היו"ר מרצה ואתם שותים בירה

לפני יותר משנתיים, אם אינני טועה, ביקשו ממני בפעם הראשונה להרצות במסגרת התארגנות "Wize – חכמים בלילה" התארגנות שבה אנשי מדע מרצים בהתנדבות בפאבים בנושאי מדע פופולארי. בזמנו זה לא הסתייע. אבל עכשיו, אחרי שהשנה האקדמית הסתיימה, פנו אליי שוב וביקשו ממני להקדיש שעה לטובת אנשי חיי הלילה של תל-אביב והסביבה, שמצד אחד לא רוצים לוותר על הבירה שלהם ומצד שני רוצים להפעיל את הראש תוך כדי. הפעם זה הסתדר.

התוצאה: ביום החמישי הקרוב ה-25.7 בשעה 21:00 אתן בסטורג' (דיזינגוף 98, תל-אביב) הרצאה שכותרתה "מדיה חברתית, אנשים מוזרים ובירה". ההרצאה הזו, שאותה העברתי ואני עדיין מעביר בפורומים שונים ומגוונים, משרטטת את הפוטנציאל המהפכני שקיים בפלטפורמות המדיה החברתית שמאפשרות תקשורת בין רבים ומציגה פרופיל סוציולוגי ראשוני של הקהל שפועל בהן ושבאמצעותו אפשר לענות על שאלות כמו מה מפעיל את הקהל במדיה החברתית, מה מרגיז אותו, ממה הוא מתלהב ומה צריך לקחת בחשבון כשאתם מדברים איתו.

ההרצאה מלווה באינספור דוגמאות, המחשות וקטעי וידאו ובאופן כללי היא שעה של כיף, עניין, מוזיקה וגם צחוק. במצב שבו הקהל שתוי והמרצה שתוי לא פחות, ובכן, בואו נאמר – לא הייתי מציע לכם להחמיץ.

אפשר למצוא פרטים נוספים כאן ולהזמין מראש מקום על הספה על הבר.

מי שפעם חשב לעצמו "מעניין איך האיש הזה נראה בהופעה חיה" (לא ברור למה שמישהו יחשוב כזו מחשבה, אבל תזרמו איתי רגע), סטודנטים שתהו איך נראה קורס שלי על סטרואידים וסתם אנשים שבא להם על הרצאה טובה (אומר לכם טובה, נו), זה המקום להיות בו.

יהיו קטעים. ובירה!

עכשיו מעונן

אני איש של תוכנות. אני אוהב תוכנות. אני אוהב להתקין תוכנות, אוהב לשחק עם תוכנות ובעיקר אני אוהב שהתוכנות נמצאות אצלי במחשב, אצלי בדיסק הקשיח, שאני זה שמנהל אותן. אבל בהדרגה "תוכנות" הולכות בדרכו של ה-dodo והכל עובר לענן. כעת אני מבין שגם אני נשאב לשם, למרות כל אהבתי הגדולה לתוכנות.

הנה מה שקרה לי בחודש האחרון.

עד לא מזמן השתמשתי באווטלוק כדי לנהל את תיבת הדואר האלקטרוני שלי אצל ספקית האינטרנט. אני לא מקבל לשם הרבה דואר (קיבלתי הרבה יותר בעבר, אבל בהדרגה התחלתי לתת את הכתובת שלי בג'ימייל) אבל שם ניהלתי את לוח השנה שלי. מכיוון שקניתי את נקסוס 4, החיבור בו לג'ימייל הוא מובנה. לכן סנכרנתי את לוח השנה באווטלוק ללוח השנה של גוגל כדי שגם כאשר אני לא ליד המחשב שלי, אדע מה קורה איתי. אלא שכלי הסנכרון הפסיק לעבוד לפני כשבועיים (גוגל הפסיקה לתמוך בו) ולכן החלטתי לעבוד באופן בלעדי רק עם לוח השנה של גוגל. במקביל החלטתי גם לקחת את מאות אנשי הקשר שלי, שהיו שומרים באווטלוק, ולהעביר גם אותם לאנשי הקשר בגוגל.

אבל זו לא תיבת הדואר היחידה שלי. יש לי גם תיבת דואר במכללה למנהל, אותה ניהלתי עד לא מזמן באמצעות ת'אנדרבירד (כי לא רציתי להיות תלוי רק באווטלוק), אבל גיליתי שאני ממש מתבאס להשתמש בה. גם כי היא הולכת ונהיית כבדה משבוע לשבוע – בגלל כל המיילים שנאגרים בה – גם מכיוון שעכשיו, כאשר אני עומד בפני רכישה של מחשב חדש, אני צריך לעשות כל מיני גיבויים של כל מיני קבצים ולהתחיל לעשות העברות ובכלל התרגלתי לשיטת ה"שיחה" בג'ימייל שבה הוא אוסף הודעות קשורות לאשכול אחד.

התוצאה: ביצעתי הפנייה (forward) במכללה למנהל מכתובת המייל שלי במכללה לתיבה חדשה שפתחתי בג'ימייל. ביי ביי ת'אנדרבירד.

וכך, בתוך חודש אחד העברתי את לוח השנה, את אנשי הקשר ואת תיבת דואר אלקטרוני – מהדיסק הקשיח שלי – הופס, הכל לענן, הכל לגוגל.

הנה החלק המעניין. האחיזה של גוגל במידע שלי רחוקה מלשמח אותי אותי והייתי שמח להשתמש בשירותים אלטרנטיביים. outlook.com היה אחד המועמדים אבל כאן נכנסה לתמונה העובדה שיש לי טלפון סלולרי שהחיבור שלו לגוגל הוא מוחלט. אם הייתי קונה טלפון סלולרי המבוסס על חלונות 8, יתכן שכל המעבר שלי לענן היה מתבצע על פלטפורמת מיקרוסופט (שגם לה יש פתרונות ענן למייל, לוח שנה, אנשי קשר וכדומה).

בינגו.

הנה בקיצור נמרץ אחת הסיבות שבגללן החברות הגדולות (אפל, מיקרוסופט, גוגל) רודפות כולן אחר השליטה בפלטפורמה הסלולרית.

להגיד לכם שעכשיו, כאשר הכל בענן, אני רגוע? ממש לא. אבל ממש ממש לא.

טרור, בהלה, ופחד – איש נותן פתק

העובדה ש-Ynet הפך מאתר חדשות רציני וסולדי לאתר צהוב ומטומטם אינה חדשה ולמעשה, Ynet הפך לאחד מאתרי החדשות המגוחכים בישראל. הבעיה העיקרית של האתרים אינה נמצאת בהכרח בדיווחים פנימה (על אף שגם הם לעתים מגוחכים) אלא בעיקר בכותרות החוצה.

כך לדוגמה, היום בצהריים הופיעה הכותרת הזו בעמוד הראשי של האתר:

בנאדם רואה כותרת שכתוב בה "אימת הצפון", תמונה של אדם לא מגולח ותיאור על "שודד סדרתי" ואומר לעצמי, ואוו, אימה indeed!

ואז אתה נכנס לידיעה ומה אתה מגלה?

מדובר באדם שנכנס לסניפי בנק בצפון הארץ כשהוא חמוש ב… פתק! את הפתק הוא נותן לכספרית ובפתק כתוב "הכסף נועד לתרופות". עוד מסתבר כי השודד מטיל האימה, עזב את 15 הבנקים שהוא שדד ברגל (!) וכאשר בסניף אחד בבנימינה אמרו לו "אין כסף", הוא אמר "בסדר" ויצא מהבנק בידיים ריקות.

אימת הצפון.

אני לא רוצה להגזים ולטעון שכותרות מהסוג הזה הן בדיוק הסיבה שאנשים שנחתו בחזרה בנמל התעופה בן-גוריון אחרי שהמריאו בגלל שאיזו נורה נדלקה בתא הטייס מתארים באוזני כלי התקשורת את החוויה כחוויית מוות, שבה הם ראו את החיים עוברים להם מול העיניים. "כולם קראו קדיש וגם וגם היו צרחות במטוס ואז שתי בחורות לידי התחילו לבכות ולצרוח! וזהו אני מתתי אני חשבתי שאני הולך למות! שמע ישראל איזו חוויה מפחידה!!". לא, אני לא אגיד שרק בגלל זה ישראל הפכה לאומה היסטרית. אבל כן, אני רואה את הקשר.

אימת הצפון. פאקינג לא יאמן.

גלובס לילדים

"גלובס", כחלק מהסיקור השוטף שלו, דואג מדי פעם לצטט את ה"גורואים" הכי נחשבים בתחום של השקעות. הם מחבבים במיוחד את ג'ים קריימר, הפרשן המוחצן, שלא לומר הליצן, של CNBC ומדי פעם מצטטים את פניני החוכמה שלו.

היום הם מספקים את הכותרת הבאה: "קריימר מציג: כך תוכלו לגרוף רווח של כ-100% ביום אחד". נו, עם כותרת כזו, איך לא תקרא? האם יש מישהו שלא מעוניין ברווח של 100% ביום אחד?

ובכן קריימר מתייחס לאסטרטגיית ההשקעות ב-IPO, הנפקת מניות ראשונה. כל ילד בשוק ההון יודע שביום הראשון להנפקה, המנייה, שעוד אין לה היסטוריה אבל מלווה אותה בדרך כלל הרבה מאוד התלהבות, יכולה לזנק בעשרות אחוזים ולעתים יותר ממאה אחוז. אבל קריימר לא רוצה וגם לא יכול לומר "תמיד תשקיעו במניות IPO", כי לפעמים זה פשוט לא עובד. ולכן, משה גולן, כתב "גלובס", מסביר שקריימר טוען ש"בכל אפיק השקעה המגלם בתוכו סיכוי לרווחים גבוהים הוא באותה מידה מגלם גם סיכונים גבוהים".

דייי!!! לא! ברצינות?!?!

אתם מצטטים גורו השקעות בשביל שיגיד שבכל סיכוי יש גם סיכון? ושלפעמים השקעה במניה עובדת ומרוויחים כסף ולפעמים היא לא עובדת ומפסידים כסף?!

אם אתם שואלים אותי, בלי לשים לב ובלי כוונה, "גלובס" עלו פה על סטארט-אפ עיתונאי מטורף: "גלובס לילדים". ממילא חלק לא מבוטל מהטקסטים באתר של "גלובס" הם ברמה של ילדים, עם הסברים לילדים ותובנות של ילדים, אז למה לא לארוז את זה כמוצר עיתונאי נפרד ולהתחיל למכור את "גלובס לילדים"?!

הנה הקומוניקט:

בעידן שבו חינוך כלכלי-פיננסי הופך לצורך קיומי, "גלובס" מציע את המוצר הראשון שמיועד לילדים, העיתון שיסייע להם, כבר בבית הספר היסודי, להבין מונחים, מושגים ורעיונות כלכליים וזאת בשפה פשוטה וברורה. "גלובס לילדים" – כי אתה לא רוצה שהילד שלך יעשה ביטוח משכנתה בבנק.

זה רעיון ששווה מיליון דרכמות וכל מה שאני רוצה בתמורה זה שתכתבו בתיבת הקרדיטים "רעיון מקורי: יו"ר".

(עוד על ג'ים קריימר ניתן למצוא כאן).

בשביל מה בכלל צריך ללמוד

זהירות, טקסט ארוך.

