קוד סמוי

בתקופה האחרונה אני מרגיש שמשהו לא בסדר בעולם. נראה כאילו ההיגיון הפנימי, שאפיין אירועים והתרחשויות, נשחק ונעלם. כמו גליץ’ במטריקס, אני מרגיש שכבר אי אפשר לתת פשר למה שקורה סביבי, שאין יותר אמת, סדר או היגיון, סיבה ותוצאה. תחת זאת נדמה שתהליכים גלובליים ומקומיים מתרחשים באופן אקראי, קפריזי, צצים משום מקום ואז נעלמים, טובעים תחת הכותרת של האירוע הבא, שהוא חסר היגיון כמו זה שקדם לו. יותר ויותר אני מזדהה עם המשפט שאמר מורפיאוס לניאו בסרט “מטריקס”: “אתה נראה כמו אדם שמקבל את מה שהוא רואה כיוון שהוא מצפה להתעורר”. האם אני חולם?

כך נפתח ספרי החדש, “קוד סמוי: כל מה שלא רוצים שתדעו ואתם חייבים לדעת על החיים בעידן הדיגיטלי”. אני מחבב את הפתיחה הזו כיוון שהיא מתארת באופן מדויק את התחושה שדחפה אותי לכתוב את הספר, התחושה שאני כבר לא מבין מה קורה כאן.

במהלך הספר אני בודק האם זה מקרה שנדמה לנו שהעולם השתגע או שמא זה קשור באיזושהי דרך לאופן שבו אנחנו חווים את העולם ומבינים אותו. אם בעבר הרחוק חווינו את העולם באופן ישיר, פנים אל פנים, הרי שבמאות השנים האחרונות אנחנו נעזרים במתווכים, באמצעי תקשורת שונים: מהעיתון דרך הרדיו והקולנוע ועד הטלוויזיה.

אבל בשנים האחרונות אמצעי התקשורת האלו, שמעצם פעולתם יוצרים עולם לינארי, כזה שיש בו סדר וקוהרנטיות, הולכים ומאבדים את מעמדם ותחתם מופיעים מתווכים חדשים, טכנולוגיות חדשות: פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, אינסטגרם, גוגל, סנאפצ’ט, טינדר, ווייז, אובר ואחרים.

מה קורה, שאלתי את עצמי, כאשר אנחנו מביטים על המציאות, על החברים שלנו, על הפוליטיקה ואפילו על עצמנו, דרך העיניים של הטכנולוגיות החדשות האלו?

השאלה הזו, שטרדה את מנוחתי, שלחה אותי למסע מטלטל שנמשך כמעט שנתיים במהלכן ניסיתי להבין כיצד הטכנולוגיות השונות פועלות, כיצד הן “חושבות”, מה הן “מעדיפות” ומהן ההטיות שלהן ולאחר מכן בחנתי כיצד כל אלו משפיעים עלינו המשמשים, כיצד הם משפיעים על הקשרים שלנו, על החברה, התרבות, הפוליטיקה והכלכלה.

פתחתי את הפוסט הזה עם הפסקה שפותחת את פרק ההקדמה של הספר. כך ההקדמה מסתיימת:

לאורך הפרקים הבאים אקח אתכם למסע שבמהלכו נבין כיצד נשקפת המציאות דרך העיניים של אקולוגיית המדיה החדשה, איך אנחנו נראים כאשר אנחנו מוצגים דרכה, ואבדוק אם השינוי שהתרחש באקולוגיית המדיה הקודמת שיבש את תפיסת המציאות שלנו. לא פחות חשוב מכך, אציג את הקשרים הסמויים שקיימים בין אקולוגיית המדיה החדשה לשינויים שמתרחשים במקומות שלכאורה מרוחקים שנות אור מתחום התקשורת, כמו דייטינג ותעופה, פורנוגרפיה וראיונות עבודה, משחקים ותחבורה, בישול והוראה, תיירות והימורים. זה יהיה מסע חוצה יבשות שבו נבדוק מה מתרחש במדינות דוגמת ישראל וארצות הברית, מקסיקו ורוסיה, קניה, אנגליה וסין, אך גם מסע חוצה דיסציפלינות שיוצגו בו תובנות, טענות ומחקרים מתחומים כמו סוציולוגיה, תקשורת, פסיכולוגיה, מדע המדינה, נוירוביולוגיה, קולנוע, צילום, פילוסופיה, ספרות, חינוך ועוד.

אם אתם מרגישים שהעולם הפך כאוטי, משונה, מוזר והזוי, אם אתם חשים שכבר אי אפשר לתת פשר למה שמתרחש סביבכם, אני מברך אתכם בברכת “ברוכים הבאים למועדון” ואז ממליץ לכם לשבת ולהחזיק חזק – זו עומדת להיות חתיכת הרפתקה.

אני מקווה שתיהנו לקרוא הספר לפחות כמו שאני נהניתי לכתוב אותו.

(ניתן להשיג את הספר ב”צומת ספרים“, “סטימצקי” ובחנויות הספרים הפרטיות. ניתן להשיג אותו גם בפורמט דיגיטלי באמצעות “עברית” ובקרוב גם כספר מוקלט [אני מקריא אותו!] באמצעות iCast).

לטרוף את הדבר הבא

תפקיד דיקאן במכללה הוא תפקיד משונה, תפקיד כלאיים. מצד אחד, אתה פועל בתוך הזירה האקדמית ששונה מזירות פרטיות-מסחריות רגילות ומצד שני מוטלת עליך אחריות הדומה לזו שמונחת על כתפיו של מנכ”ל של חברה. אם לדבר לרגע במונחים מסחריים, אתה אחראי על המוצר, על הלקוחות, על העובדים, על ההכנסות, על ההוצאות, על פיתוח, על שיווק. אתה צריך לשכור עובדים וגם במידת הצורך לפטר אותם, אתה צריך לשים עין על המתחרים, לנהל קשרים עם הרגולטור החיצוני ועם ההנהלה הפנימית, לבנות צוותים, לנהל אותם אבל גם להיות חבר צוות בעצמך וזו רק ההתחלה של הרשימה. במלים אחרות, זה לא תפקיד אקדמי-יבשושי קלאסי. זה תפקיד שאם עושים אותו נכון, הוא עמוס בתשוקה וברגש, בעשייה ובאתגרים.

לפני ארבע שנים לקחתי על עצמי את תפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל ואחרי קדנציה מלאה בהתרחשויות, והתמודדויות (על חלקן עוד אספר בהזדמנות, כאן ובמקומות אחרים), קדנציה שבה התרחשה בבית הספר צמיחה בכל ממד שרק אפשר להעלות על הדעת בשעה שבמכללה עצמה התרחשו תהפוכות מסוגים שונים, אני תולה את הנעליים בתחושת סיפוק גדולה.

בשנה הקרובה אלמד בסך הכל שלושה קורסים במכללה, אחד מהם קורס מקוון. המשמעות היא שהיומן שלי, שקודם לכן היה עמוס, דחוס ומאוד לא מפרגן, התפנה. קשה לתאר את תחושת השחרור, החופש והפוטנציאל שאני חווה בתקופה האחרונה.

(Photo by Peter Fogden on Unsplash)

בתחילת 2019 צפוי לצאת ספרי הרביעי שעליו עבדתי בשנתיים האחרונות ושנמצא בימים אלו בשלבי עריכה והגהה אחרונים. סביב הוצאתו לאור מתוכננים כמה אירועים שעליהם אודיע בהמשך.

בנוסף, היומן שלי מתמלא במהירות בעשרות הרצאות בין השאר לארגונים וחברות שניסו להזמין אותי בעבר להרצאה אך נאלצתי לסרב להן בשל מחסור כרוני בזמן. למעשה, חודשי אוקטובר ונובמבר כבר מלאים לחלוטין ועל כך אני צריך להודות לחבריי ב”סמל מרצים” שאיתם אני עובד מזה עשר שנים ושמהרגע שדיווחתי להם שאני פנוי, הפגיזו אותי באינסוף הצעות מרתקות, מהצבא ועד הייטק, מבתי ספר ועד חוגי בית מבנקאות ועד רפואה.

על אף שכבר כעת נדמה שזו עומדת להיות שנה מרגשת, אני מחפש לעצמי אתגרים נוספים. ניהול בית הספר לתקשורת חשף אותי לשפע האדרנלין שקיים בהתמודדות עם אתגרים גדולים וכעת, כאשר האתגר של בית הספר לתקשורת נמצא מאחוריי, אני מחפש את האתגר הבא (בשבועות האחרונים הצטרפתי לשני מיזמים תקשורתיים וטכנולוגיים שנמצאים בראשית דרכם ושיהיה מעניין לראות כיצד הם יתפתחו).

אם יש לכם רעיון, מחשבה או הצעה, אם אתם רוצים לחשוב יחד, לפצח אתגר או לבקש ממני להצטרף לאתגר שאיתו אתם מתמודדים, אשמח לשמוע על כך. אני ערוך ומוכן לטרוף את הדבר הבא.

אפשר להשיג אותי ב-Yuval.Dror אצל ג’ימייל.

החגים נגמרו. השנה מתחילה. זו תהיה שנה מלהיבה.

רגע לפני הסוף

/פוסט עגום/

השיח סביב דור ה-Y עוסק לא פעם בטענה שהם פועלים בתוך מציאות של ייאוש; ייאוש מלמצוא עבודה בשוק עבודה בלתי אפשרי, ייאוש מלמצוא זוגיות בעולם של אינסוף אפשרויות רדודות, ייאוש מלקנות דירה בשוק שהמחירים בו רק הולכים ועולם, ייאוש. כאשר מבינים את זה, טוענים כמה מנציגי הדור הזה, אפשר להבין טוב יותר את האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. אפשר להתווכח עם האופן שבו בני דור ה-Y מחליטים להתמודד עם המציאות הזו, אבל אי אפשר לפסול את כל הטענות שלהם על הסף, או לפחות את גרעין האמת שיש בתיאור שלהם.

אני יליד ראשית שנות השבעים, מה שהופך אותי לבן דור ה-X. הבעיה שלי (אני נזהר מלטעון שאני מייצג את כל הדור שלי, למעשה, אני חושד אוטומטית בכל מי שטוען שהוא מייצג דור שלם) היא אחרת. אני לא חי בתוך ייאוש. תחת זאת אני חי בתוך תחושה חזקה וברורה שאני רץ נגד השעון במובן הזה שלכל מקום שאליו אני מגיע, אני מגלה שנותרו לי רק עוד כמה שנים לפני שהכל ייגמר.

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בעולם מגזיני המחשבים. באמצע שנות התשעים היו בישראל מספר רב של מגזיני מחשבים. היום, לדעתי, אין אפילו מגזין מחשבים מודפס אחד. משם עברתי לעיתון “הארץ” ועבדתי במוסף הכלכלה שכעבור זמן קצר פינה את מקומו לטובת מוסף דה-מרקר. שלוש שנים אחרי שנחתתי בעולם הזה פקד את עולם העיתונות משבר עצום איתו הוא מתמודד גם בימים אלו. את עולם העיתונות עזבתי ב-2008 בתחושה שכל העניין הזה של עיתונות הפרינט נמצא על סף כלייה. בקרב חבריי לדסק הכלכלה של ראשית שנות האלפיים נותרו בעיתונות רק מעטים, מעטים ממש.

עברתי לעולם האקדמיה ובתוך שנתיים-שלוש גם עולם האקדמיה נקלע לקשיים. עודף היצע, מיעוט בביקוש, קיצוץ בתקציבים ושינויים דוריים, מבניים וטכנולוגיים, מטלטלים את האקדמיה ולא ברור מה יישאר ממנה אחרי שהטלטול הזה יסתיים.

אבל זה לא רק בתחום המקצועי.

כיליד שנות השבעים הייתי ילד בזמן המהפך הפוליטי הראשון, הייתי עד למלחמת לבנון הראשונה ואז השנייה, לאינתיפאדה הראשונה ואז לשניה, לרצח רבין, לקדנציה הראשונה ואז השניה ואז השלישית ואז הרביעית של בנימין נתניהו, לנפילתה של לימור לבנת ועלייתה של מירי רגב, לנפילתו של יחיאל חזן ועלייתו של אורן חזן, למשפט דרעי, משפט בניזרי, משפט פנחסי, משפט לוי, משפט פרץ, משפט חוגי, משפט הירשזון, משפט אולמרט. אתה מסתכל סביבך ומבין שהמדינה הופכת יותר חרדית, יותר ימנית, יותר קיצונית, פחות סבלנית, פחות ליברלית, פחות נורמלית. אתה מבין שזה תהליך בלתי הפיך ושבעוד כמה שנים הפרויקט הזה שנקרא “מדינת ישראל” יראה אחרת לגמרי.

התוצאה היא שאני חי בתחושה תמידית של ימי פומפיי האחרונים. אתה חוסך לפנסיה אבל לא בטוח שתהיה לך, אתה מגדל ילדים בישראל אבל לא בטוח שאתה רוצה שהם יגדלו בה, אתה משקיע בקריירה אבל לא בטוח שהיא תהיה שם עבורך, אתה טס לחו”ל ורואה אנשים נורמליים חיים חיים נורמליים ואתה שואל את עצמך “מה קורה כאן”?

פתאום ניהיליזם מוחלט נשמע כמו אופציה לא רעה. אם ממילא כל הדבר הזה עוד מעט נגמר, אם ממילא כמו בסרט פעולה מחורבן, אתה רואה את קצה הבניין קורס ואתה עסוק בלברוח לפני שגם הקצה שלך יקבור אותך תחתיו, אולי מה שצריך לעשות זה באמת לצאת כל לילה ולשתות עד אבדן חושים, אולי באמת עדיף לרקוד על סיפון הטיטאניק במקום לדאוג מהקרחון, אולי הפתרון של דור ה-Y הרבה יותר הגיוני מהפתרון של דור ה-X שהורג את עצמו תחת עומס עבודה, מתחים ולחצים בניסיון להדחיק את מה שהוא יודע עמוק בפנים: