פולנים

לביטוי "פולנים" בישראל יש שני הקשרים בולטים. הראשון הוא סוג של קריאת גנאי (אבל חביבה) כלפי נודניקים כפייתיים שאומרים לך ללבוש סוודר כאשר הטמפרטורה יורדת מתחת ל-25 מעלות. השני רציני מעט יותר. יש הטוענים שבתקופת מלחמת העולם השניה הפולנים היו גרועים מהגרמנים. חלק גדול מהעם הפולני שיתף פעולה בשמחה יוצאת דופן עם מכונת ההשמדה הנאצית וחלק ממחנות ההשמדה הנוראיים ביותר (אושוויץ-בירקנאו, סוביבור, טרבלינקה ומיידנק) מוקמו על אדמת פולין.

לפני כמה דקות שמעתי ראיון שערך בגלי צה"ל בן כספית עם רונן זרצקי על מארק אדלמן, אחרון מנהיגי מרד גטו ורשה, שנפטר בגיל 90.

זרצקי, שפגש את אדלמן מספר פעמים בפולין (במסגרת הסרט שביים, "המורדים האחרונים") סיפר לכספית שהמעמד של אדלמן בפולין הוא משהו שאינו בר השוואה למעמד של מישהו בישראל. לדבריו לפני שלוש שנים הגיע להקרנת הסרט בפולין ואדלמן היה אמור להגיע כעבור יומיים לצפות בו. כאשר נחת בשדה התעופה קיבלה את פניו נערה בת 18 שנסעה איתו במונית. היא שאלה אותו כמה כרטיסים לשמור לזרצקי בעבור הכניסה לסרט וזה ענה לה "ארבעה" וציין שגם אדלמן יגיע לצפות בו.

לדבריו, הנערה החלה לבכות. כאשר שאל אותה מדוע ענתה שהיא מתרגשת ולא מאמינה שיצא לה לראות את אדלמן.

אני חושב על הפולנים המנוולים האלו שקראו על שמו של מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה, רחוב מרכזי בעיר. אני חושב על הנערה בת ה-18 הזו, שאינה יהודיה (כאילו שזה משנה), שמתחילה למרר בבכי מהמחשבה שתפגוש את אדלמן. ואז אני חושב עלינו, הישראלים, שמפקירים את ניצולי השואה, שנותנים להם למות בחרפת רעב, שבני הנוער שלנו בוכים רק כאשר המתמודד שלהם ב"כוכב נולד" מפסיד בקרב סמסים.

צודק זרצקי. אין בישראל אדם אחד שנהנה מהמעמד הזה. לא רופא, לא שוטר, לא חייל, לא מורה, לא פוליטיקאי, לא שחקן, לא ניצול שואה. האם ליבנו גס בגיבורים אמיתיים או שמא, בניגוד לפולין, אין בישראל אפילו אדם אחד הראוי לכבוד הזה?

17 מחשבות על “פולנים

  1. זה לא קשור לגיבורים, כל מי שסיים את התפקיד שלו כאן מושלך הצידה. גיבור מלחמה, חלל קרבות ואפילו שחקן, אומן או כל אחד אחר. וזה לא רק אנשים, לך תראה מה עושים לבניינים היסטוריים של מאות שנים בעיר הגדולה בישראל.
    העבר של המדינה הזאת הוא בדיוק 15 דקות אחורה, את כל מה שקרה לפני זה אף אחד לא יודע ולאף אחד לא איכפת.

  2. אני חושבת שההבדל בין כאן לשם, שפה צמח בהתחלה דור אחר של גיבורים, כאלה שנלחמו פה על ביתם ומקומם, והם לא היו בני השוואה לגיבורים ההם, משם, שחלק נכבד מה"גיבורות" שלהם היה השרדות אמיתית, בלי צוות הפקה, בלי אורז ככל יכולתך, עם רעב אמיתי ועוד כל מיני דברים שאף אחד לא מדבר עליהם, לא בסרטים או בשחזורים או בספרים, פשוט כי המוח שלנו לא יכול להכיל.
    ואחר כך, משהו השתבש בדרך. כי עדיף סלב חי על חייל מת.

  3. גיבורים אמיתיים פה נבלעים בהמולת היום.

    אבל רגע, בוא נסתכל גם על הצד השני (והציני) של המטבע: מי היא אותה בחורה בת 18? מאיפה הגיעה? מהו עולמה? למה התנדבה (או נודבה) למשימת הליווי הזו?
    אני מכיר כמה אנשים שזו היתה יכולה להיות התגובה שלהם לכל מיני גיבורי תרבות ומדינה כאלו ואחרים. מבחורה (טינאייג'רית) אחת חסרת שם נשליך על עם שלם? אז אנחנו רוצחים בדם קר בשביל הקטע. (אח, הדמגוגיה)

    על דבר אחד אין עוררין – מארק אדלמן ז"ל אכן גיבור.

