מאלו שיובל מדבר עליהם. אני גם לא מומחה לחיפוש מידע, או לקריאה מהירה. גוגל וויקיפדיה עושים את זה הרבה יותר טוב ממני, ואין לי מושג איך אנשים מצליחים לקרוא כ לכך הרבה חומר. אז גם לי יקראו “הסטודנט הטיפש”.

    למזלי, למדתי מתמטיקה, וה 7 בחיבור בבגרות לא הפריע לי באף אחד מהתארים. אולי בגלל זה אף פעם לא טרחתי להתאמן – אם הציון גבוה בכל מקרה, למה להתאמץ?

    דווקא האינטרנט עוזר. מי שכותב בלוג סופו שילמד להתנסח – זו אולי הסיבה העיקרית שהתחלתי.

    והבנת הנקרא וסקרנות לא קשורות בכלל ליכולת ניסוח. אני מכיר בורים שמתנסחים מצוין, והמון אנשים עם רעיונות מדהימים שלא מצליחים לספר עליהם באופן נאות.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: