כשהאמצעי חשוב מהמטרה

בימים האחרונים מסתובבת באינטרנט ידיעה מעניינת שקשורה באפליקציית המחשבון של אייפון. גולשים ששדרגו את גרסת מערכת ההפעלה של האייפון ל-iOS 11 דיווחו שהמחשבון לא מצליח… ובכן, לחשב.

כך לדוגמה, משתמשים שביקשו לבצע את החישוב המורכב הבא: 1+2+3 גילו שבמקום שהמחשבון יחזיר את התשובה המתבקשת, 6, הוא מחזיר תשובות אחרות כמו 23,24,16 או 32. מה קורה כאן? ובכן, ראשית, הטעות מתרחשת כאשר הגולשים מקלידים את הספרות במהירות: “1 פלוס 2 פלוס 3” במהירות. אוקיי, אז? האייפון מתקשה לחשב מספרים שמגיעים אליו במהירות ולכן הוא טועה?

לא. מה שקורה כאן הוא שבגרסה 11, אפל הוסיפה, כך אני מבין, אנימציה חדשה ומיוחדת שגורמת לכך שהכפתור שנלחץ, נניח הספרה 1, הופך לזמן קצר ללבן לאחר שלוחצים עליו. התוצאה היא שאם לחצת על הכפתור “פלוס” לפני שהאנימציה סיימה את עבודתה, האפליקציה מתעלמת ו/או לא מספיקה לקלוט שביקשת לחבר את הספרות ומשום כך, פלוס לחשב 1+2+3 היא מחשבת 1+23.

על פניו, יש כאן את אחד הבאגים היותר משעשעים שבהם נתקלנו בשנים האחרונות אבל בעיניי יש כאן משהו עמוק יותר והוא הפיכת האמצעי לחשוב יותר מהמטרה.

המטרה של המחשבון היא לבצע חישובים מדויקים – בגלל זה האפליקציה הזו שם: היא שימושית, היא פופולארית, רבים אוהבים אותה. כיוון שלא מדובר במחשבון פיזי אלא רק בייצוג ספרות על המסך, האמצעי הוא חיווי שמבהיר למשתמש שהוא לחץ על ספרה מסוימת. אלא שזה חיווי כפול כיוון שישנו גם צג קטן שמציג את הספרה או את הפעולה שבה בוחרים. העניין הוא ש”אפל” כל כך מרוכזת באמצעי (עיצוב נקי, ברור ומשכנע) עד שבמקרה הזה הוא הפך למטרה בפני עצמה שקודמת למטרה המקורית. משום כך, מה שחשוב הוא שהאנימציה תוצג כנדרש ולא שהחישובים יבוצעו כנדרש.

זו דוגמה קטנה לתהליך רחב בהרבה. יותר ויותר חברות שמות דגש על האמצעי עד שהמטרה כמעט ונשכחת. חמור וחשוב מכך, הבלבול בין אמצעי למטרה משפיע גם על אנשים, מערכות וארגונים. גם הם מתחילים להתרכז באמצעי ושוכחים מהי המטרה. כך לדוגמה, מחלקות וארגונים שמטרתם לתת שירות לאזרח או ללקוח הופכים לכל כך מרוכזים באמצעים כמו טפסים, תהליכים ושאר ביורוקרטיה שהם שוכחים את הסיבה שהם באו לעולם: לעזור לנו.

אינבלינג של הג’רני

עולם השיווק הדיגיטלי עושה בשנים האחרונות שיפט מעולם שבו הקונסיומר נמצא במרכז לעולם שבו דאטה נמצאת בכסא הדרייבר. המשמעות המיידית היא שעלינו לשכוח מהפרדיגמה שמדברת על איי-בולס. במקום זה עלינו לטרגט את היוזר ולהציע לו ג’רני שעובר אופטימיזציה, פרסונליזציה ואינטגרציה עם דאטה-בייס שבקלאוד כדי להבהיר מהו הפוזישנינג הכי נכון עבורו ועבורכם.

בקונפרנס האחרון של מומחי המרקטינג שהתקיים בחסות ביזנס אינסיידר במלון פור-סיזנס בסיינט-לואיס, צפיתי בפאנל שבו ישבה רביעיה שבעצם מורכבת משני הפאוור-קאפלס הכי מדוברים בסיליקון וואלי.

הפאוור-קאפל הראשון היה מורכב מג’יימס ג’ונקלר, צי’ף סיינטיסט באחד מהסטארט-אפים הכי מדוברים בוואלי, שמתמחה בביג-דאטה אנליזיישן ומג’נין ג’והנסן שהתנצלה על המבטא שלה בגלל שהיא אימגרנט מנורווגיה. היה מצחיק. אבל את הספוטלייט גנב הפאוור-קאפל השני שמורכב מג’רי ג’קסון, אחד האנתרופונורים הכי חזקים בקהילייה וג’נט ג’רביס, אשתו לשעבר של ג’ף ג’רביס, שעוסקת בפרוגרמינג ליירס של דיפ-לרנינג אלגוריתמס ועובדת יחד עם ג’יימס ג’רקי. השניים דיברו על האופן שבו כיום הסולושן השיווקי האמיתי עובר דרך דילבור חזק של הוויז’ן של החברה מרמת הג’וניור ועד הוורלד-וייד פרטנרס של החברה.

אני מציעה לכל אחד מכם לאמבד את האינסייטסים החשובים האלו. ראיתי לא מעט קורפוריישנס שכל כך מנותקים מהפרוסס האמיתי שעובר על הקונסיומרס ובכל זאת הם מגיעים עם הסולושן שלהם אל המרקטפלייס. המרקטפלייס כבר לא סלחני כפי שהיה בעבר וכיום, אם הדאטה שלך לא מבוססת על פרפורמנס, אין לך מה להתחיל בכלל.

כדי להגיע אל הלב של הוי-סיזס, צריך להבין שהיום הבאז-וורדס הם טאץ’ ובוטים שהם בעצם פרסונל אססטינס שעושים פרסונליזציה לוקאלית לאקספיריינס של הקונסיומרס באמצעות מסג’ינג’ מבוסס ווייס. הקונברסיישן מתחיל עם פרוגרמינג חכם בפיד של היוזר שנשלח לצ’אנל המתאים ובאמצעות סמארט טולס הם עוברים תהליך של דיסקברביליטי של הפרודאקט המתאים להם. כל זה כמובן נשען על טכנולוגיות סושיאל חזקות.

במהלך שלושת ימי הקונפרנס שנערך בריזורט מקסים, דובר לא מעט על הגיג אקונומי ועל הצורך למצוא סולושן אדאפטביליטי וסקיילביליטי ללאסט-מייל שמהווה צ’אלנג’ לכל מי שרוצה להיכנס אל המרקט. אבל על דבר אחד היתה הסכמה: הדרך השיווקית למתג את הברנד היא באמצעות פרטנרשיפ ובונדיג עם הקונסיומרס על אף שזה הופך קשה מיום ליום בעידן של אטנשן דיסאורדר. בעוד שטולס חזקים הם בסך הכל אינייבלרס יש להם יתרון ברור: הם מאנבלים סיגנל חזק שמבהיר לקומפטישן שהקונסיומר מטורגט באמצעות פיקסל ולכן הדיסקברביליטי הופך מחווית קומרס רגילה לחוויית אונליין מאנד לאנד, שהיא לא סתם מסע; היא ג’רני.

אני חשה מלאת השראה.
אמשיך ואעדכן.

אני- פנינייה שהם, יועצת בתחום אינוביישן לברנדים שעוסקים בקומרס, מובייל וסקיורטי, יוצרת אסטרטגיות המבוססות על חקר של טרנדים ודיגיטל רבולושנס מרחבי העולם.

עיתונות כחלטורה – הבושה של דה-מרקר

כך פתחתי את הפוסט שפרסמתי לפני שלושה חודשים:

טלי חרותי-סובר היא לא מסוג האנשים שאתה יכול ללמד אותם משהו. היא יודעת הכל. גם אחרי שמתקנים אותה היא לא תתקן את עצמה שהרי אם תתקן היא תאלץ להודות בטעות והיא, כזכור, לא טועה – זו המציאות שמתבלבלת.

אבל לפעמים המציאות רודפת אותך ונושכת אותך בתחת. המקרים האלו מתרחשים לא כאשר טח”ס כותבת שטויות ו/או משנה את המציאות כך שתתאים לתזות שלה (על זה, כך אני מבין, מוחלים לה בעיתון דרך קבע על אף שיש כבר אגודת טח”ס סודית מקרב העורכים והמשכתבים שמעדכנים מדי פעם לפעם את קובץ הפנינים שלה), אלא רק כאשר העיתון עצמו לא יודע היכן לקבור את עצמו מרוב בושה.

ב-4 במאי פורסמה באקונומיסט כתבה סאטירית שדיווחה על מזכר פנימי שמסתובב בין כתלי בית הספר למנהל עסקים היוקרתי של אוניברסיטת הרווארד, שמצביע על כשלים אתים בהתנהלות בית הספר. חולף חודש שלם עד שטח”ס מחליטה שראוי להתייחס לטקסט סאטירי כאילו היה טקסט אמיתי. היא מדווחת על אותו מזכר מסתורי תוך שהיא מעתיקה, כמעט מילה במילה, את מה שנכתב באקונומיסט. זה כמובן לא מפריע לה לתרגם את המילה faculty בצורה שגויה כי בכל זאת, בלי עילגות יהיה קשה לזהות את העובדה שזה טקסט שלה.

גם העובדה שהטקסט אינו חתום וששם הטור הוא “שומפטר” (ללא שם פרטי) לא מדליקה אצל טח”ס שום נורה אדומה, אפילו לא נורית, כנראה כיוון שכדי שתידלק איזושהי נורה היא צריכה להכיר את יוזף שומפטר, אחד הכלכלנים ואנשי מדע המדינה המוכרים בעולם, שלימד, חכו לזה, בהרווארד משנת 1932 ובמשך יותר מ-20 שנה. כנראה שהיכרות עם אחד הכלכלנים המוכרים בעולם היא דרישת סף מוגזמת עבור מי שעובדת במוסף כלכלי.

קראתי את הכתבה של טח”ס והיא נשמעה לי קצת משונה. ניסיתי להיכנס אליה כעבור כמה שעות כדי לקרוא אותה שוב אבל אז, ללא כל הסבר, היא והכותרת הסנסציונית שלה (“הבושה של הרווארד”) נעלמו במפתיע מאתר דה-מרקר ולמעשה לא ניתן למצוא אותן יותר ברשת אלא רק בזיכרון המטמון של גוגל. (למעשה, זה לא מדויק: אתר מאקו לוקח כתבות מדה-מרקר ומפרסם אותן ומי שעדיין רוצה לעיין ביצירת המופת של טח”ס מוזמן לעשות את זה כאן). (עדכון: בחלוף כמה שעות, וכנראה אחרי שהסבתי את תשומת לב המרקר שעדיין יש עותק באוויר, לא ניתן למצוא עוד את הכתבה שפורסמה במאקו).

אתמול, פנו אליי שני חברים, שכמוני מחבבים את טח”ס, את סגנונה הרהוט, האתיקה הגבוהה שלה, ויכולותיה העיתונאיות המוכחות, והפנו אותי אל התנצלות קטנטנה שפורסמה בתחתית אחד מעמודי דה-מרקר המודפס.

כשירות לקוראי הגלוב, וכיוון שיש צורך בזכוכית מגדלת כדי להבין מה כתוב שם, הנה ההתנצלות:

כן, חובר על ידי כתב “אקונומיסט” תחת הטור “שומפטר”.

אני מודה לשני חבריי שפתרו עבורי את תעלומת היעלמות “הבושה של הרווארד”. מסתבר שדה-מרקר לא נרדם טוב בלילה אם הוא לא מפרסם אחת לכמה חודשים התנצלות על טקסט שמפרסמת טח”ס.

לילה טוב.

מערכת החינוך: תמונת מיצ”ב

לא בטוח שרבים יודעים שראשי התיבות של מיצ”ב הן “מדדי יעילות וצמיחה בית ספרית”. באתר רשות הארצית למדידה והערכה בחינוך מוסבר כי “מיצ”ב היא מערכת מדדים בית-ספריים שמטרתה לספק מידע למנהלים ולצוותים הפדגוגיים על תפקוד בתי הספר במגוון של נושאים”.

כהורה לילדה בכיתה ח’ אני יכול לדווח לרשות הארצית שאין צורך בתוצאות המבחן עצמו; כל שצריך לעשות הוא לבחון כיצד בית הספר מתכונן לאירוע הזה ומכין את הילדים למבחן על מנת לקבל את כל האינפורמציה הדרושה על מערכת החינוך הישראלית ועל בית הספר שבו לומדים ילדיכם.

בשבוע שעבר התקיים מבחן מיצ”ב במדעים לילדי כיתה ח’. איתרע מזלה של נגה ודווקא מדעים הוא המקצוע שבו היא מתקשה בו. למה? אף אחד לא יודע. היא לומדת, משקיעה, מנסה ובסוף, הציונים שלה, איך לומר, היו יכולים להיות טובים יותר.

ביום שלישי שעבר נגה סיפרה לי שהיא לא רוצה ללכת למחרת לבית הספר. למה? כי בית הספר שלה החליט לבטל את כל השיעורים שנלמדים ביום רביעי ובמקום זה לתת להם חמש שעות מרוכזות של לימודי מדעים. פנטסטי! הנה בית ספר שמבין שילדים מתקשים במקצוע מסוים והוא מחליט לקיים תיגבור מיוחד.

רק בהמשך השיחה הבנתי שביטול יום הלימודים כולו והמיקוד במדעים קשור קשר ישיר לכך שיום למחרת (יום חמישי) מתקיימת בחינת מיצ”ב במדעים ובית הספר, שמעוניין לרשום הישגים מרשימים (שכן המיצ”ב הוא אחד המדדים המרכזיים שעל פיו הוא נבחן), החליט שכל שאר המקצועות באותו היום, נניח מתמטיקה, אנגלית או לשון, הרבה פחות חשובים.

“מילא”, אמרתי לעצמי וגם לנגה, “לפחות תרוויחי חמש שעות של לימודי מדעים. בוודאי שאת הולכת”.

כאשר חזרתי מהעבודה בערב יום רביעי יצאנו להליכה קצרה ואז נגה סיפרה לי איך התנהל יום התגבור המיוחד. מסתבר, שבארבע השעות הראשונות הוכנסו לכיתה ארבעה מורים מחליפים. המורה המחליף הראשון הביא איתו שאלונים במדעים והורה לתלמידים למלא אותם. זה מה שהעסיק את התלמידים בשעתיים הראשונות (בתום השעה הראשונה הוחלף המורה המחליף הראשון במורה מחליף שני). אף אחד מהמורים המחליפים אינו מורה למדעים ומשום כך, לתלמידים, שמילאו את השאלונים, לא היה מושג האם ענו על השאלות נכון או לא כיוון שלמורה עצמו אין מושג כיוון, שכאמור, הוא לא מורה למדעים.

בשעה השלישית הגיע המורה המחליף השלישי. הוא הביא איתו עוד שאלונים והורה לתלמידים למלא גם אותם. העבודה על השאלונים האלו נמשכה גם בשעה הרביעית אז נכנס מורה מחליף רביעי. מורה זה דווקא הגיע עם התשובות לשאלות אבל כאשר התלמידים שאלו אותו מדוע תשובה מסוימת נכונה ולא תשובה אחרת, הוא לא ידע להסביר מהסיבה הפשוטה שהוא לא מורה למדעים!

נגה מספרת שבשלוש מבין ארבע השעות הראשונות רוב התלמידים שיחקו בטלפונים הסלולריים שלהם כיוון שלמורים המחליפים לא היה אכפת. לדבריה, היא דווקא ניסתה לענות על כמה שאלות בגלל שהטלפון שלה, ובכן, הוא היה בטעינה. היה רק מורה אחד שמשום מה, לא ברור למה, הציק לו שהילדים יושבים בכיתה ומשחקים בטלפון שלהם וביקש מהם להתרכז בשאלות. איש מוזר.

בשעה החמישית הגיעה סוף סוף המורה למדעים. הללויה. היא אמרה לתלמידים “כל הכבוד, תמשיכו למלא את הדפים שקיבלתם”, וכך, נגמר יום המיקוד הגדול במדעים בבית הספר שהחליט לבטל את כל השיעורים כדי להכין את התלמידים למיצ”ב שמתקיים למחרת.

אז מה היה לנו?

מערכת חינוך שמודדת את בתי הספר, את המנהלים ואת המורים לפי הישגי התלמידים במבחן הערכה ארצי.
בית ספר שכל מה שאכפת לו הוא המדדים של מערכת החינוך (ולא, נניח, אשכרה ללמד משהו את הילדים) ומשום כך מבטל יום לימודים לטובת הכנה למבחן הערכה ארצי.
תלמידים שמגיעים ליום הכנה ומגלים שההכנה מתבטאת במילוי שאלונים שלאף אחד אין מושג אם מישהו מהם ענו עליהם כשורה, ובאפס הוראה מסוג כלשהו.
מורים מחליפים שאינם מסוגלים לענות על שאלות התלמידים ושלא אכפת להם שהתלמידים כלל לא מבצעים את מה שהם אמורים לבצע.
בזבוז של יום שלם שאין לו שום קשר להוראה, חינוך או השכלה.

האם צריך את תוצאות המיצ”ב כדי לדעת מהי היעילות של בית הספר כפי שהיא נחשפת בסיפור הקטן הזה? האם יש משמעות לתוצאות כאשר המערכת, במקום לבדוק באופן ישר ואמיתי את הישגי התלמידים, מבטלת שעות על גבי שעות כדי להכין אותם למבחן שאמור לבדוק את ידיעותיהם, ואז, כדי להוסיף חטא על פשע, אפילו את ההכנה הבסיסית הזו לא מבצעת? האם זה “חינוך” בעיניי משרד החינוך?

זו לא מערכת חינוך וזה לא בית ספר. זה ישראבלוף בריבוע וזה מייצג רק חלק ממה שדפוק במערכת החינוך שלנו.

שיהיה לנו בהצלחה.

עניין של יותר מ-48 שעות

לפני שנה פחות שבועיים-שלושה, הכריז אביגדור ליברמן הכרזה הכרזתית:

אם אני שר הביטחון, אני נותן לאדון הנייה 48 שעות: או שאתה מחזיר את הגופות (של החיילים) ואזרחים או שאתה מת.

זמן קצר אחר כך, מונה אביגדור ליברמן לשר הביטחון ואני רכשתי את הדומיין “האם איסמאעיל הנייה כבר מת.קום“. לאתר מטרה אחת: לעדכן את העולם בדבר מצב הצבירה של איסמאעיל הנייה וזאת על מנת לבחון את האופן שבו אביגדור ליברמן, מנהיג הימין החזק, מקיים את הבטחתו, הבטחה שהוא עצמו הצביע עליה ככזו שהיא מוקלטת ומתועדת.

האתר שהקמתי מורכב מארבעה מרכיבים בסך הכל: שאלה (“האם איסמאעיל הנייה כבר מת?”) תשובה (“לא”), תיעוד מצולם של ההבטחה וטיימר שמונה את השניות, הדקות, השעות, הימים, החודשים והשנים שחלפו מאז שמונה אביגדור ליברמן לשר הביטחון. על אף פשטותו של השירות, כמה אתרים מהארץ ובעולם מצאו לנכון לדווח על קיומו.

מאז שהקמתי את האתר חלפו יותר מ-11 חודשים, כלומר יותר מ-8,200 שעות. בינתיים, למרבה האכזבה, ההפתעה והתיסכול, התשובה שהאתר נותן היא “לא” – איסמאעיל הנייה עדיין לא מת. למעשה, ממש בסוף השבוע הזה התבשרנו שהנייה קודם לתפקיד מנהיג תנועת החמאס כולה. אביגדור ליברמן, לעומת זאת, הוא עדיין שר הביטחון.

לפני כמה ימים קיבלתי מייל מהשירות דרכו רכשתי את הדומיין. המייל ביקש להזכיר לי שאני צריך לחדש את הרישום על הדומיין שכן עוד מעט וחלפה שנה מאז שרכשתי אותו. על אף שנאלצתי לשלם סכום כסף לא מבוטל (0$) כדי לרכוש את הדומיין הנחשק, וסכום גבוה הרבה יותר על-מנת לחדש אותו (0.0$), אמשיך לתחזק את האתר כל עוד יהיה בכך צורך על מנת לתעד בזמן אמת מה שוות הבטחות של פוליטיקאים ישראלים; תהה זו תרומתי הצנועה לדמוקרטיה הישראלית.