  4. לכל אחד יש קיבולת מוגבלת. גם שמדובר בגיבורים.

    עם גנרלים מהוללים רבים מספור, רבנים המטפחים פולחן אישיות סביבם בסיוע התקשורת, וידוענים בשני אגורות שמקבלים זמן מסך ללא כל פרופורציה אין לישראלי הממוצע רוחב פס, או תשומת לב לאנשים שמעשיהם באמת משפיעים על החיים של כולנו.

  5. לכל מי שמתעניין ביחסים המורכבים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה אני ממליץ בחום לקרוא את ספרה החדש של ד"ר חוי דרייפוס (בן ששון)
    "אנו יהודי פולין? היחסים בין יהודים לפולנים בתקופת השואה מן ההיבט היהודי" (הוצאת יד ושם).

  6. שתי הערות – אחת צינית מהן צינית והשניה לא. (נחשו לבד מי היא מה.)

    1. אני די בטוח שישנם פולנים בפולין שלא היו בוכים מעצם היותם במרחק 5 מטר מאדלמן המנוח.

    2. אני די בטוח שבעוד 60 שנה תשב נערה יהודיה בת 18 ותבכה מהתרגשות על שתזדמן לה האפשרות לפגוש את אחד ממנהיגי גטו עזה.

  7. יובל, עם כל הכבוד, הפולנים אולי קראו רחוב מרכזי על שמו של אנילביץ', אבל הם לא בדיוק מתים על יהודים. "נורא קל" לבוא ולקרוא בעיתון על הנצחתו בפולין, אבל זה לא המצב בפועל שם ותאמין לי שאני יודע במה מדובר. אז אולי יש כמה פולנים שמתרגשים ועוד יש כמה גרמנים שבאים לארץ לסדנאות של "דור שלישי לשואה" וכו', אבל אלו באמת בטלים בששים.
    היחס לניצולי השואה הוא אכן מחפיר (סבתי ניצולת שואה ואני יודע בדיוק מה היא עוברת). מצד שני, אני לא מכיר תרבות מערבית אחת שלא זרקה הצדה את רוב גיבוריה כאשר אלו הפסיקו לשמש אותה (מישהו שמע בזמן האחרון משהו מאריק שרון?). בכל דור ודור אנו אומרים שפני הדור כפני הכלב, הולך ופוחת הדור ועוד מליצות נבובות מעין זה. אז הנה, הצלחת למצוא עוד נקודה בה הנוער הישראלי איבד את ה-"ערכים" עליהם גדלנו לכאורה. העניין הוא שגם כשאני הייתי נער (וזה היה לפני כמה עשורים) לא בדיוק נזכרנו בניצולי השואה. אז למה אתה נזכר להלין רק עכשיו על הנושא?
    שורה תחתונה, אין לנו להלין על הנוער המסמס שלנו, אלא רק על עצמנו. אנחנו חינכנו אותם. אנחנו גידלנו אותם. אלו פירות הביאושים שלנו, בלי קשר אם הם זוכרים או לא את ניצולי השואה.

  8. דורון – עם כל הכבוד, גם אני לא בדיוק מת על יהודים, ואני חי במדינת היהודים, אז מה לך שאתה מתלונן על הפולנים שאינם חובבי יהודים?

    ובאשר לשורה התחתונה שלך – אני לא מלין על בני הנוער המסמס שלנו אלא רק על עצמנו. במדינה מתוקנת, שאנחנו אזרחים גאים שלה, היו צריכים האזרחים לעלות על הכנסת ולהבעיר אותה באש בדרישה שלא ימות כאן, במדינה שנבנתה על חורבות העם היהודי שהושמד בשואה, אפילו לא ניצול שואה אחד כשהוא סובל מעוני וחרפת רעב. אין למדינת ישראל שום תשתית מוסרית אם היא לא דואגת לאנשים האלו. שום תשתית מוסרית.

