בתקופה האחרונה אני לא צופה בחדשות. זה לא עניין אידיאולוגי – פשוט כאשר החדשות משודרות יש לי דברים חשובים יותר לעשות (ביצה עין לדוגמה). היום דווקא יצא לי לצפות בחדשות ונזכרתי למה בעצם זה לא נורא שאני לא צופה בחדשות.
חשבתי לעצמי שזה פשוט לא ייאמן מי האנשים שמנהיגים את המדינה הזו. באמת. לא יאמן.
בראש המדינה עומד בנימין נתניהו, אדם שאף אחד לא מאמין למילה שיוצאת מפיו. לא אזרחי המדינה (משמאל או מימין), לא חבריו למפלגה, לא האמריקאים. אגב, אני לא לגמרי בטוח שהוא טועה בעניין ארה"ב – יש גבול כמה מדינה זרה יכולה להיכנס לך לתחתונים, אפילו אם היא אמריקה – אבל זה לא משנה. מה שמשנה הוא שהוא עושה פריחה לאמריקאים. אני בטוח שאחרי שהם נפגשים איתו הם מתחילים להתגרד. אני לא מאשים אותם. גם כשאני רואה אותו ושומע אותו אני מתגרד. האיש שקרן ותחמן וצריך להיות מטומטם, באמת מטומטם, בשביל לא לקלוט את זה עליו.
שר החוץ של המדינה הוא אביגדור ליברמן. ליברמן, הוא זה שאחראי על יחסי החוץ של המדינה. אני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל כדי להסביר את האבסורד, את האימה שאזרח המדינה צריך להתמלא כאשר הוא מבין שזה האדם שמופקד על יחסי החוץ של ישראל.
שר הביטחון של המדינה הוא אהוד ברק, אדם שריסק לחלוטין את מפלגת העבודה, שחיסל כל ערך עליו קמה המפלגה הזו ושאותו היא נועדה לשרת, שלא מעניין אותו שום דבר חוץ מהתפקיד שלו וכיום התפקיד שלו מתמצה בלהיות פרשן לענייני ערבים. הוא החייל המעוטר בתולדות צה"ל, ובאמת כל הכבוד, אבל האיש, נכון להיום, הוא אפס מאופס, חלול וריק, אדם שכל מפלגתו בזה לו ושונאת אותו שנאת מוות, אדם שהצליח להרחיק, לדחוק ולסלק את כל הקולות השפויים של המפלגה הזו והותיר לה את שלום שמחון. ופואד. בואו לא נשכח את פואד.
שר הפנים של המדינה הוא אלי ישי, אדם שהדברים היחידים שמעניינים אותו הם אריה דרעי, מקוואות ותקציבים למגזר שלו. הוא לא נבחר ציבור כי הציבור לא מעניין אותו. מה שמעניין אותו זה הרבובדיה. ואריה דרעי. רק שאריה דרעי לא יחזור להשתלט על מפלגה בה שיעור המורשעים בפשע כלשהו מתקרב לשיעור חברי הכנסת הפעילים.
סגן שר הבריאות של המדינה, הוא יעקב ליצמן, נקרופיל קיצוני, שמוכן להקריב חיי אדם לטובת קברים שכלל לא ברור אם הם שייכים ליהודים וגם אם הם שייכים ליהודים, הם ודאי מתהפכים בקברם ומקללים את היום שעשו ברית מילה.
שר האוצר של המדינה הוא יובל שטייניץ, שקיבל את התפקיד שלו רק כיוון שהוא מספיק חלש ומספיק חסר מושג כדי לקבל הוראות מראש הממשלה ששולט בו כמו מריונטה. אדם שזכה בתפקיד כיוון שהיה היחיד להגן על נתניהו כאשר זה היה באופוזיציה. אדם שעיקר תהילתו יצאה על כך שבזמן תפקידו כיו"ר ועדת החוץ הביטחון, ניסה שוב ושוב להבעיר את מערכת היחסים של ישראל עם מצרים.
שר התיירות של המדינה הוא סטס מיסז'ניקוב, שמעדיף לצאת לפאבים ולים כאשר הוא בחו"ל, שחוגג על חשבון משלם המיסים ורואה בג'וב שלו מקפצה להשגת בילויים בחינם.
זה לא שאין בממשלה אנשים עם עמוד שדרה כלשהו או סוג של אינטלקט כמו דן מרידור, גדעון סער או בני בגין אבל הם מרוחקים מתהליכי קבלת ההחלטות, תקועים במשרדים שלהם (או במשרדים ללא תיק, ללא אחריות וללא משמעות) ולא אוחזים בהגה המדינה.
המציאות היא, שלא משנה אם אתה ימני או שמאלני, אם אתה מצביע להוא או להיא, אין לך אלא להודות בכנות כי בהגה המדינה אוחזים חדלי אישים. אנשים ירודים. אנשים שאתה מוצא עצמך נבוך כאשר אתה מבין שהם המנהיגים שלך.
איך הגענו למצב הזה? איך הגענו לכך שאפשרות הבחירה שלנו היא בין שקרן, לשמוק לחסרת ניסיון? (או לחילופין, בין שקרן לשקרן ופחדנית). איך ניווטנו את עצמנו לנקודה הזו, למקום הזה, המקום שבו אלו הן האופציות שלנו, ושהתקווה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית הוא מנחה של תוכנית טלוויזיה?
זה מדכא. פשוט מדכא.
כתיבת תגובה