שביתת הסטודנטים המתארכת מאיימת על שפיות נפשי. בעוד שאני מזדהה עם המטרות ועם החרדה של הסטודנטים לעתיד ההשכלה הגבוהה, השביתה מערערת לחלוטין את לוחות הזמנים שקבעתי לעצמי לסיום הדוקטורט, והשעון ממשיך לספור לאחור מבלי להתחשב במר שונשיין.
מה עושים עם העצבים שנערמים מבלי היכולת להוציא אותם (חוץ מאשר על מוסיף, אבל גם הוא מאיים להתפרק)? אני לא יודע מה אתכם, אני קניתי את God of War 2 ויש מצב שבימים הקרובים אני אטחן כל יצור שיתקרב אליי בנעיצת חרב מפוארת.
אני חושב שזה המקום לספק וידוי נוסף בנוגע לשיטותיי המגוונת לפרוק ת'עצבים.
בשעות שלאחר החתונה, כשבדקנו אילו מתנות נתנו לנו, גילינו שמישהו – באמת שאני כבר לא זוכר מי – העניק לנו סרוויס צלחות וכוסות שקשה לתאר אותו במילה אחרת חוץ מאשר מכוער בטירוף! (אלו שתי מילים, אבל מילא). משום כך, כל צלחת וכל כוס הוכנסה אחר כבוד לשקית זיפלוק, מהסוג שאפשר לאטום. בכל פעם שחטפתי את החלסטרה על משהו (וזה קורה לפעמים – אני מניח שכבר גיליתם את זה), ניגשתי למטבח, פתחתי ת'ארון, הוצאתי שקית עם כוס/צלחת מהמדף והטחתי אותה על הרצפה באופן שאינו משתמע לשתי פנים.
תחושת השחרור, אחחח, תחושת השחרור קשה לתיאור.
פסיכופט? לא נכחיש.
מה הקשר בין השביתה לבין מועד סיום הדוקטורט? מה מפריע לך לכתוב?
בניגוד למה שניתן להניח, עבודת דוקטורט לא נכתבת בבת אחת ואז מוגשת. היא נכתבת חלקים חלקים והמשוב מצד המנחה וחוקרים עמיתים הוא חלק בלתי נפרד מתהליך הכתיבה, התיקונים והשיפור המתמיד שנעשה תוך כדי תנועה. העובדה שסדנאות החוקרים למיניהן אינן מתפקדות מזה שבועות ארוכים בהחלט פוגעת בתהליך – ואני מתאר לעצמי שאני לא היחיד.
טיפ לעם – מדי פעם, ללא סיבה נראית לעין, קחו צלחת, כל צלחת, זרקו על הרצפה, כל רצפה, תוך כדי צעקת "יאסו!".
החיים ישתפרו.
אפשר לקחת משהו דברים שהם לא צלחת? ולזרוק אותם על מישהו במקום על הרצפה?
יש לי הצעה לפריקת עצבים שנשענת על זו של יובל, ומיועדת לסטודנטים צעירים יותר שעדיין גרים עם שותפים:
א. גשו לארון הכלים במטבח (בהנחה האופטימית שמישהו מכם טורח לשטוף כלים, ואם כן – להחזיר את הכלים מהמייבש לארון).
ב. הוציאו את אחת הצלחות שקיבלו השותפים מסבתם האהובה.
ג. השליכו אותה על הרצפה בכוח.
ד. צעקו "אופס! שברתי בטעות את הצלחת עם הפרחים הסגולים, אני מקווה שזה לא נורא".
ה. חכו שהשותפ/ה יגיחו בריצה מחדרם.
ו. פצחו במריבה מפוארת.
ז. למתקדמים בלבד: השליכו את השותפ/ה מהחלון.
הסרוויס היה מתנה ממני.
תמר לול!
יובל! תאומות אנחנו – כשהייתי צעירה יותר, ובמשרה שנואה יותר, נהגתי ברגעים הקשים להשליך כוסות זכוכית מחלון משרדי אל החניון העילי של הבניין, שניבט מהחלון (ללמדכם על הנוף האורבני המרגיע).
הייתי בוחנת בקפדנות את קול הנפץ, הפיזור הייחודי של הרסיסים, ומה אומר לכם – זכוכית מתנפצת זה משהו.
הייתי ממשיכה עם הנוהג המרגיע לולא המזכירה הקלפטע האשימה את המנקה האומללה בגניבת כוסות (1 ש"ח כל אחת).
תמר, את רצינית? את רוצה לומר לנו שיובל קונה כשהוא מהלך מתוך שינה סרוויסים מכוערים?
יובל, בתוך שקית פלסטיק?! זה לא רציני. אם לא תנקה אחר כך איך תדע שהתחרפנת?
יובל, אם אתה רוצה לפרוק עצבים, לך לטייל בלילה בשכונת רסקו.
11- רסקו זה לא בבאר שבע…?
דנדוש, אני חושב שזאת בדיוק הייתה הכוונה.
אם כה זה יהיה חתיכת טיול לילי ארוך… באר שבע די רחוקה מפרדס חנה….
יובל, במקום לשבור צלחות, תרוץ כמה קילומטרים. זה גם טוב וגם אחרי זה לא תוכל לכעוס על שום דבר יותר (או לנשום).
אני כשאני מתעצבן, שובר את הבלוג שלי.
תחושת השחרור גדולה משבירת סרביזים.
אהבתי את ההעדער הסיינפלדי.
לא שיש בזה משהו רע…
אני לא מתפטר. אחריות זה לא להתפטר. אחריות זה למנוע ממישהו אחר לקחת פה אחריות. ואני אומר לכם, באחריות, שלא אתן ידי למהלך לא אחראי שבו מישהו אחר יקח אחריות. כי זו העבודה שלי, ואני לוקח אחריות. לוקח ולא נותן לקחת. הכי קל להתפטר. זה הכי קל, ולי זה הכי קשה. קשה לקחת אחריות, אבל אני לוקח אותה. לוקח ולא מתפטר. כי זה הכי קל והכי קשה.
יש רסקו בפרדס חנה. נקלעתי לשם בטעות באחד הערבים כשחיפשתי בית.
ילדה = עוזי וייל
sharper – העדר באדיבות ג'יובל (שעשה גם עדר מיוחד למחר – יש למה לחכות). כבוד.
רסקו – יש גם בירושלים.
לגבי הסרוויס – יובל, פיספסת הזדמנות נפלאה ל-(מתנון בעברית) Regifting
הומר – יש גבול לאכזריות שלי.
אני עם הילדה. אתה איסטניסט ואולי חולה נפש. לפסיכופט נדרש קצת יותר.
אתה חושב שאלה שהביאו את הסרוויס באמת קנו אותוו?
קצת ישן, אבל מומלץ בחום ברגעי משבר (או שיעמום)
http://download.freewarefiles.com/files/weapon_closet.zip