בימים האחרונים אני חושב מה לכתוב לקראת "צעדת המיליון". קראתי אינספור טקסטים, רובם מצוינים, חלקם נכתבו בעיתונות וחלקם באינטרנט. כולם ממריצים את כולם לצאת וכולם מעלים טיעונים מצוינים. כל כך מצוינים שכבר לא נשארו לי טיעונים מקוריים.
אני מתכוון בשבת להיכנס בפעם השלישית למכונית שלי, לעשות את הדרך לתל-אביב, להחנות ולהתחיל ללכת אל העצרת המרכזית. אני אגיע לשם לא כדי שהמחאה תתקרב באדם אחד נוסף לכיוון המיליון, אני אגיע כיוון שזו גם המחאה שלי. אתה לא יכול להתלונן כל הזמן שהחיים בישראל הפכו בלתי נסבלים, שהפוליטיקאים ואנשי ההון הפכו חזירים, שמערכת הבריאות, החינוך והרווחה דפוקים, שסדר העדיפויות התערער לחלוטין – ואז, ברגע שבו קמה קבוצה עצומה של אנשים שמנסה לעשות משהו בעניין, לתת להם להזיע לבד ולהישאר בבית, לצפות בהם צועקים כאשר אתה יושב בסלון, מביט בהם דרך הטלוויזיה.
אפשר לבוא באינספור טענות כלפי הנהגת המחאה והדרך שבה היא מתנהלת: הם לא אמורים לתת פתרונות, הם כן אמורים לתת פתרונות, הם ממוקדים מדי, הם לא ממוקדים מספיק, הם צריכים לדבר עם טרכטנברג, הם צריכים להחרים את טרכטנברג, היו צריכים לתת לנעם שליט לדבר, לא היו צריכים לתת לו לדבר, דפני ליף מנהיגה ראויה, מי בחר בכלל את דפני ליף, הם יצליחו להגיע למיליון, מי בכלל קבע את המספר הזה – מיליון, התקשורת בעד מחאה, התקשורת מחביאה את המחאה, הבעיה היא בכלל לא נתניהו, הבעיה היא כן נתניהו, היו צריכים מההתחלה להתלבש על הטייקונים, הטייקונים בכלל לא אשמים. די כבר. הס.
לכל כך הרבה אנשים יש כל כך הרבה דעות שהניסיון לספק את כולם הוא בלתי אפשרי.
אני לא יודע אם בסופו של דבר הדברים ישתנו מהשורש, אם השיטה תוחלף, אם נתניהו יפול, האם העניינים באמת יראו אחרת. לא יודע. אני כן יודע שמי שבאופן בסיסי חש בעצמותיו שהמדינה עלתה על הפסים הלא נכונים, שהיא נשדדת באופן קבוע על ידי קבוצה קטנה של אנשים, שהיא נתפסה על ידי חבורה צינית ודשנה, מי שלמרות שנאנק תחת נטל המיסים הבלתי אפשרי, הפוליטיקה המגזרית, השיסוי הבלתי פוסק מצד האנשים שהם שרצים, שהם כותבים מטעם, מי שעדיין רואה את עתידו ואת עתיד ילדיו כאן, מי שחשוב לו לנסות ולשנות משהו, וכן – אני מדבר רק על לנסות כי ההצלחה לא מובטחת – לא יכול להרשות לעצמו להישאר בבית.
הזמן הוא עכשיו.
הצעתי לכם היא זו: כאשר בעוד עשר, עשרים או שלושים שנה ילמדו על אירועי החודשיים האחרונים בבתי הספר ובאוניברסיטאות, כאשר הילדים שלכם יביטו בכם בתוכחה וישאלו אתכם "ואיפה אתם הייתם בזמן ההפגנה הגדולה?", אני מציע שתהיה לכם תשובה טובה.
ניפגש במוצאי שבת, תשע בכיכר.
כתיבת תגובה