16 שעות במחלקת ילדים

אין הורה שלא מכיר את הדרך הקצרה ביותר לבית החולים הקרוב ביותר למקום מגוריו. זה לא בגלל שהורים הם חבורת מטורפים (הם גם) אלא שהם השתמשו בדרך הזו לפחות פעם-פעמיים, אם לא יותר.

בתי חולים הם מקומות לא סימפטיים אבל אתה יוצא מנקודת הנחה שמחלקות הילדים בבתי החולים יהיו קצת יותר סימפטיות ממחלקות אחרות. ובכן, לא ב”הלל-יפה” שבחדרה. בית החולים הזה, שמעולם לא היה ידוע כבית חולים מטופח מדי, מציג לראווה מחלקת ילדים צפופה, די מלוכלכת, סובלת ממחסור במיטות, בכורסאות שעליהם ההורים יכולים לנוח (אני לא מדבר על לישון) בלילות הנוראיים כאשר הם מלווים את ילדיהם ובמה לא בעצם. המחלקה כל כך אפורה, מדכאת ועלובה עד שהבת הגדולה שלי גערה בי על שלקחנו את אחותה הקטנה ל”הלל-יפה” ולא ל”שניידר” בפתח-תקווה.

מיון הילדים ב”הלל יפה”, אליו מגיעים ההורים המבוהלים, הוא לא יותר משני חדרים מחוברים, ארבע מיטות, רופאה אחת, מתמחה אחד ואחות אחת. הצוות הזה, המשאבים האלו, אמורים לטפל בכל הילדים שמגיעים למיון מכל האזור. לא צריך דמיון מפותח בשביל לדמיין מה קורה שם בערב ממוצע.

ביקור בבית חולים הוא חוויה שמזכירה לך איפה אתה חי, כזו שגורמת לך להביט בהשתאות באנשי הצוות הרפואי והפרה-רפואי, שעושים כמיטב יכולתם כדי לעזור לך ולילדך, שמשתדלים לבצע את עבודתם המתישה, מול הורים מותשים עוד יותר, בתת-תנאים. מערכת הבריאות שלנו, אחת המערכות היחידות שגורמות לי גאווה כאשר אני מביט במערכת הבריאות האמריקאית, סובלת כבר שנים מהזנחה פושעת שמביטה לך בפנים ומרימה מולך אצבע משולשת.

כולנו צעירים מדי, בריאים מדי מכדי שזה יהיה לנו אכפת. כאשר נהיה חולים, כאשר נזדקק למערכת הזו על בסיס קבוע, נהיה זקנים מדי ו/או חלשים מדי וחסרי השפעה.

אם יש הבטחת בחירות אחת שלעולם לא אשכח וגם לא אסלח לאהוד ברק, היא הבטחת הבחירות על הזקנה במסדרון. היום במסדרונות בתי החולים יש לא רק זקנים אלא גם ילדים, לעתים תינוקות ממש.

נכתבו 26 תגובות לפוסט “16 שעות במחלקת ילדים”

  1. עמית:

    אם לא אכפת לך, נתחיל בסוף,

    עכשיו הכל בסדר אצלכם?

  2. יובל:

    הכל הרבה, הרבה יותר טוב. תודה 🙂

  3. אריה:

    ה”תודה” הגדולה היא לאגף התקציבים של משרד האוצר, שמונע בגופו את שדרוג מערכת הבריאות.

  4. ישי:

    על רקע החוויה שלך, אני צריך לומר שביליתי שבוע (כולל שבת) של שינה בבי”ח שניידר לילדים, והמקום מותאם לילדים לגמרי. הם אפילו מנסים להיות מותאמים להורים של הילדים האלה, למרות שזה לא תמיד מצליח.

    http://cafe.themarker.com/view.php?t=58190

  5. דבורית:

    אוי ואבוי.
    טוב, רציתי לשאול, אבל אני רואה שכבר הגבת ושהדברים השתפרו.

    בכל מקרה, שים לב ל-איך לקרוא לזה, אירוניה? צחוק הגורל?
    של שני הפוסטים האחרונים, המתקשרים כותרתית.

  6. ענת פרי:

    אינני מכירה את ארצות-הברית, אבל התגוררתי עם בנותיי בשנות התשעים בוינה ובבודפשט, ובשתיהן מערכת הבריאות הרשימה אותי הרבה יותר מזו שלנו.

    בוינה יש בתי חולים מיוחדים לילדים, וכמעט לא היינו צריכים להמתין בתור, ומאד בלט שהצוות גדול ומסוגל לתת מענה לצרכים. זה דרך אגב היה נכון באוסטריה לכל דבר: יש שם סניפי דואר רבים עם הרבה פקידים אדיבים ולא מחכים כמעט בתור, ובביטוח לאומי שם לכל פקיד ישנם המטופלים שלו והוא מכיר אותם אישית, ואני מתכוונת לסתם אנשים שמקבלים קצבת ילדים כי הם הורים, לא למה שנקרא אצלנו “מוכר לשירותי הרווחה”.

    בשערי צדק המהולל בירושלים המתנו כל היום במיון עם בתי הקטנה כשהתוספתן שלה מודלק והיא מקיאה ללא הרף. רק בערב הועלינו למחלקה. המחלקה היתה מלוכלכת, לא היו מספיק אחיות וההורים תיפקדו כאחיות מעשיות. מאחר שאין לי משפחה שיכולה לסייע ביליתי שבוע בבית החולים. כשנאלצתי לצאת הביתה לשעה שעתיים רק בשביל להתקלח ולהחליף בגדים, איש לא שם לב לבתי ורק אם שישבה במטה הסמוכה הזעיקה פעם את האחות כשלא חשה בטוב. כשעמדנו להשתחרר צעקה עליי האחות מדוע עדיין לא סידרתי את ההתחייבות.
    נדמה לי שמעולם לא כתבתי על כך. כל כך שמחתי שניתחו את בתי והצילו את חייה שהשאר נראה לי שולי, למרות שהוא ממש לא, וחוץ מזה כשחזרנו הביתה אחרי שבוע הייתי כל כך מותשת שחליתי בעצמי.

    והיתה לי עוד חווית בית חולים עם הבת השנייה שהיתה כל כך נוראה שאינני רוצה אפילו לדבר עליה, ומאז אנחנו מפחדות פחד מות להגיע לבתי חולים.

    ושרק תהיו בריאים ולא תזדקקו למערכת הבריאות.

  7. ספציפי:

    דבר ראשון תהיו בריאים, טוב לשמוע שהכל יותר טוב.
    אני לא יודע מי מחליט איפה בונים מחלקות ילדים חדשות. בסורוקה בית החולים לילדים נראה כמעט כמו ג’ימבורי (כולל פסל גדול של ספיידרמן תלוי מהקיר וציורים של דיסני). נדמה לי שחיים סבן (פאוור רינג’רס) תרם חצי ממנו.

  8. יובל:

    ספציפי (7): אני חושב שזו בדיוק הבעיה, לא? שיש צורך בחיים סבן כדי שמחלקת הילדים תראה כמי שמתאימה לילדים, הלא כן? לתפיסתי יש שלושה שירותים שהמדינה צריכה לתת בכוחות עצמה, מתוך המשאבים שלה (כלומר של אזרחיה): חינוך ובריאות וביטחון. מדוע רק אחד מבין השלושה ניתן ברמה מספקת?

    ישי (4): כפי שניתן לראות, אני מזכיר את שניידר בפוסט. לא לחינם.

  9. מומי והחתול:

    שתי נקודות למחשבה על מערכת הבריאות הישראלית:
    למרות גודלה של מדינת ישראל היא מחזיקה עודף עצום של מחלקות יוקרתיות רק בשביל השם. מחלקות השתלת לב, השתלת כבד, הפריות מבחנה ועוד. חלק מהמחלקות קמו בגלל גחמה של תורמים, חלק בשביל לשכנע רופאים לעבור מבית חולים אחד לשני, וחלק כי כל מנהל בית חולים שהוא גבר רוצה צעצועים יקרים במחלקה שלו. חוסר הפרופורציה הזה מתנקם בנו. אם להשתלת לב אפשר לבחור כמעט 6-7 מקומות לעבור בהם את הניתוח – לטיפול בילד נשאר בקושי מקום אחד מוזנח.

    הנקודה השניה היא שרבים רואים את הקיצוצים במערכת הבריאות אך שוכחים את העובדה שכל התקציבים במדינת ישראל (בריאות, חינוך רווחה) הם לא יותר מאשר פירורים שנשארים לאחר תקציב הבטחון. עד שלא תקום פה דרישה של הציבור להפוך את תקציב הבטחון לשקוף לחלוטין ולקצץ ממנו 25% לפחות, הרבה לא ישתנה פה. זה לא שהפוליטקאים לא רוצים, כל אחד ואחד מהם יהיה מוכן לגזור סרט על בית חולים חדש, הם באמת לא יכולים.

  10. אילן:

    יובל,
    אני מסכים עם התגובה שלך ב-8 אני רק לא מצליח להבין לאיזה משלוש השרותים אתה באמת חושב שהמדינה מספקת ברמה נדרשת. כי בריאות כולנו פה מסכימים שלחלוטין לא. על חינוך אני חושב שההידרדות המערכת לתהומות הינה אף מהירה יותר ממערכת הבריאות. ועל בטחון לא בטוח שהמקום יספיק פה אך אותו בחור שהבטיח להוציא את הזקנה מהסדרון עושה כל שביכולותו לקחת את תקציבי הבריאות והחינוך לטובת מערכת שלא הבטחון בראש סדר העדיפות שלהם.

  11. מרמיט:

    תל השומר שולת
    (ותודה לאדמונד ולילי ספרא.)

    96 שעות, ונשארנו בחיים.
    (מחלקת ילדים זאת חוויה שמצד אחד ממלאת חרדות, ומצד שני נותנת פרופורציות, ובכל מקרה קורעת את הלב. אנטיביוטיקה זה הרי צ’ופר בהשוואה לכימותרפיה.)

  12. יוסי:

    מנסיוני בארה”ב, יש שם בעיה כלכלית בכל הנוגע לאפשרות להשיג שירותי בריאות, אבל שירותי הבריאות עצמם הם לעילא.

  13. יואב:

    מערכת הבריאות בישראל, באופן מפתיע, היא מהטובות בעולם המערבי. תוחלת החיים של יותר מ-79 שנים, לפני הולנד, אוסטריה, לוקסנבורג, ניו זילנד, גרמניה, בלגיה, בריטניה, פינלנד, ארצות הברית, דנמרק או אירלנד. ובהתחשב בתוצר הלאומי, בהוצעות המופרזות על מערכת ביטחון כושלת ובעובדה שחלק גדול מאד מהאוכלוסיה הוא… איך נגדיר את זה בעדינות… פרימיטיבי מבחירה (שלא מחסנים, לא נותנים איברים להשתלה, לא מקפידים על הגיינה או סתם לא הולכים לרופאים) מדובר בהישג מרשים. גם תמותת התינוקות והוולדים בישראל היא מרשימה למדי (אם כי, פחות) ונמצאת איפשהו בחלק הטוב יותר של המדינות המערביות. מספר הרופאים לבן אדם בישראל הוא מקום 13 בעולם. ישראל היא המדינה עם הסיכוי הגבוהה ביותר לעבור את גיל 65 בעולם!

    נכון שהאווירה בחלק גדול מבתי החולים (בעיקר כשאתה “סתם” חולה) נעה בין העליבות לחוסר נעימות. אבל כדאי להזהר לא לפתור את הבעיה הזאת וליצור בעיות חדשות וחמורות יותר.

  14. דניאל:

    כמישהו שחי כבר כמה שנים במערכת הזו אני חייב לומר כמה דברים:

    בתי החולים הממשלתיים בפריפריה (ברזילי והלל יפה הם אלו שקופצים לי עכשיו לראש) סובלים מהזנחה פושעת ממש. בימים אלו אני “מבלה” מספר שבועות בבי”ח ברזילי, במחלקת הילדים ואני חייב לומר שהמצב שם נורא ממש כפי שתיארת. הכניסה הראשונה למחלקה שם לוותה בפרצוף מזועזע (מה!? ל*פה* הם מכניסים ילדים?!) שדבק למשך כמה ימים עד שכפי שקורה תמיד, פשוט התרגלתי.

    הדבר נכון גם לגבי שאר המבנה המתפורר, מטונף (ולא כי אין מספיק עובדי נקיון, פשוט כי הוא ישן ורקוב), לא ממוגן (אבל מה הסיכוי שיקרה משהו באשקלון?) ולא מתאים לצרכים של בית חולים מודרני.
    אם תוסיפו לתנאים הפיזיים האלו את רופאי הילדים שעושים בערך 10-12 תורניות בחודש ואת הפשרות הרפואיות הנגרמות מחוסר בתקציבים ובאמצעים חדישים, תקבלו רמת רפואה שלא הייתי מאחל לאף אחד מאיתנו.

    שנהיה בריאים.

  15. דובי:

    חוכמה גדולה, להשוות למערכת הבריאות האמריקאית…

    ויואב – יש פה גם גורמים גנטיים שמשנים (יהודים באופן כללי הם בעלי תוחלת חיים ארוכה יותר מרוב עמי אירופה, בלי קשר למקום מושבם). תוחלת חיים לא יכולה להיות המדד היחיד.

  16. יואב:

    דובי, נתתי שש מדדים שונים. אם יש לך זמן, תבדוק מדדים אחרים, ברובם תגלה את אותן תוצאות.

  17. אפרת:

    בנוגע למערכת הבריאות האמריקאית: אני חייתי שם כמה שנים עם ביטוח רפואי טוב ואין מה להשוות את התנאים הרפואיים בין כאן לפה. אם אתה שכיר עם ביטוח בריאות (שכיר ממוצע, לא מרוויח הרבה מדי) – עדיין השירות הרפואי יותר טוב ממה שמקבלים כאן.

    כמות הכסף שהולכת לביטוח הרפואי מבחינת אחוזים קטנה בהרבה ממש שמשלמים פה, ואין צורך להוסיף ביטוחים משלימים למינהם.

    לצערנו היינו צריכים לעבור כמה בדיקות (גם ילדים וגם מבוגרים) גם כאן וגם שם, והדברים שם יותר טובים, מקבלים תורים יותר מהר, המתקנים יותר חדשים.

    אז נכון שלמי שאין כסף/ביטוח רפואי פחות טוב בארה”ב, אבל פה הגיעו למצב שגם למי שיש כסף ומשלם ממיטב כספו עבור ביטוח רפואי לא מקבל שירותים ראויים.

    מה עדיף? לא יודעת – תלוי מי אתה כנראה.

  18. זהר:

    פוסט כזה משמעותי ובסוף אפס פואנטה.
    מילאת את הדלי בחלב ובעטת בו קיבינימט עם ההערה הלא רלוונטית לגבי אהוד ברק. מה אתה רוצה ממנו? הוא האשם? קשה לי להבין מדוע הכנסת אותו לדיון.

    לעצם הדיון אז האופציה היחידה היא של הפרטת בתי החולים או לפחות הלבנת שירותי הרפואה הפרטית כשההכנסות מופנות לטובת המחלקות. אבל כנראה שלמנהלי בתי החולים הממשלתיים בפריפריה אין שום כח מול האוצר ושום סימפטיה אצל סגן שר הבריאות ומשרדו.

    עד אז אפשר להמשיך עם עופר ועם ספרא ועם אריסון ודנקנר ורק לקוות שמישהו מהם יעבור לגור בחדרה רבתי.

    הרבה בריאות

  19. יובל:

    זהר (18): ובכן, אני באמת כבר לא יודע מה עדיף: אפס פואנטה או פואנטה שקובעת שהאופציה היחידה היא הפרטה של בתי החולים.

  20. גלעד:

    אני עם מומי. מפלצת מערכת הביטחון מרשה לעצמה לקנות טייסות שלמות של מטוסים כמו ה- F15I במחיר של 90 מיליון דולר לחתיכה, לא כולל תחזוקה. אבל אלו הם רק נתונים פיקנטיים. בעודף התקציבי שיישאר משינוי רטרואקטיבי שולי יחסית של תנאי הפנסיה התקציבית ממנה נהנים מרבית יוצאי מערכת הביטחון, לכל האזרחים (לא רק למיוחסים ) היה סיכוי להנות משירותי מערכת בריאות ומערכת ציבורית בכלל טובים יותר. הסיכוי להעביר שינוי כזה מבחינה פוליטית הוא קלוש ביותר, אם להיות מציאותיים.

    במדינת ישראל ישנו כשל מובנה במערכות הדיון הציבורי. אם זה התקציב שמועבר ע”י חוק הסדרים שהוא אנטי דמוקרטי ומונע דיון במהותו, או בחלוקת התפקידים הביצועיים, היכן של-שרים לא משתלם פוליטית להתמקד בנושאי הליבה של משרדם (לעומת זאת משתלם להם להתבטא בנושאי ביטחון ורכילות מפלגתית גרידא).

    לכלי התקשורת יש חלק מכריע בעיצוב דמותו של הדיון הציבורי, והיא בוודאי לא מבצעת את תפקידה כראוי. למשל, התקשורת לא עוקבת ברציפות, לא מציפה בעמוד ראשון ולא מדווחת ברצינות ובמינון על עניינים שהם באמת ברומו של עולם, כמו מערכת הבריאות (או החוק הביומטרי).

    בנוסף, התקשורת לא תובעת בשם האזרחים מחיר אישי מחברי הכנסת על תוצאות מדיניות או חקיקה. כך, נהנים חברי כנסת ושרים ובני משפחותיהם מביטוח רפואי משופר גם לאחר תום תקופת השירות הציבורי (על חשבונכם הם יטוסו לחו”ל כדי להתאשפז ולהתנתח), מרכב צמוד כולל הוצאות כולל תשלום אגרת כבישים בתקופה בה עולים מחירי תשומות התחבורה, מפנסיה משופרת בזמן שלכלל האזרחים מצפה הרעה בתנאי הפנסיה ( אם יש להם !) ועוד ועוד.

    כך שכל הסחי הזה כלל לא נוגע למי שמבצע החלטות בשמכם, וחברי כנסתּ או שרים כבר לא מותקפים בשאלות ישירות על ידי מנחי טלוויזיה או כתבי עיתונים, באקט שלפחות אמור לתת להם תחושת אחריות אישית או מצפן לשרידות פוליטית.

  21. אילת:

    מה שעוד מעציב הוא שבגלל גחמות של תורמים – באזור המרכז יש שלושה בתי חולים לילדים (דנה, שניידר, ספרא) בסיור קצר במחלקות אפשר לראות שחצי מהמיטות ריקות (התנדבתי כמה שנים בבתי חולים לילדים וראיתי במו עיניי).

  22. שמחה רבא:

    אילת, המיטות לא ממש ריקות, ובשניידר מצאתי עצמי עם תינוק בן שלושה שבועות במסדרון.
    ההבדל המהותי הוא פריפריה מול מרכז, וזה נכון לגבי כל מחלקה ומחלקה בבתי החולים. נכון שבמקרה חירום רצים לבית החולים הקרוב, אך אם יש איזו שהיא יכולת לדחות את ההגעה לבית חולים, שווה לסוע עוד קצת ולהגיע למרכז. אם לא עד שניידר, אז בבי”ח מאיר בכפר סבא יפתחו עוד חודשיים מחלקת ילדים חדשה. המיון כבר עובד.

    סיפור קצר על מהות המושג פריפריה ברפואה. גיסתי, חיה ברמת הגולן וקיבלה שם סדרות של טיפולים כימותרפיים. יום טיפול כלל 6-8 שעות במיטה עם אינפוזיות וזוועות. פרצה מלחמה בצפון, ושלחו אותה לבלינסון לטיפול כי ביה”ח בצפת שימש לחירום. היא הגיע למרכז דוידסון שנראה כמו מלון חמישה כוכבים, אחרי חצי שעה קיבלה זריקה כלשהי, ונשלחה הביתה עד לטיפול הבא.

    ויו”ר יקר, בקשה קטנה:
    אתה חייב גילוי נאות לגבי שניידר… הוא בפתח תקוה. לעיתים יש מקום כזה.

  23. החגב עומד יציב:

    אפרת-רק כדי לסבר את האוזן ממשלת ארה”ב הוציאה בתקציב הפדרלי שלה ב2007 משהו כמו2.4 טריליון דולר על בריאות שזה בערך 7900 דולר לאדם, מעל לחצי(51%) מהתקציב הפדרלי(זה ב2008) ומשהו כמו 17% מהתוצר. זיל הזול. ועדיין המערכת שלהם מדורגת אחת הגרועות בין המדינות העשירות. אגב סתם בדיחה כזאת ששמעתי-פעם ב2008 העלייה בפרמיות למי שיש לו ביטוח בריאות בארה”ב עברה את אחוז האינפלציה פי שתיים, מי מהילדים חושב שזה מה שיקרה בשנים הבאות? סוכרית דבש למי שמנחש נכון.
    זהר-אני שואל את עצמי איך בשם אבי כהן תובב”א הגעת מההנחה שהמערכת לא עובדת לזה שהאופציה היחידה היא להפריט את בתי החולים, ולהוציא את התוכן מכל המערכת ע”י הלבנה של השר”פ בתוך בית החולים? אתה מוכן לתת לפחות איזה רמז לתהליך המחשבה שלך?

    מי שראה את הסרט “סיקו” של מייקל מור(למרות העיוותים הקלאסיים שלו) קיבל את הנוסחה המצויה להפרטה של שירות ציבורי כפי שיישם אותה ניקסון לגבי מערכת הבריאות הציבורית בארה”ב:
    1.חנוק את המערכת ללא תקציבים או תקנים, המערכת מתמוטטת אין רופאים וכו’
    2.הודע שמצאת חלופה יותר טובה-מערכת פרטית(אלתגלהשהמערכתהפרטיתפחותטובהועולהיותר)
    3.?????
    4.רווח!11אחד

    בהצלחה לנו.

  24. משתמש אנונימי (לא מזוהה):

    חגב (23)
    במילה אחת: אסותא.

    המון המון כסף (פרטי או של הביטוחים המשלימים) רוצה לצאת אל מערכת הבריאות, אבל לא יכול, בעיקר בגלל תיאוריות על שיוויון. אז באו העשירים וסידרו לעצמם שירות ותנאי אשפוז VIP בבתי חולים ממשלתיים/ציבוריים. אם צריך לבחור מנתח או לבצע משהו מהיום להיום (VIP או לא VIP) ניסע ל”מדיקל בהרצליה” ונביא את מנהל המחלקה מאיכילוב שיטפל בנו.

    ומה קרה בינתיים: בחדרה קיבלו את השיוויון לפנים, ובמרכז מסתדרים כי יש תורמים ויש מחלקות VIP ויש היום את אסותא. שלא ירחק היום בו תוכל להגיע ולאשפז את הילד שלך לאחר קילקול קיבה או דלקת ריאות, או סתם “ציפורנית חודרנית”

    הערת אגב: בתור אבא לילדים ומבוטח מכבי, אני כבר נהנה למעלה מ10 שנים ממרכז רפואה דחופה בתשלום נוסף הנקרא “מוקד מכבי” עם מעבדה, רנטגן ואולטראסאונד, רופאים וחדרי אשפוז ובעיקר שירות יעיל וזריז.

    הערת אגב אחרונה: במערכת החינוך מתרחשים תהליכים די דומים בשני העשורים האחרונים.

  25. זהר:

    24 זה ממני – לא יודע למה הוא נתן לי לעשות פוסט בלי להזדהות?

  26. דרקונית:

    תל השומר זה גועל נפש! כל פעם שהיינו שם עם אבא שלי נתקלנו באיזו קטסטרופה אחרת לרבות הפעם שלא אשפזו אותו אחרי שאחי מצא אותו חסר הכרה, אלוהים יודע למשך כמה שעות (עד שאחי מצא אותו) וכשהוא התעלף שוב יום למחרת(!) שוחרר שוב. בפעם השלישית שזה קרה (שהייתה, שוב, יום למחרת) הם שוב התכוונו לשחרר אותו אלא שאז הגענו כל הילדים ובני הזוג וסרבנו ללכת עד שיתאשפז.
    בלינסון, לעומת זאת, הוא הכי אחלה בעולם.

הוספת תגובה משלך

תצוגה מקדימה: