עושים טכנולוגיה

לאורך השנים יצא לי להתנסות בכמעט כל מדיום אפשרי. שימשתי ככתב ועורך בעיתונות המודפסת (“הארץ”, “ידיעות אחרונות”), כתבתי ואני עדיין כותב ברשת בכל מיני מקומות אבל בעיקר ב”העין השביעית” וכמובן היה לי הכבוד להגיע לאולפני טלוויזיה – בעיקר זה של “לונדון וקירשנבאום” – אבל אני מתקשה לחשוב על ערוץ טלוויזיה שלא ביקרתי בו בשלב כזה או אחר.

המדיום היחיד שלא התנסיתי בו לאורך זמן ובאופן שיטתי היה רדיו.

לפני כמה שנים התבקשתי להגיש תכנית מיוחדת לכבוד שבוע הספר של “ספרים רבותיי, ספרים” בגלי צה”ל. זה היה תענוג צרוף. מאז חיפשתי את ההזדמנות להתנסות עוד ולעשות עוד מהמדיום הקסום הזה שנקרא רדיו. כמובן שיכולתי להיעזר בשירותיה של 106FM (השם יקום דמה), תחנת הרדיו הסטודנטיאלית של בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, אבל ה-DNA שלה היה מוזיקה אלטרנטיבית וממילא לשלב תכנית רדיו יחד עם תפקיד דיקאן בית הספר היה בלתי אפשרי.

נדמה היה לי שהחלום של רדיו ייאלץ לחכות. אבל אז קיבלתי טלפון מרן לוי.

רן הוא האיירה גלאס של ישראל, האדם הזה שהאמין בפורמט של פודקאסטים עוד לפני שזה היה פופולארי, שהצליח להוכיח שניתן לעשות פודקאסט בעברית – עושים היסטוריה – שהוא נגיש, מצחיק ומעניין. הוא מגיש את הפודקאסט שלו מאז 2007 ולפני כמה שנים הוא הקים חברה, חברה שלימה, שעוסקת בהפקה של פודקאסטים בתחומים שונים ומגוונים.

ההצעה של רן היתה פשוטה: להנחות את “עושים טכנולוגיה” מבית “עושים היסטוריה”. לא הייתי צריך הרבה זמן כדי להשיב בחיוב. הקלטנו פיילוט, נהנינו, צחקנו ומצאתי את עצמי חלק מחבורה אדירה של מנחים של פודקאסטים מצוינים.

היום עולה הפרק הראשון בהנחייתי שעוסק באלגוריתם אחד שעשה עבודה כל כך טובה שהמפתחים שלו החליטו שהוא מסוכן מדי. בפרק הזה אירחתי באולפן את מתי מריאנסקי, מי שמנהל את קבוצת הפייסבוק המופלאה “עליית המכונות“.

הגדרתי את הפודקאסט ככזה שמטפל ב”טכנולוגיה, אנשים ומה שמביניהם” מה שאומר שכמעט כל מה שנמצא בתווך הזה, מעניין אותי. גם העיסוק בפורמט עצמו, בפודקאסט, מעניין אותי. בשני הפרקים הראשונים, שכבר הקלטתי, הזמנתי לאולפן אורחים אבל אני כבר חושב על דרכים לשבור את פורמט השיחה ולפחות מדי פעם לעשות משהו קצת שונה.

אחת לשבועיים לערך יעלה פרק חדש ואני מזמין אתכם לעשות מנוי על הפודקאסט, להגיב, לשלוח שאלות ולספר לי על נושאים, אורחים וסוגיות ששווה וראוי לטפל בהם. זו הזדמנות להודות לארנון זמיר, המנחה היוצא של “עושים טכנולוגיה” על עבודה נפלאה.

האזנה נעימה.

ארבעים ושמונה

השנה האחרונה היתה עבורי שנה סוערת במיוחד, במובן הטוב של המילה. אחרי ארבע שנים מספקות, מאתגרות וסופר-מעניינות בתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל,בהן התנסיתי בתפקיד ניהולי בכיר שנוגע כמעט בכל תחום – מהמוצר ועד השיווק, מהטיפול בעובד ועד הטיפול ב”לקוח”, מפיתוח עסקי ועד התמודדות עם הרגולטור – יצאתי אל העולם.

אני עדיין מלמד בבית הספר לתקשורת, עדיין נהנה לעמוד מול כיתה, מול סטודנטים, מול אנשים צעירים שנושאים אליך עיניים ומבקשים לדעת האם יש בכלל תשובה, אבל את רוב זמני אני מקדיש למפגשים עם אנשים מחוץ לעולם האקדמיה, עם עובדים ומנהלים בחברות, ארגונים ותאגידים.

בשנה האחרונה נפגשתי עם יזמים שנמצאים בתחילת דרכם לצד מנכ”לים שמנהלים ארגונים שבהם מועסקים אלפי עובדים. נחשפתי ליוזמות חדשות לצד יוזמות קיימות, העברתי מאות הרצאות מול גופים מקומיים ובינלאומיים, הנחיתי כנסים וסדנאות, התבקשתי לשמש כיועץ וכחבר בקבוצות חשיבה ובקיצור מצאתי את מה שתמיד חשדתי שאמצא – שהעולם גדול, מעניין ומלא הזדמנויות.

בתחילת השנה יצא לאור ספרי הרביעי “קוד סמוי” ולמרבה האושר והגאווה, הוא נמצא זה השבוע השביעי ברשימת רבי המכר של “ידיעות אחרונות” בקטגוריית ספרי העיון. הספר לקח אותי למפגשים מרתקים עם קוראים שכותבים לי, פוגשים אותי ומבקשים לשמוע את דעתי על עשרות נושאים וסוגיות והוא עשה לי חשק לחזור למלאכת המחקר והכתיבה ולהוציא לאור ספר נוסף.

השנה האחרונה פתחה לי את התיאבון להוציא אל הפועל ולהגשים הרבה רעיונות, פרויקטים וחלומות שנדמה שרק חיכו לרגע המתאים. ובכן, הרגע המתאים הוא עכשיו.

QODE (אוסטרליה) – סיכום אירוע

האירוע שבו השתתפתי השבוע, QODE בבריסביין שבאוסטרליה, היה מהמם מכל כך הרבה בחינות שקשה לסכם אותו בפוסט אחד בוודאי לא כשאני עדיין בתוך ג’ט-לג חמקמק, ובכל זאת, הנה כמה מחשבות.

  • האירוע הוא תוצאה של פרויקט של אישה אחת, ג’קי טורנטו, אישה שהיא כוח טבע, שבנתה אותו מאפס ויצרה בכוחות עצמה אירוע ברמה עולמית. עם צוות קטן אבל מחויב, היא הצליחה להביא לכנס, שנמשך יומיים, אנשי ממשל, קרנות הון סיכון, יזמים, יותר מ-150 חברות סטארט-אפ שהציגו בתערוכה שהתקיימה באולם המקביל, מנכ”לים של חברות ענק (את אחד מהם, אנדרו פן, מנכ”ל ענקית הטלקום האוסטרלית, טלסטרה, ראיינתי על הבמה) ועוד. זו היתה תזכורת לכך שכנסים (במקומות אחרים בעולם) יכולים להיות תוצאה של עבודתם של יזמים בודדים ולא של מערכת משומנת של כלי תקשורת שמקדמים בעיקר את עצמם.
  • במהלך הכנס היו כמה הרצאות מעולות ממש. הרצאות של יזמים שמפתחים פתרונות בתחום של איכות הסביבה, בשר-ללא-בשר, עיר חכמה, אינטליגנציה מלאכותית, מכוניות אוטונומיות ועוד. בהקשר הזה צריך לציין את ד”ר רועי צזנה, שהיווה את הצלע השנייה במשולש הישראלי בכנס (עוד על הצלע השלישית בהמשך) ושנשא כמה הרצאות מעניינות לאורך הכנס.
  • קווינסלנד, מדינה עשירה שמתפרנסת בעיקר ממגזר פיננסי, גידולים כמו קני סוכר ובננות ומכריית משאבים טבעיים, מבינה שהיא צריכה למשוך יזמים, אנשי טכנולוגיה וחברות סטארט-אפ על מנת לבנות את העתיד שלה. בשנים האחרונות היא משקיעה מיליארדי דולרים, ממש מיליארדים, בתכניות אינקובציה ובהשקעות ישירות בחברות ובהשקעות עקיפות בתשתיות. מי שמחפש הזדמנות בתחום הטכנולוגיה צריך להביט לא רק לעבר ארה”ב אלא גם לכיוונה של אוסטרליה – ההתרשמות שלי היא שבמדינה צמאים לסוג היזמות והיזמים שיש בישראל בשפע.
  • כשחיים בבית משוגעים קשה לדמיין חיים במקום נורמלי, לפחות עד שמגיעים לאחד כזה. בעיניי בריסביין היא מקום נורמלי במובן הטוב של המילה והיא עשתה לי חשק לחזור אליה פעם נוספת. עם קצת מזל ורצון טוב של הרגולטורים המקומיים, שכמו בכל מקום, לא תמיד מאירים פנים למי שרוצה לעזור להם, QODE יתקיים גם בשנה הבאה ואז, טפו-טפו, זה גם יקרה.
  • המפגש עם האוסטרלים הוא מפגש מגניב למדי. ה-No Worries שלהם מחליף כמעט כל ביטוי שאפשר להעלות על הדעת: “סבבה”, “אחלה”, “מצוין”, “בבקשה”, “אין בעד מה”, “אין שום בעיה”, “בכיף”, “שטויות”, “בטח”, “בשמחה” ועוד שורה של ביטויים שבהם אנחנו משתמשים. מצד אחד, יש בזה משהו קצת שטוח (למען השם, אתם לא יכולים לחשוב על עוד צירופי מילים?!) ומצד שני, הוא מבטא בצורה די מדויקת את הלך הרוח הכללי במקום: “אין בעיה, הכל בסדר”.
  • כתבתי בפייסבוק על המפגש עם הקהל האוסטרלי שיש בו משהו מאופק כאשר הוא “קהל” ומשהו מאוד חם כאשר אתה נפגש איתם אחד-על-אחד או בהתכתבויות אלקטרוניות. ועדיין, ביום השני של הכנס, נדמה שהם התרגלו לסגנון הישראלי הקצת פרוע שלי שבהתחלה קצת הימם אותם והתוצאה היתה מפגש תרבותי מצחיק, בלתי אמצעי ומאוד חם. אגב, נפגשתי לשיחת אחד-על-אחד גם עם כמה ישראלים שיושבים בבריסביין דרך קבע. גם המפגש איתם היה פותח-עיניים ומעורר מחשבה ואני בטוח שהוא מהווה תחילתה של ידידות נפלאה.
  • אוסטרליה רחוקה מישראל, אין בכך ספק, והחשש מהטיסות הארוכות היה גדול. לא אחדש דבר כאשר אומר ש”קאת’י פסיפיק” היא חברת תעופה מצוינת ובכל זאת די מרשים לעבור חוויית טיסה אינטנסיבית שמורכבת מכמעט ארבע טיסות כמו-ניו-יורק (מבחינת האורך) שהן לא סיוט מוחלט. המושבים מרווחים, השירות מצוין ואדיב, מערכת הבידור במטוס מושלמת, האוכל טעים ושונה מטיסה לטיסה ומה שיש לו פוטנציאל להפוך לזוועה מתגלגלת הפך לחוויה סבירה ואף יותר מכך. נכון, זה אף פעם לא תענוג גדול לשבת במטוס כל כך הרבה שעות, ועדיין, לא ירדתי או עליתי על שום טיסה כשאני מקלל ומבחינתי זה חידוש עולמי.
  • אל הכנס הגעתי בשל קורא אחד של הגלוב, גלעד גרינבאום, שהיה אחראי על התוכן של הכנס. אחרי התכתבות קצרה בפייסבוק, כמה שיחות טלפון ומבלי שנפגשנו מעולם, סגרנו (בעזרתו האדיבה של דני שביט, מנכ”ל “סמל מרצים”), שאגיע לאוסטרליה. העבודה לפני הכנס ובכנס עצמו היתה אינטנסיבית אבל בזכותו של גלעד, היא היתה משעשעת, מלמדת ומאוד מספקת. אני כל כך לא מצטער שקיבלתי את ההצעה שלו ואם זה תלוי בי, אנחנו ניפגש בהזדמנויות רבות נוספות. כסף בא וגם הולך אבל העבודה עם אנשים שאתה אוהב ומעריך (גלעד וג’קי פלוס כמה חברים אוסטרלים חדשים), העבודה בסביבה תומכת, מפרגנת ומאתגרת שמוציאה ממך את המיטב וכלל לא מרגישה כמו עבודה, שווה, לפחות עבורי, הרבה כסף.
  • מהרבה בחינות ישראל היא חוויה טוטאלית. היא עוטפת אותך מכל כך הרבה כיוונים עד שאתה בטוח שישראל היא העולם. מספיקות חמש דקות מחוץ לישראל כדי להבין שהיא ממש לא העולם (שלושת נהגי המונית שפגשתי במהלך השבוע לא שמעו מעולם על מקום בשם “ישראל”, לא יודעים איזו שפה מדברים בה או מה זו “ירושלים”). אני כמובן לא מדבר על טיול בחו”ל שכולנו עברנו בפורמט כזה או אחר, אני מדבר על עבודה בחו”ל – מפגש עם סגנון, תרבות ודרך מחשבה אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בשנה הקרובה אנסה להקדיש יותר זמן ומשאבים למבט החוצה ולפיתוח פרויקטים ואתגרים שאינם בהכרח מקומיים. למעשה, כבר התחלתי. יהיה דיסקו.

על חשיבות הקהל

קונאן או’בריאן השיק לפני כמה שבועות פודקאסט בשם “קונאן או’בריאן זקוק לחבר” שבו הוא מדבר עם חברים שלו וסלבריטאים שפגש לאורך השנים. באחד הפרקים האחרונים הוא דיבר עם סטיבן קולבר ובמהלך השיחה, שברובה היתה מעניינת, הם החלו לדבר על הקהל, זה שמגיע על מנת לצפות בהם: על קהל טוב וקהל רע ועל האופן שבו הוא משפיע עליהם.

מעטים האנשים שמוכנים לדבר על החשיבות של הקהל, על האופן שבו הוא מגיב או לא מגיב למה שקורה על הבמה ומה קורה כאשר הוא לא מגיב בכלל. מעטים האנשים שמוכנים לדבר על האופן שבו הקהל משפיע על התחושה שלך במהלך ההופעה/הרצאה ולא פחות חשוב מכך, אחרי שהיא נגמרת.

כמי שעמד וממשיך לעמוד מול כמעט כל קהל אפשרי – מעולה, טוב, רע ואפילו נורא – הזדהיתי לגמרי עם מה שהם אמרו. היום אני יודע לחוש את הקהל שנמצא מולי תוך פחות מחמש דקות מתחילת ההרצאה וההשפעה שלו עליי, ואפילו על ההרצאה, דרמטית. משום כך החלטתי לתרגם בתרגום חופשי קטע מהשיחה ובכמה קיצורים מתבקשים.

***

קולבר: אני לא יודע מה איתך כאיש מקצוע, אבל כאשר אני עולה על הבמה, אם הקהל טוב, יש לי יותר אנרגיה כאשר אני עוזב את הבמה.

או’בריאן: בדיוק.

קולבר: אם הקהל רע ואני צריך להדביק אותם אליי ולגרור אותם במשך שעה רק כדי לשמור על אנרגיה גבוהה, אני לא יכול לדמיין את עצמי עושה את התכנית שלי עוד שבוע.

או’בריאן: טוב זה ממש…

קולבר: זה קשור לקשר האנושי, ואהבה.

או’בריאן: אני כל כך שמח לדבר איתך, כי יש כל כך מעט אנשים שאני יכול לדבר איתם על זה…

קולבר: (צוחק).

או’בריאן: כאשר יש לי קהל טוב, אני מרגיש שאם היתה מחלה בגוף שלי, היא תיעלם אחרי ההופעה. נניח שהיה גדל בתוכי סרטן, אני באמת מרגיש שאם הייתי עומד מול קהל ממש טוב, בתיאטרון טוב, מקליט את התכנית שלי, והקהל היה ממש צוחק והיה לנו קשר טוב, ואז היו בודקים אותי, הם היו מוצאים שהמחלה נעלמה…. אני מסכים איתך במיליארד אחוז שכאשר אני לא מחובר לקהל, שכאשר מדד הנזקקות שלי נמצא באזור האדום כי אני לא מקבל את מה שאני זקוק לו, ואני לא מרגיש מחובר ואת הדבר האורגני הנפלא הזה, אני מרוקן אחר כך, אני לא רוצה יותר לעשות את זה לפרנסתי, אני בא הביתה ואני אומר לאשתי “אני חושב שגמרתי עם זה”. אני חוזר הביתה ולפעמים אני אומר לאשתי “אני חושב שאולי גמרתי עם זה” בכל התקופה שבה אנחנו נשואים, שזה 17 שנה, והיא אומרת לי “כן, אני יודעת. אמרת את זה לפני שלושה חודשים ואז אחרי שני לילות חזרת ואמרת שהצלחת להזיז את מסלולם של כוכבי הלכת באמצעות הקומדיה שלך”…

קולבר: אשתי אומרת לי את אותו הדבר… זה היה, אני לא זוכר, זה היה מתישהו בסתיו האחרון והיו לי כמה ימים חופשיים, והיה לי סתיו די מדכא, מיולי ועד חג המולד מסיבות שקשורות בעבודה, ואמרתי לה “אני, אני זקוק לעמוד מול קהל”. והיא אמרה “מה אני יכולה לעשות, איך אני יכולה לעזור?”, ואמרתי לה “את עוזרת לי, מותק, אבל אני צריך לעמוד מול הקהל, אני צריך למצוא מישהו לומר לו את זה, ולומר לו את זה בדרך שתגרום לו לצחוק, ואז אני אוכל להשתחרר מזה, ואז אני לא ארגיש שאני מטורף בגלל שאני חושב כך”, והיא אמרה לי: “אני רוצה שתזכור את זה, את הדבר הזה שאמרת לי עכשיו, בשביל הפעם הבאה שתחזור הביתה ותגיד לי שאתה לא חושב שאתה יכול לעשות עוד שבוע של הדבר הזה”.

בעיית הכפר הגלובלי

“הכפר הגלובלי” הוא אחד מביטויי הכנף היותר מוכרים של מרשל מק’לוהן, אבל מה קורה כאשר ביטוי שכזה הופך למציאות? מה קורה כאשר אחת החברות שהפכו את הביטוי למציאות צריכה להתמודד עם ההשלכות של המציאות החדשה שהיא עצמה יצרה?

אחרי ש”העין השביעית” פרסמו פרק מתוך הספר שלי, שעסק ב”פייק ניוז”, גם “מוסף הארץ” מפרסם בסוף השבוע הזה פרק מתוך הספר שלי, “קוד סמוי”. הפרק הזה, שעוסק בבעיית הכפר הגלובלי, הוא אחת התוספות האחרונות שהוספתי לספר, רגע לפני שהוא ירד לדפוס.

החלק הראשון בטקסט מבוסס על פרק נפלא שפורסם בפודקאסט המע-ולה, Radiolab ששודר באוגוסט בשנה שעברה, שהוא עצמו מבוסס על ממצאי תחקיר של אתר “פרופבליקה” שפורסם שנה קודם לכן שמבוסס, בחלקו, על טקסטים שפורסמו בגרדיאן הבריטי ובזידדויטשה צייטונג הגרמני.

כיוון שעיתון הוא לא הפורמט המתאים להערות שוליים, הן הושמטו בפרסום הפרק אבל מי שיקרא את הספר יוזמן להתמודד עם כמעט חמישים עמודים (המרוכזים בסוף הספר) שבהם אני מפנה למקורות שבהם השתמשתי: ספרים, מאמרים, פודקאסטים, ראיונות, קטעי וידאו, סרטים ועוד, כל מקור שכזה הוא לא פעם עולם ומלואו.