  9. יובל, ליבנו גס לא רק בניצולי השואה, אלא בעוד הרבה מאד אנשים. שורה תחתונה, ליבנו גס. נקודה. אנחנו לא כאלו שונים משאר הגויים, למרות שנדמה לנו אחרת. אין לנו (ובשאר העולם) גיבורים או נזקקים קבועים. התשתית המוסרית אותה אתה מחפש קיימת רק בדמיונך (מה זה בכלל תשתית מוסרית ולמה היא טובה?). לא שאני חושב ההפך ממך לגבי הטיפול בניצולי שואה, אבל רשימת העוולות של המדינה הזו היא כזו ארוכה, שניצולי השואה מהווים פסיק קטן ממנה. המדינה חייבת את קיומה לאנשים הללו. לולא האובדן של האנשים היקרים האלו, לא הייתה קמה המדינה. מצד שני, אם המדינה לא הייתה עושקת אותם (לקיחת כספי הפיצויים), גם לא הייתה לנו היום מדינה. שום מדינה בעולם לא הצליחה להקים תוך 20 שנה תשתיות כמו שמדינת ישראל הקימה. תודה לאל שהמצפון הציק מאד לגרמנים והם שילמו הרבה מאד כסף בשביל זה.

  10. דורון, אני מסכים; ליבנו גס לא רק בניצולי השואה אבל אם אתה חושב שניצולי השואה הם רק פסיק קטן, ובכן, אני חולק עליך. אין קבוצה אחת באוכלוסיה הישראלית שהמדינה צריכה לדאוג לה יותר מאשר ניצולי השואה. אם אתה לא מבין מהו חוב מוסרי (ולמה הוא חשוב), ובכן, אני לא בטוח שאוכל להסביר לך.

    בנוסף, אני לא בקיא בסיפור הסדר השילומים אבל אני לא בטוח שההיסטוריה תסכים איתך שללא עושק הניצולים לא היתה לנו היום מדינה. במילים אחרות, יש לי הרגשה שהטיעון הזה אינו נתמך בעובדות. לדעתי, לא על כספי השילומים קמה המדינה אבל גם אם אתה צודק, והיא אכן קמה על כספי השילומים הרי שאתה רק מחזק את הטיעון שלי: עכשיו, לא מחר – עכשיו, הזמן להחזיר את החוב למי שלא בטוח שיחיה מחר.

  11. בפעם הבאה שבאים בטענות כלפי הפולנים במהלך מלחמת העולם השנייה יש לזכור שמדובר במדינה שסבלה מכיבוש אכזרי במידה יוצאת דופן, כאשר במהלכו נהרגו לא פחות משלושה מיליון אזרחים לא יהודים, להם יש לצרף שלושה מיליון יהודים ורבע מיליון חיילים – כ-20% מאוכלוסייתה דאז(!).

  12. יפתח – בלי לסנגר על היחס של מדינת ישראל לניצולים, היא לא 'עשקה' אותם. כספי השילומים ששימשו לבניית מדינת ישראל לא היו מיועדים לניצולים, אלא בדיוק לזה – לבניית מדינת ישראל, כנציגת העם היהודי, ומתוך תפיסה שגם לעם היהודי, כישות קיבוצית, נגרם כאן נזק שצריך לתקן.

  13. יובל, כמעט ואין בינינו חוסר הסכמה לגבי מה שצריך לעשות. כמי שסבתו ניצולת שואת (בת ה-85) וסבה של אשתו (ניצול שואה בן 95) נאלצים להיאבק באטימות הישראלית מדי יום, אני סבור שהמדינה צריכה לעשות מעבר ליכולתה כבר כיום.
    עם זאת, עם כל הכבוד לסבתי (וסבי המנוח), צרכיהם של ניצולי השואה היום אינם שונים מצרכיו של כל קשיש עני בן גילם. דמם אינו סמוק יותר מזה של קשיש מרוקני שהועלה לכאן לארץ בשנות ה-50' ואשר נזרק יחד עם סבי וסבתי לדרום הארץ והמדינה שכחה מהם מאז.יש עשרות אלפי (אם לא יותר מכך) קשישים החיים בעוני מחפיר. מי יקבע את התור שלהם? תיקון עוול אחד תוך יצירת עוול אחר אינו פותר את הבעיה. לנפנף ב-"חוב מוסרי" לא יפתור את הבעיה. אני מסרב בתוקף לכך שסבתי תקבל קדימות על פני קשיש אחר עם בעיות קשות יותר רק משום שהיא סבלה לפני למעלה מ-60 שנה. הסבל שלה היה קשה מנשוא. תאמין לי שאני בקיא בכל הפרטים שלה. אבל יש אנשים שזקוקים לטיפול דחוף יותר עכשיו.

    ורק עוד דבר אחד. ההיסטוריה לא צריכה להסכים איתי לגבי הסכם השילומים, מי אני שאגיד להיסטוריה מה לעשות. אני חושב שאני מסכים עמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *