לטרוף את הדבר הבא

תפקיד דיקאן במכללה הוא תפקיד משונה, תפקיד כלאיים. מצד אחד, אתה פועל בתוך הזירה האקדמית ששונה מזירות פרטיות-מסחריות רגילות ומצד שני מוטלת עליך אחריות הדומה לזו שמונחת על כתפיו של מנכ”ל של חברה. אם לדבר לרגע במונחים מסחריים, אתה אחראי על המוצר, על הלקוחות, על העובדים, על ההכנסות, על ההוצאות, על פיתוח, על שיווק. אתה צריך לשכור עובדים וגם במידת הצורך לפטר אותם, אתה צריך לשים עין על המתחרים, לנהל קשרים עם הרגולטור החיצוני ועם ההנהלה הפנימית, לבנות צוותים, לנהל אותם אבל גם להיות חבר צוות בעצמך וזו רק ההתחלה של הרשימה. במלים אחרות, זה לא תפקיד אקדמי-יבשושי קלאסי. זה תפקיד שאם עושים אותו נכון, הוא עמוס בתשוקה וברגש, בעשייה ובאתגרים.

לפני ארבע שנים לקחתי על עצמי את תפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל ואחרי קדנציה מלאה בהתרחשויות, והתמודדויות (על חלקן עוד אספר בהזדמנות, כאן ובמקומות אחרים), קדנציה שבה התרחשה בבית הספר צמיחה בכל ממד שרק אפשר להעלות על הדעת בשעה שבמכללה עצמה התרחשו תהפוכות מסוגים שונים, אני תולה את הנעליים בתחושת סיפוק גדולה.

בשנה הקרובה אלמד בסך הכל שלושה קורסים במכללה, אחד מהם קורס מקוון. המשמעות היא שהיומן שלי, שקודם לכן היה עמוס, דחוס ומאוד לא מפרגן, התפנה. קשה לתאר את תחושת השחרור, החופש והפוטנציאל שאני חווה בתקופה האחרונה.

(Photo by Peter Fogden on Unsplash)

בתחילת 2019 צפוי לצאת ספרי הרביעי שעליו עבדתי בשנתיים האחרונות ושנמצא בימים אלו בשלבי עריכה והגהה אחרונים. סביב הוצאתו לאור מתוכננים כמה אירועים שעליהם אודיע בהמשך.

בנוסף, היומן שלי מתמלא במהירות בעשרות הרצאות בין השאר לארגונים וחברות שניסו להזמין אותי בעבר להרצאה אך נאלצתי לסרב להן בשל מחסור כרוני בזמן. למעשה, חודשי אוקטובר ונובמבר כבר מלאים לחלוטין ועל כך אני צריך להודות לחבריי ב”סמל מרצים” שאיתם אני עובד מזה עשר שנים ושמהרגע שדיווחתי להם שאני פנוי, הפגיזו אותי באינסוף הצעות מרתקות, מהצבא ועד הייטק, מבתי ספר ועד חוגי בית מבנקאות ועד רפואה.

על אף שכבר כעת נדמה שזו עומדת להיות שנה מרגשת, אני מחפש לעצמי אתגרים נוספים. ניהול בית הספר לתקשורת חשף אותי לשפע האדרנלין שקיים בהתמודדות עם אתגרים גדולים וכעת, כאשר האתגר של בית הספר לתקשורת נמצא מאחוריי, אני מחפש את האתגר הבא (בשבועות האחרונים הצטרפתי לשני מיזמים תקשורתיים וטכנולוגיים שנמצאים בראשית דרכם ושיהיה מעניין לראות כיצד הם יתפתחו).

אם יש לכם רעיון, מחשבה או הצעה, אם אתם רוצים לחשוב יחד, לפצח אתגר או לבקש ממני להצטרף לאתגר שאיתו אתם מתמודדים, אשמח לשמוע על כך. אני ערוך ומוכן לטרוף את הדבר הבא.

אפשר להשיג אותי ב-Yuval.Dror אצל ג’ימייל.

החגים נגמרו. השנה מתחילה. זו תהיה שנה מלהיבה.

רגע לפני הסוף

/פוסט עגום/

השיח סביב דור ה-Y עוסק לא פעם בטענה שהם פועלים בתוך מציאות של ייאוש; ייאוש מלמצוא עבודה בשוק עבודה בלתי אפשרי, ייאוש מלמצוא זוגיות בעולם של אינסוף אפשרויות רדודות, ייאוש מלקנות דירה בשוק שהמחירים בו רק הולכים ועולם, ייאוש. כאשר מבינים את זה, טוענים כמה מנציגי הדור הזה, אפשר להבין טוב יותר את האופן שבו אנחנו מתנהלים בעולם. אפשר להתווכח עם האופן שבו בני דור ה-Y מחליטים להתמודד עם המציאות הזו, אבל אי אפשר לפסול את כל הטענות שלהם על הסף, או לפחות את גרעין האמת שיש בתיאור שלהם.

אני יליד ראשית שנות השבעים, מה שהופך אותי לבן דור ה-X. הבעיה שלי (אני נזהר מלטעון שאני מייצג את כל הדור שלי, למעשה, אני חושד אוטומטית בכל מי שטוען שהוא מייצג דור שלם) היא אחרת. אני לא חי בתוך ייאוש. תחת זאת אני חי בתוך תחושה חזקה וברורה שאני רץ נגד השעון במובן הזה שלכל מקום שאליו אני מגיע, אני מגלה שנותרו לי רק עוד כמה שנים לפני שהכל ייגמר.

את הקריירה המקצועית שלי התחלתי בעולם מגזיני המחשבים. באמצע שנות התשעים היו בישראל מספר רב של מגזיני מחשבים. היום, לדעתי, אין אפילו מגזין מחשבים מודפס אחד. משם עברתי לעיתון “הארץ” ועבדתי במוסף הכלכלה שכעבור זמן קצר פינה את מקומו לטובת מוסף דה-מרקר. שלוש שנים אחרי שנחתתי בעולם הזה פקד את עולם העיתונות משבר עצום איתו הוא מתמודד גם בימים אלו. את עולם העיתונות עזבתי ב-2008 בתחושה שכל העניין הזה של עיתונות הפרינט נמצא על סף כלייה. בקרב חבריי לדסק הכלכלה של ראשית שנות האלפיים נותרו בעיתונות רק מעטים, מעטים ממש.

עברתי לעולם האקדמיה ובתוך שנתיים-שלוש גם עולם האקדמיה נקלע לקשיים. עודף היצע, מיעוט בביקוש, קיצוץ בתקציבים ושינויים דוריים, מבניים וטכנולוגיים, מטלטלים את האקדמיה ולא ברור מה יישאר ממנה אחרי שהטלטול הזה יסתיים.

אבל זה לא רק בתחום המקצועי.

כיליד שנות השבעים הייתי ילד בזמן המהפך הפוליטי הראשון, הייתי עד למלחמת לבנון הראשונה ואז השנייה, לאינתיפאדה הראשונה ואז לשניה, לרצח רבין, לקדנציה הראשונה ואז השניה ואז השלישית ואז הרביעית של בנימין נתניהו, לנפילתה של לימור לבנת ועלייתה של מירי רגב, לנפילתו של יחיאל חזן ועלייתו של אורן חזן, למשפט דרעי, משפט בניזרי, משפט פנחסי, משפט לוי, משפט פרץ, משפט חוגי, משפט הירשזון, משפט אולמרט. אתה מסתכל סביבך ומבין שהמדינה הופכת יותר חרדית, יותר ימנית, יותר קיצונית, פחות סבלנית, פחות ליברלית, פחות נורמלית. אתה מבין שזה תהליך בלתי הפיך ושבעוד כמה שנים הפרויקט הזה שנקרא “מדינת ישראל” יראה אחרת לגמרי.

התוצאה היא שאני חי בתחושה תמידית של ימי פומפיי האחרונים. אתה חוסך לפנסיה אבל לא בטוח שתהיה לך, אתה מגדל ילדים בישראל אבל לא בטוח שאתה רוצה שהם יגדלו בה, אתה משקיע בקריירה אבל לא בטוח שהיא תהיה שם עבורך, אתה טס לחו”ל ורואה אנשים נורמליים חיים חיים נורמליים ואתה שואל את עצמך “מה קורה כאן”?

פתאום ניהיליזם מוחלט נשמע כמו אופציה לא רעה. אם ממילא כל הדבר הזה עוד מעט נגמר, אם ממילא כמו בסרט פעולה מחורבן, אתה רואה את קצה הבניין קורס ואתה עסוק בלברוח לפני שגם הקצה שלך יקבור אותך תחתיו, אולי מה שצריך לעשות זה באמת לצאת כל לילה ולשתות עד אבדן חושים, אולי באמת עדיף לרקוד על סיפון הטיטאניק במקום לדאוג מהקרחון, אולי הפתרון של דור ה-Y הרבה יותר הגיוני מהפתרון של דור ה-X שהורג את עצמו תחת עומס עבודה, מתחים ולחצים בניסיון להדחיק את מה שהוא יודע עמוק בפנים: