האנשים שרואים את האור

סיפור.

בשנים האחרונות השתתפתי בכל מיני כנסים, פורומים ופאנלים. כתבתי כל מיני טקסטים, נתתי ייעוץ לכל מיני חברות וכמה פעמים הופיעה אחריי, לפניי ומצדדי, ד”ר לירז מרגלית. באותם הפעמים, ללא יוצא מהכלל, כאשר דיברתי עם האנשים שהזמינו אותי להשתתף באותו כנס או פאנל, כאשר דיברתי עם המנהלים של החברות שביקשו להתייעץ איתי, הם סיפרו לי שד”ר מרגלית טינפה עליי מכאן ועד הודעה חדשה. “באמת? אתם מזמינים את יובל דרור? מתייעצים איתו? עם הביקורת השטחית שלו על טכנולוגיה?”.

בפעם הראשונה זו נשמעה לי כמו רכילות. בפעם השנייה זה הפליא אותי. בפעם השלישית הבנתי שלד”ר לפסיכולוגיה לירז מרגלית, יש איזשהו אישו לא ברור איתי.

למיטב זיכרוני מעולם לא שוחחנו ואם שוחחנו הרי שהשיחה לא הותירה בי כל רושם. על אף שיש בינינו אפס היכרות הגיברת הולכת אחריי ומטנפת. זו כמובן זכותה. היא מצטרפת לרשימה ארוכה ומכובדת של אנשים שלא אוהבים אותי. אני נוהג להתפאר ברשימה הזו ורואה בה אות של כבוד שכן אנשים שכו-לם אוהבים אותם, הם או קדושים (יש כמה כאלו, הלוואי והייתי אחד מהם) או כלומניקים שאומרים לך את מה שאתה רוצה לשמוע כדי שהם יוכלו לשמוע מאוחר יותר כמה הם נפלאים.

האופן שבו אני מבין את השפעת הטכנולוגיה על החיים שלנו רחוק מלהיות סוד. כתבתי עליו במשך שנים ב”הארץ” וב”ידיעות אחרונות”, דיברתי עליו יותר מעשור ב”לונדון וקירשנבאום”, אני מגיש פודקאסט שבו אני מדבר ומדגים את השקפת העולם שלי ובראשית 2019 פרסמתי את “קוד סמוי” שבו הצגתי מסגרת תיאורטית סדורה וכוללת בנוגע להשפעות של הטכנולוגיה בכלל, והמדיה החברתית בפרט, על החיים שלנו. למרבה שמחתי – וגם הפתעתי, אם לומר את האמת – הספר זכה להצלחה גדולה.

ואז הגיע הסרט של נטפליקס “מסכי עשן: המלכודת הדיגיטלית”.

הסרט לא חידש לי כמעט דבר. בעיניי, הדרמטיזציה של הסרט היא מגוחכת על גבול המניפולציה ואם יש משהו מעניין בו הרי שאלו הראיונות עם האנשים ש”היו שם”. אלא שגם הראיונות לא חידשו הרבה שכן רבים מהאנשים האלו כבר דיברו, התראיינו וכתבו בעבר.

אחרי שצפיתי בסרט דיברתי עם חבר שאמר לי שגם הראיונות עצבנו אותו שכן התחושה שלו היתה שמדובר באנשים צעירים, שעשו את המכה מלעבוד בחברות ששילמו להן הון-עתק בתמורה ליצירת מניפולציות פסיכולוגיות כאלו ואחרות, ועכשיו “מכים על חטא” רק כדי שיוכלו לעשות ריסטרט למוניטין שלהם בדרך לחברה נוספת, מיזם נוסף, פרויקט חדש שגם בו הם מקווים לעשות מכה.

מה שמחזיר אותי לד”ר לירז מרגלית.

בראיון ארוך ומפורט לניב שטנדל מ”מאקו”, מרגלית מספרת לקוראים על המהפך שהיא עברה. “עבדתי בצד האפל” היא אומרת כשהיא מתארת כיצד עבדה בחברה שעסקה בפיתוח מניפולציות דיגיטליות שיגרמו לצרכנים לרכוש מוצרים שהם לא צריכים (“גרמתי להם לקנות כל מיני שטויות, רק בגלל שגרמתי להם לחשוב שזאת ההצעה הכי אטרקטיבית שיש, ובגלל שעשיתי להם פרסונליזציה”).

מרגלית מקפידה לתאר את ההצלחה האדירה שהיא נחלה בתפקיד:

הצלחתי לייצר יותר כסף לחברות שעבדתי עבורן, זה הכל. עבדתי בלהוציא לאנשים כסף מהארנק… עשו אותי הפנים של החברה, כל כנס זה רק אני. הייתי בהיי. ולא עבר שבוע שלא התקשר אליי פסיכולוג ושאל אם יש מקום בצוות.

אחרי תיאורים ארוכים ועשירים שבהם היא תוקעת בחצוצרה של עצמה ומתארת את עצמה כמי שטיפסה ואז כבשה כל פסגה מקצועית אפשרית, היא מתחילה למחזר את כל הלהיטים הגדולים של המבקרים: כלכלה התנהגותית, תיבת סקינר, פרסונליזציה, ניר אייל, דופמין, נוטיפיקציות, קזינו, מנגנון ההקצנה ביוטיוב, קיימברידג’ אנליטיקה. אפילו לא רבע תובנה חדשה.

אין לי בעיה עקרונית עם אנשים ש”ראו את האור”. נהפוך הוא. ככל שיותר אנשים יתפכחו ויבינו כיצד הטכנולוגיה מעצבת את תפיסת המציאות שלנו ומשפיעה על העמדות ועל ההתנהגות שלנו, מצבנו ישתפר ואם מרגלית רוצה לעבור צד הרי זה משובח. יש מקום לכולם.

פעם שאלו את סטיב ג’ובס מה הבעיה שלו עם מיקרוסופט הוא אמר: “הבעיה היחידה עם מיקרוסופט היא שאין להם טעם. אין להם שום טעם”. הבעיה שלי עם מרגלית היא שאין בה מחשבה מקורית.

היא הלכה לעבוד בחברה שלדבריה הפעילה מניפולציות על משתמשים תוך שהיא “טסה בכל העולם” ו”מקבלת 50 אלף דולר על אנליזה”. כעת, אחרי שקלטה (באיחור) שהצייטגייסט השתנה ואי אפשר למכור יותר את סיפורי אלף לילה ולילה על טרקליני מחלקת העסקים, היא מספרת כמה היא טעתה וכמה היא מצטערת על שהעניקה את כשרונה הייחודי לחברות מ”הצד האפל” תוך שהיא ממחזרת, אחד לאחד, את המהלך שביצעו המנהלים שהתראיינו ב”מסכי עשן” ואז ממחזרת, אחד לאחד, את הטענות שלהם.

רגע אחרי שסיימתי לקרוא את הראיון גללתי לראש הכתבה ונתקלתי באופן שבו היא הוצגה:

לירז מרגלית, דוקטור לפסיכולוגיה ומרצה במרכז הבינתחומי בהרצליה. מתמחה בקבלת החלטות וקוגניציה, חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי. שימשה בעבר ראש תחום מחקר התנהגותי בחברת “קליקטייל”. ספרה “הנדסת תודעה” יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס.

מנפלאות הקליקבייט האידיוטי

אתר N12 הוא אתר מעט שונה בנוף אתרי החדשות בישראל. בניגוד לרוב אתרי החדשות בישראל שניכר שהם נבנים, נכתבים ומוצגים כאתרים שמטרתם להכניס כמה שיותר כסף, N12 נראה היה (לפחות לי, לפחות בשלב הראשון) כמוצר משלים. המוצר העיקרי הוא “חדשות 12” בטלוויזיה ומכיוון שמישהו שם למעלה הבין שהיום צריך לבנות חליפת דיגיטל יותר מלאה, הקימו גם אתר.

אני כותב את זה לא בזלזול אלא דווקא בהערכה שכן מהרגע שאתה מתייחס לאתר החדשות שלך כאל מוצר משלים, אתה יכול להשתחרר מהאובססיביות הבלתי פוסקת של אתרי החדשות בישראל לגרום לגולשים להיכנס לידיעות כמעט בכל מחיר באמצעות ניסוח כותרות קליקבייט מהזן הנחות ביותר.

אלא שככל שחולף הזמן אני שואל את עצמי איזה חלק מהנחת המוצא שלי בנוגע לאתר הזה שגוי. האם החלק שראה בו מוצר משלים ומשום כך משוחרר מאובססיביות ההכנסות או שמא החלק שהניח שמי שבונה אתרי תוכן בישראל יכול להימנע מניסוח כותרות מגוחכות רק כדי שהגולשים ייכנסו לתוך הידיעות עצמן.

רוצים דוגמה? בבקשה. הנה כותרת כפי שהיא מופיעה בעמוד הבית של N12:

כל מי שנתקל בכזו כותרת ומבין משהו קטנטן בעולם הטכנולוגיה מבין עד כמה הכותרת הזו היא מגוחכת. יסלח לי העורך או העורכת שניסחו את הכותרת הזו, אבל בחייכם, חפשו לעצמכם עבודה אחרת. יתכן שזו הסיבה שהכותרת של הידיעה עצמה היא זו:

וכך, באמצעות החלפה של מילה אחת, אפל כבר לא מפתחת מוצר שיחסל (טה-דה-דה-דאם!) את גוגל, אלא מוצר שיתחרה בה. אגב, גם זה בכלל לא ברור. מדובר בדיווח של ה”פיננשל טיימס” שמבוסס תכונה חדשה שאפל החלה להציג בפני משתמשים שהורידו את הגרסה האחרונה של מערכת ההפעלה שלה.

אולי הסיבה לכל זה נעוצה בכך שהידיעה מגיעה מתוך Nexter ולא מתוך חברת החדשות. נקסטר היא מוצר של “קשת” וככזה הוא מופיע ב”מאקו” ואין אתר שעושה קליק-בייט בצורה הזויה ובוטה יותר מ”מאקו”. ואכן, כניסה לאתר מאקו, מגלה את הכותרת הזו בעמוד הבית שלהם:

נו. עכשיו גם נוספה “רעידת אדמה”.

הכותרת הזו היא הדבר הכי קרוב שיש לנו לצהובוני הסופרמרקט האמריקאים המגוחכים. מי שצורך את האשפה הזו, מגיע לו.

!Tremendous

בתחילת השבוע פרסמתי ב”העין השביעית” טקסט שעסק באופן שבו חדשות ערוץ 12 וחדשות ערוץ 13 דיווחו על השקת דגמי האייפון החדשים (12). אתם מוזמנים לקרוא אותו כאן.

בעוד שבערוצי החדשות בטלוויזיה מציגים את הדגמים החדשים בקיצור נמרץ תוך הצגת סרטוני הפרסומת ש”אפל” מפיקה, בעיתונים, ובייחוד ב”ידיעות אחרונות” מדווחים על מוצרי “אפל” כאילו העיתונאים עובדים ב”אפל” עצמה.

לסטיב ג’ובס היה מנהג, שאותו הוא הנחיל בתוך החברה עצמה, להשתמש בשמות תואר מפוצצים כדי לתאר את התכונות של מוצרי אפל: “בלתי ייאמן”, “מדהים”, “מהמם”, “חסר תקדים”, “נפלא”, “פנטסטי”, “מצוין” ושאר קרובי המשפחה שלהם, נשפכו במים בכל פעם שג’ובס עלה על הבמה.

ועדיין, אתה מצפה מעיתונאים, להיות מעט (לא הרבה, רק קצת) יותר אובייקטיביים כאשר הם כותבים על מוצר שאותו הם לא ראו ובוודאי שבו הם לא התנסו. במקום זאת, הקוראים מקבלים ערימה אינסופית של סופרלטיבים. הנה רשימה חלקית של הסופרלטיבים שהופיעו אתמול (14.10.2020) בכתבתו של ישראל וולמן ב”ידיעות אחרונות”, תחת הכותרת “השקת אייפון 12: חילופי דורות”:

  1. אירוע וירטואלי מטוקטק.
  2. שודר מ”אפל פארק” המרהיב.
  3. תוספת מרעננת.
  4. נותנת זריקת מרץ דרמטית.
  5. פיצ’ר חכם.
  6. ידע לזהות לבד.
  7. יגיעו בדיוק בזמן.
  8. עמיד במיוחד לנפילות.
  9. מעבד חדש לגמרי.
  10. המהיר ביותר בשוק.
  11. טרם נראו באייפון.
  12. מסכי OLED מתקדמים.
  13. שחור עמוק יותר.
  14. צבעים אמיתיים יותר.
  15. משפר עוד יותר.
  16. המכשיר המשוכלל מכולם.
  17. מצייב תנועה סופר-רגיש.
  18. מטען אלחוטי מעוצב.

במה מסייעת המילה “מרהיב” כאשר מדברים על המקום שממנו האירוע שודר, מקום שבו הכתב לא היה (הוא פה, בארץ) וממילא לא נעשה בו שימוש מי יודע כמה שכן כל האירוע היה וירטואלי? זריקת מרץ אינה נחשבת אם היא לא “דרמטית“? יש עמיד לנפילות ועמיד “במיוחד” לנפילות? יש מעבד חדש ומעבד חדש “לגמרי“? יש מייצב תנועה רגיש ומייצב תנועה “סופר-רגיש“? זו דרגה מוכרת בעולם המדע והטכנולוגיה, “סופר-רגיש”?

אין לי בעיה עם סופרלטיבים בפני עצמם. לעתים יש מקום להשתמש בהם והם ממחישים עד כמה מדובר במוצר פורץ דרך או באירוע רב-משמעות אבל האם נכון להשתמש בסופרלטיבים כל כך מפוצצים כאשר התפקיד היחיד שלהם הוא לשרת מסרים שיווקיים של חברה מסחרית?

זה מתסכל במיוחד כאשר זה מגיע מעיתונאי שנוהג לקחת מכשירים סלולריים לבדיקה ואז לכתוב עליהם סקירות. האם לא היה ראוי לשמור את הסופרלטיבים לרגע שבו המכשיר יהיה בידיו ואז הוא יוכל לעמוד מאחורי כל המחמאות הנוטפות האלו מבלי להרגיש כמו זיוף מוחלט שמהדהד את מחלקת השיווק של “אפל”?

כשהסאונד חשוב מהטקסט

תקופה קצרה אחרי שעזבתי את עיתון “הארץ” הוזמנתי על ידי חדשות ערוץ 2 (השם ייקום דמה) להגיש פינה בענייני טכנולוגיה ומפה לשם התגלגלתי גם להכנת כתבות למהדורה.

זו היתה חוויה מהממת כיוון שתוך זמן קצר הבנתי שבעולם הפרינט אתה מתמודד עם ממד תקשורתי אחד: טקסט. בעולם הווידאו אתה מתמודד עם שלושה: אתה כותב את הטקסט, אתה מצלם את הכתבה כך שיש לך וידאו, ובשלב העריכה אתה מוסיף סאונד – ושלושת הממדים האלו פועלים על הצופה בעת ובעונה אחת. זה היה מרתק ומתיש כאחד.

ב-18 החודשים האחרונים אני מגיש את הפודקאסט “עושים טכנולוגיה” וכאשר נכנסתי להרפתקה הנפלאה הזו, חשבתי שאני חוזר למקורותיי, לעולם שבו הטקסט הוא המלך היחיד. אבל גם במקרה הזה סבלתי מהערכת חסר ביחס לגודל האתגר.

פודקאסט מוצלח הוא פודקאסט שמורכב משני ממדים: טקסט והסאונד שמלווה אותו ובמובנים רבים, הסאונד הזה חשוב לא פחות – ולפעמים אפילו יותר – מהטקסט עצמו.

בסגר הראשון, בסביבות מארס 2020, לימדתי את עצמי לערוך סאונד (אני משתמש ב-Adobe Audition). זה נבע משעמום ומהעובדה שכאשר חזרתי מאוסטרליה נאלצתי לשהות בבידוד במשך שבועיים (אתם זוכרים שהיתה תקופה שבה הסבירו לישראלים שאוסטרליה היא מדינה מסוכנת בעוד שישראל היא הצלחה אדירה?), אבל גם כיוון שחשבתי שאם אני רוצה להבין טוב יותר את המכניקה של הפודקאסט, אני צריך לגעת במכניקה הזו, להתעסק בה בעצמי.

אז אחרי שלימדתי את עצמי לערוך התחלתי להעביר לעורך ולמפיק הפנטסטי שלי, גיא בן נון, שורה של קבצים, כל אחד מהם מכיל ערוץ סאונד אחר: ערוץ הסאונד הראשי שמכיל את הקול שלי ואת ערוצי הסאונד האחרים שבהם מופיעים האפקטים והעיטורים המוזיקליים. רק לעתים רחוקות היצירה המקורית עשתה את דרכה כמו שהיא אל המאזין שכן גיא המשיך לעבוד עליה: לפעמים הוא החליף, הוריד או הוסיף אפקטים, לפעמים הוא שינה את עוצמת הסאונד, לפעמים הוא החליף את הקטעים המוזיקליים שבחרתי, וכן הלאה.

בעוד שאני נהנה מאוד לערוך סאונד, נדמה לי שרק בפרק האחרון של הפודקאסט, “טיקטוק, ריגול והמלחמה הקרה החדשה“, הרגשתי כיצד הוא משנה באופן דרמטי את איכות הסיפור שאני מספר.

על הפוד הזה עבדתי במשך כמעט חודש והוא הארוך ביותר שכתבתי עד כה. הוא עבר כל מיני גלגולים ובמשך תקופה ארוכה התלבטתי אם בכלל להקליט אותו. גם אחרי שהקלטתי אותו לא הייתי משוכנע שהוא “עובד”. אבל אז התחלתי לעסוק בעיצוב הסאונד שמלווה אותו וכאשר סיימתי איתו, הרגשתי איך בפעם הראשונה הסאונד שהוספתי הפך את הסיפור לטוב יותר, מעניין יותר ומוצלח יותר. למעשה, בחלקים מסוימים, התפקיד שלו בסיפור גדול יותר מהתפקיד של הטקסט, שזה די פסיכי, כשחושבים על זה.

הפרק עלה לאוויר אתמול ואז, בהפרש של חמש דקות, קיבלתי שתי תגובות משני מאזינים. האחד ביקש להודות לי בהתרגשות על פרק מוצלח במיוחד והשני הודיע לי בכעס שהוא “מבטל את המנוי”. נו, אם פרק אחד מסוגל לייצר שתי תגובות אמוציונליות נרגשות כל כך והפוכות כל כך, כנראה שהוא בסך הכל, לא רע.

לקראת שנה אקדמית אבודה

לפני כמה ימים פורסם בעמוד הדעות של “הארץ” טקסט שלי שעוסק בשנה האקדמית שבאה עלינו לטובה (תשפ”א). השנה הזו תעמוד לפחות בחלקה הגדול, בסימן זום. הטענה שאותה הצגתי כבר בפסקה הראשונה של הטקסט היא שלימוד באמצעות זום, באופן סינכרוני, כלומר ב”שידור חי”, של קבוצה גדולה של סטודנטים, הוא בלוף מוחלט: זה נראה כאילו באירוע הזה משתתפים מורים ותלמידים אבל בפועל, המורים לא באמת מלמדים, התלמידים לא באמת לומדים וכל החוויה היא מפח נפש אחד גדול. אתם מוזמנים לקרוא את הטקסט המלא כאן.

מקור: Unsplash

הטקסט פורסם גם באתר האינטרנט של העיתון וגרף תגובות רבות, בין השאר בשל הכותרת השונה שניתנה לו (“באקדמיה משקרים לכם: ההוראה בזום לא עובדת”). התרשמותי היא שרוב התגובות היו שליליות ולפחות חלקן הצביעו על האופן הקצר והשטחי שבו הוצגה הבעיה. נדמה לי שזו הזדמנות טובה לחזור ל”מאבד תמלילים” הנאמן ולהעיר אותו מתרדמת ארוכה. זו הזדמנות טובה לפרסם טקסט ארוך יותר ממה שטוויטר, פייסבוק או אפילו עמוד הדעות של “הארץ” יכולים להכיל.

כפי שציינתי, רוב התגובות היו שליליות. לדעתי, יש לכך שלוש סיבות עיקריות.

הראשונה היא שיש אנשים רבים שלא מסכימים עם הטיעון שלי. אני חושב שהם טועים, כמובן, אבל זו זכותם.

השניה היא שיש אנשים שכלל לא טרחו לקרוא את הטקסט ואם טרחו קראו רק חלק ממנו ולעתים רק את הכותרת שלו. העובדה הזו באה לידי ביטוי בהצמדת טיעונים שלכאורה טענתי, שמעולם לא טענתי או בסילוף של מה שכן טענתי. במצב עניינים שכזה, אין פלא שהם לא מסכימים עם מה שלא כתבתי. הם צודקים; אפילו אני לא מסכים עם מה שלא כתבתי.

השלישית, לפחות עובדי מוסד אחד וכנראה גם עובדי משרד יחסי הציבור שלו, עבדו שעות נוספות בכתיבת עשרות רבות של טוקבקים בשמם של “מרצים” ובעיקר של “סטודנטים מרוצים”. אני יודע את זה כי שניים מהם התקשרו אליי. נראה שאותו מוסד חושב שאם רק ישחיר את פניי ואת טיעוניי, מצבו ישתפר. אני מכיר היטב את הטקטיקה הזו וזו לא הפעם הראשונה (או השנייה. או השלישית) שאני הנמען שלה. זו הסיבה שאני מזהה את הטוקבקים האלו מקילומטרים, כולל הכינויים והניסוחים. זה די מצחיק בסך הכל.

***

ובכל זאת, היו כמה טיעונים שראוי להתייחס אליהם.

לביקורת הראשונה כבר רמזתי: “היכן הנתונים?! היכן מראי המקום!? זו כתיבה אנטי-אקדמית?!“.

ברור שביקורת הזו מגיעה מאנשים שמעולם לא ניסו לתמצת טיעון כלשהו ל-450 מילה. לשם המחשה, 450 מילה זה עמוד וורד פלוס פסקה אחת בערך. מי שרגיל לכתוב מאמרים ומחקרים שמשתרעים על פני 6,000, 8,000 ואפילו 10,000 מילה, יתקשה לראות בפורמט שכזה פורמט לגיטימי להציג איזושהי טענה. הטענה שהפורמט מזמן כתיבה אנטי-אקדמית היא טענה מדויקת לחלוטין. למיטב ידיעתי, טקסט בעמוד הדעות לא צריך, לא מתיימר ולא רוצה להיות טקסט אקדמי. משום כך, מי שמחפש מראי מקום, ציטוט של חוקרים, מספרים, גרפים ונתונים, העמקה והרחבה ופולמוס נוסח “מצד אחד” בעוד ש”מצד שני”, צריך לשאול את עצמו האם הוא מבין את מגבלות הז’אנר והאם הוא אוחז בכתב העת המתאים.

ללא קשר, כתיבה אקדמית היא במהותה כתיבה דפנסיבית. אתה כל הזמן מצביע על אחרים שטוענים את מה שאתה טוען, אתה כל הזמן מגייס אותם לטובתך רק כדי שבסוף תוכל לומר משהו בחצי פה ואז להסתייג גם ממנו כדי לטעון שיש צורך ב”מחקר נוסף”. אני מכבד את הכתיבה הזו ומוקיר אותה אבל זו לא סוג הכתיבה שמזמן עמוד דעות בעיתון יומי.

בכל אופן, נראה היה לי לא נכון להקדיש כל כך הרבה מקום להפניות, ציטוטים ועדויות בשעה שברחבי האינטרנט ניתן למצוא אינספור מאמרים, כתבות וראיונות עם סטודנטים, מרצים, אנשי חינוך וחוקרים, בארץ ובחו”ל, שמדברים על היתרונות והחסרונות של זום. הנה רק דוגמית קטנה על מרצה שמספרת על חוויות ההוראה שלה. בפועל, זה אינסופי.

ביקורת שנייה היא: “אני הייתי בשלושה שיעורים בזום וזה היה נהדר!“.

קשה להתייחס לביקורת הזו ברצינות. הבעיה שאני הצגתי היא של מצב שבו לסטודנט יש שלושה שיעורים ביום ראשון (כולם בזום), ואז עוד שני שיעורים ביום שני (בזום), ואז עוד ארבעה שיעורים ביום רביעי (זום) ואז עוד שני שיעורים נוספים ביום חמישי (כן, גם הם בזום). וזה השבוע הראשון לסמסטר שנמשך 13 שבועות. כאשר אותם אנשי “זום זה נהדר!” יעברו 13 שבועות שכאלו, שבכל אחד 8-10 שיעורים, כולם הועברו בזום, נחזור ונדבר. עד אז, תעשו טובה ואל תספרו על ההרצאה הזו ששמעתם איזה ערב אחד ב”זום” והיא היתה ממש מקסימה. הבעיה היא לא לעבור שיעור אחד בזום. הבעיה היא לעבור סמסטר שלם בזום.

ביקורת שלישית – “הייתי בסמינר מחקר בתואר שני, הוא היה בזום וזה היה נהדר!“.

זו נקודה שפספסתי. אני התייחסתי לסטודנטים לתואר ראשון, שהם רוב רובו של קהל היעד של האקדמיה (לפחות מבחינה מספרית), אך לא ציינתי את זה בטקסט. בנוסף, התייחסתי למקרים שבהם ההוראה היא של קבוצה גדולה (לזה דווקא התייחסתי, כבר בשורה הראשונה של הטקסט שלי). כלומר, לא התייחסתי לסמינר מחקר לתואר שני או שלישי שיש בו 8-20 סטודנטים אלא לקורס חובה בתואר הראשון שמועבר בזום ל-180, 200 ואולי אף יותר משתתפים.

רף היכולת האפקטיבי של הוראה בזום הוא רף המסך הבודד. רוצה לומר, כל עוד כל הסטודנטים נכנסים לך לתוך המסך הראשון, זו עוד איכשהו אפשרי (בקושי). הגעת לקורס שיש בו 3-4-5 מסכים מלאים בריבועים ובעצם אין לך שום יכולת לחוש את הכיתה, להתייחס לתלמיד זה או אחר, להבין האם החומר שאתה מעביר מובן או לא וכן הלאה. אתה מדבר אל החלל הריק.

כמובן שאפשר לעשות “סקר” לבקש “להרים יד”, להשתמש בקהוט ובשאר כלים כדי לקבל מושג כללי על מה שקורה אבל היכולת של מרצה במבט אחד לראות מה קורה בכיתה שלו, נמחקה.

ביקורת רביעית – “גם הוראה פרונטלית של 200 זה חרא!

יש כאלו שסבורים שגם הוראה באולם בפני 200 סטודנטים היא לא אפקטיבית. בחלק מהמקרים היא אכן כזו – בלתי אפקטיבית. הבעיה עם זום היא שהוא לוקח את כל הבעיות שממילא קיימות במרחב הפיזי, מגדיל אותם, מרחיב אותם ואז מקצין אותם.

לדוגמה: לא ניתן ליצור שום אינטראקציה אמיתית בזום כי אין דרך לייצר דיון. בדיון יש רב-שיח אבל זום מאפשר לאדם אחד לדבר, בקושי. התוצאה היא הפיכת הדיון למונולוגים ארוכים ומייגעים שלא מאפשרים שיחה אמיתית. שוב, זה יכול לעבוד לא רע בקבוצה קטנה של אנשים שנפגשים מדי שבוע ומכירים האחד את השני אבל לא בקבוצה גדולה.

בנוסף, אם באולם פיזי ישנם סטודנטים שגולשים בפייסבוק אתה לפחות רואה אותם ויכול להעיר להם, בזום הם פשוט מכבים מצלמה. למעשה, בשיעורים מרובי-משתתפים, רוב המרצים מדברים מול מודעות אבל; ריבועים שחורים ואטומים. הסטודנטים אולי מתחברים אבל אז נעלמים. חלקם הולכים לשטוף את הבית, חלקם חוזרים לישון.

אפשר לבוא בטענות לסטודנטים (גם אני בא אליהם בטענות) אבל צריך לזכור שחלקם פועלים בתנאים בלתי אפשריים. הם נמצאים בבית עם עוד דיירים, חלקם נמצאים עם שותפים, חלקם לומדים עם המסך הקטן של הטלפון הסלולרי, חלקם מרוטים משלושה שיעורי זום שכבר היו להם מתחילת היום. הציפייה שהאנשים האלו, שרבים מהם סובלים גם כך מבעיות קשב וריכוז מתקדמות, יוכלו להתרכז כאשר מולם פריים סטטי של מרצה שכלל לא מביט אל המצלמה, כלומר לא מביט אליהם, אלא למסך שלפניו, היא פשוט מגוחכת. אני לא הייתי עומד בזה. אני לא מכיר מישהו שהיה עומד בזה.

אלו רק חלק מהבעיות שזום מקצין. עליהן יש להוסיף בעיות טכניות מסוגים שונים, הקצנת חוסר שוויון בין אלו שיש להם תנאי למידה אידאליים לאלו שאין להם (לפחות בכיתה, כולם יושבים באותו האולם), יצירת “תשישות זום” (כן, יש כזה מושג) שנובעת ממאמץ קוגניטיבי בלתי פוסק לחבר תמונת עולם שמפוצלת לאינסוף ריבועים ועוד.

בכל אופן, הניסיון לטעון שמכיוון שהוראה פרונטלית היא בעייתית אין סיבה לבוא בטענות להוראה באמצעות זום, דומה למהלך שבו אתה שופך את מי האמבט יחד עם התינוק ואז אומר “ממילא התינוק מת, אז מה זה כבר משנה?”.

עברתי קורס בזום והציונים היו ממש מצוינים! הסטודנטים למדו נהדר!“.

ככל שאני יודע, בחלק ניכר מהמוסדות חלק לא מבוטל מהחומר הלימודי הושלך מהחלון כי לא הספיקו ללמד אותו. במקרים אחרים בוצעו מבחנים דרך זום ואז במקרים רבים ההעתקות חגגו. במקרים אחרים, הבודקים התחשבו בכך ש”עבר על כולנו סמסטר קשה” והבדיקה היתה מקלה. אלו עדויות לא ממוסד אחד וגם לא משניים או שלושה. זה היה גורף. בתנאים האלו להתפאר בציונים גבוהים או כאלו ש”דומים לשנים קודמות” זה כמעט משעשע.

הלאה.
אני יכול לראות הקלטות של השיעור כמה פעמים שאני רוצה וכל זה מבלי לצאת מהבית“.

אין ספק, אלו שני היתרונות הגדולים ביותר של זום. לדעתי הם גם היחידים. השיעור מוקלט ולכן אפשר לצרוך אותו בזמנך החופשי, לחזור אחור, לרוץ קדימה, זה בהחלט יתרון. כיוון שהוא מוקלט, אפשר לצרוך אותו בכל זמן ובכל מקום – במקום העבודה, בנהיגה, במקלחת (מומלץ טלפון חסין-מים) או במיטה. האם היתרונות האלו שווים את מכלול החסרונות הפדגוגיים שזום מייצר? לדעתי לא.

זה עדיף על פני כלום“.

זו שאלה מעניינת ואני כלל לא בטוח שזה נכון. אם לא היה זום, המוסדות, המרצים, המערכת כולה, היתה נאלצת להשקיע הרבה יותר אנרגיה באיתור פתרונות ראויים שכוללים שילוב של טכנולוגיות ולא הסתמכות בעיקר על טכנולוגיה אחת ולא פחות חשוב מכך, “כלום” היה מחייב חשיבה מחודשת על עצם היומרה לבצע הוראה מקוונת סינכרונית (וזו הנקודה) לקבוצה גדולה של משתתפים. הזום מאפשר למערכת להסתפק בפיתרון ירוד, רדוד, מתיש ומתסכל, ואז לומר “פתרתי את הבעיה”.

נקסט. “זום יכול להיות כלי מצוין אבל צריך להתאים את ההרצאות“.

אני מעט אמביוולנטי ביחס לעמדה הזו. מצד אחד, אין ספק שאי אפשר לקחת שיעורים שהועברו באופן פרונטלי ולהעביר אותם כמו שהם בזום. זה פשוט מגוחך. מצד שני, הבעיות המהותיות של זום לא משתנות באופן דרמטי גם לאחר התאמת התוכן. הפריים עדיין סטטי, היכולת לקיים דיון עדיין מוגבלת, היכולת לאינטראקציה גם היא מוגבלת. אז נכון, יש כל מיני כלים וטריקים ותוספים ואתרים ואפליקציות ושאר עניינים שבאמצעותם אפשר לנסות ולעשות סימולציה של כל אלו, וזה מעלה באופן ניכר את האיכות הפדגוגית של האירוע. האם זה מתגבר באופן מוחלט על הבעיות הרבות של הטכנולוגיה הזו? לא. האם זה יכול להספיק? האמת שאני לא יודע. הייתי שמח להיתקל ביותר דוגמאות משכנעות לפני שאגבש עמדה.

***

על אף ההתנפלות, שכאמור, חלקה מאורגנת וממומנת, במייל שלי התקבלו גם פניות ממרצים וסטודנטים, שביקשו להודות על מה שכתבתי. אחד מהם כתב:

“רציתי להגיד לך תודה, תודה על זה שאתה אומר את הדברים במדויק בול כמו שהם”

(המכתב הרבה יותר ארוך ומנומק אבל אעצור כאן).

פרופסורית באחת המוסדות כתבה לי:

“קראתי הבוקר את מאמרך האמיץ והמדויק ואני מסכימה לכל מילה. בימים אלו של דרדור מתמשך של ההשכלה הגבוהה חשוב מאד שנשמיע את קולנו אותו הייטבת כל כך לנסח”.

מצד שני נתקלתי גם באנשי אקדמיה בכירים שרצו למלוק את גרוני כיוון ש”קראת לנו שקרנים”.

אין כל ספק שבין עשרות אלפי הסטודנטים מסתובבים סטודנטים שגילו את האל שבמכונה. מבחינתם, למידה באמצעות זום היא חוויה נהדרת והם כלל לא מבינים על מה אני מדבר. האם זה אומר שהעמדה שהצגתי מבוטלת? לדעתי לא. אם היינו רוצים לומר משהו שנכון ב-100% לגבי 100% מהאוכלוסייה ב-100% מהזמן, לא היינו אומרים שום דבר על כלום. הטיעון שלי לא עוסק בפרט זה או אחר אלא במערכת במרצים ובסטודנטים כמכלול וככזה הוא בהגדרה מחמיץ חלק מהפרטים. זו כוחה וגם חולשתה של כל הכללה.

יכולתי להמשיך עוד ולהרחיב על האינטרסים הכלכליים הקשורים בניסיון לטעון ש”זום הוא נהדר”, על האופן שבו המערכת משתמשת במגיפה כדי לפגוע בשירות האקדמי שהיא נותנת לסטודנטים ועל הדרך שבה מטפלים בסגל ההוראה שטוען שיש בעיות עם הוראה בזום, אבל נראה לי שאשאיר את כל זה למועד מאוחר יותר.

רק התחלתי.

לקריאה נוספת:
מומחי חינוך טוענים שלמידה רק דרך הזום אינה אפקטיבית – ואף מזיקה” (ליאור דטל, דה-מרקר, 19.9.2020)
הנתק, הפסיביות והגעגוע למפגש: תלמידים, הורים ואנשי חינוך מדברים על נזקי הלמידה מרחוק” (אור קשתי, הארץ, 25.9.2020)