לא היה צריך תואר בשום דבר כדי לדעת שכתבתו של שי אספריל שהתפרסמה במוסף "כלכליסט", "לא צריך תואר כדי להבין את זה", תגרור תגובות רבות. אחרי הכל, כתבה שמצהירה על עצמה כמי שעומדת לשחוט פרה קדושה, היא בוודאי כתבה חשובה.

התזה של אספריל פשוטה: אין צורך בלימודים אקדמיים כדי להתקדם בחיים ו/או להשתלב בשוק העבודה ומי שבכל זאת הולך ללמוד באוניברסיטה או במכללה הוא או עשיר מופלג או דביל מוחלט או אחד שלא מבין את האמת הפשוטה, זו שאספריל חושף בכתבה.

כבר בראש הטקסט שלו ממסגר אספריל את העמדה שלו כאמת אבסולוטית. הוא לא כותב זאת במפורש, אבל מצהיר ש"רבים ממי שיקראו את הכתבה הזאת לא יאהבו אותה, משום שהיא חותרת תחת כל מה שחינכו אותם להאמין בו". המסגור הזה קובע שמי שיעז להתווכח עם אספריל הוא תינוק שנשבה, מי שאינו מצליח לחשוב מחוץ לקופסה (בניגוד לאספריל, כמובן), מי שלא יכול, כמה עצוב, להשתחרר מאינדוקטרינציה קיצונית שהתנחלה בראשו או לחילופין, יש לו אינטרס כלכלי בהמשך קיומו של הבלוף שנקרא "השכלה גבוהה".

אני רוצה להאמין שאינני תינוק שבוי ושאני מסוגל לבחון דברים באופן חדש ומקורי. מאידך, אינני יכול להכחיש שכמרצה במכללה (המסלול האקדמי המכללה למינהל), יש מי שיראו בי כמי שכותב מהפוזיציה. אני מקבל על עצמי את הביקורת הזו מראש ובדיעבד.

וכעת לעניין עצמו.

הבעיה העיקרית עם הטקסט של אספריל היא שהוא רוקח סלט של טיעונים, חלקם קשורים בדיונים אמיתיים, רציניים וחשובים, וחלקם טיעוני סרק הלוקים בחוסר הבנה בסיסי באשר למערכת ההשכלה הגבוהה, או כאלו המתובלים בבובות קש איתן אספריל נאבק כשמבט חתרני בעיניו.

כך לדוגמה, הדיון האם השכלה גבוהה מתאימה "לכל אחד" או לא, הוא דיון חשוב וראוי. יש הטוענים כי אין כל רע בהכנסת עוד ועוד סטודנטים למעגל ההשכלה הגבוהה וכי מדובר בהשבחה אינטלקטואלית של אזרחי המדינה ושל כוח העבודה. מאידך, יש שטוענים שהכנסת עוד ועוד סטודנטים לאוניברסיטאות ולמכללות לא נעשית מטעמים אידיאולוגיים או פדגוגיים אלא מטעמים כלכליים שמובילים בסופו של דבר להורדת רף הקבלה, להורדת הציפיות ולהזניית הלימודים. כאמור, דיון זה חשוב ואחת הדמויות המרתקות שמנהלות אותו הוא פרופ' עוז אלמוג, שמתראיין לכתבה.

אך על פי רוב זה לא הדיון שמעניין את אספריל. למעשה, הדיון של אספריל מתבסס על בובת קש שאותה הוא מציג כבר בפתח הכתבה שלו: "הכתבה הזאת נולדה בעצב, מתוך רצון לאתגר את התפיסה שלפיה לימודי תואר ראשון הם תעודת ביטוח".

זה דחליל קלאסי מכיוון שגם אם יש חוגים מסוימים במוסדות מסוימים, שמציגים עצמם כנותני תעודת ביטוח להשתלבות עתידית בשוק העבודה, הרי שמדובר במיעוט שרלטני. למעשה, קשה היום לחשוב על תחום אקדמי כלשהו שמישהו יכול להבטיח למישהו אחר, שאם הוא רק יהפוך לבוגר שלו, השתלבותו בשוק העבודה תהיה יצוקה בבטון. הניסיון לבסס כתבה שלמה כדי להילחם בתפיסה הזו דומה לכתיבת כתבה שתיפתח כך: "כתבה זו נולדה כדי לאתגר את התפיסה שכל הרופאים עשירים". מה?!

זאת ועוד, אספריל לא מבצע את אחת מאבחנות היסוד החשובות במערכת להשכלה גבוהה – בין בתי ספר שמכשירים למקצוע לבין חוגים שאינם כאלו. כך לדוגמה, באוניברסיטאות יש מספר בתי ספר שהתעודה שהם מעניקים בסוף הלימודים היא כרטיס הכניסה אל המקצוע כמו רפואה, אדריכלות, עבודה סוציאלית וכדומה (זו הסיבה שהם נקראים "בית ספר"). שאר החוגים אינם מתיימרים להסמיך את הבוגר שלהם למקצוע ובוודאי שאינם מתיימרים לשבצו בעבודה בסוף התואר: בוגר החוג למדע המדינה לא יהיה בהכרח "מדען מדינה" (יש בכלל מקצוע כזה?), בוגר החוג לסוציולוגיה לא יהיה בהכרח סוציולוג (מתי בפעם האחרונה ראיתם מודעת דרושים בה נכתב: "דרוש סוציולוג!") וכן הלאה. מי שמתלונן שהוא הלך ללמוד שלוש שנים בחוג לפילוסופיה ובסופו של יום לא נקלט בשוק הפילוסופיה התוסס, הוא, ובכן, איש מעניין והייתי שמח לשתות איתו כוס קפה.

כפי שלא מעט מגיבים מעירים בתגובות לכתבה, אספריל מערבב בין מערכת ההשכלה הגבוהה הישראלית לזו האמריקאית. שתי המערכות שונות האחת מהשניה בתכלית כי שוק העבודה שאליהן הן מתייחסות שונה בתכלית ולמרות זאת אספריל מבקש מהקוראים לגזור מהן גזירה שווה. כך לדוגמה, בשוק האמריקאי קיימת חשיבות גדולה לשאלה "היכן למדת", בניגוד לשאלה "מה למדת". משום כך, עצם העובדה שהתקבלת לאוניברסיטה מהדרג העליון, היא לכשעצמה אינדיקציה לאיכותך כעובד לעתיד. בישראל, מדינה קטנה בהרבה, עם מערכת השכלה גבוהה ושוק עבודה שונים לחלוטין, תופעה זו כמעט ואינה קיימת. זה, כאמור, רק הבדל אחד. יש בערך עוד חמש מאות.

ראוי גם להתעכב על העמדה העקרונית של אספריל, עמדה אנטי-אינטלקטואלית מוכרת לעייפה, שקובעת שאין צורך ללמוד כדי לעשות כסף (אפרופו ארגון ת'יל שמחלק כסף למי שעוזב את הלימודים). ואכן, יש לא מעט דוגמאות שממחישות את זה ובראשן מארק צוקרברג וביל גייטס שעזבו את לימודיהם והפכו מולטי-מיליארדרים.

מה שמספרי המיתוסים האנטי-אינטלקטואלים האלו שוכחים לספר (אם לרגע נישאר בעולם הטכנולוגיה) הוא שגם גייטס וגם צוקרברג התקבלו ללימודים בהרווארד, מה שאומר שמלכתחילה מדובר באנשים שהתקבלו לאוניברסיטה מליגת הקיסוס. הם גם שוכחים להפנות לדוגמאות אחרות כמו מייסדי גוגל, סרגי ברין ולארי פייג', שאמנם לא השלימו את לימודי הדוקטורט שלהם אבל הגיעו עד לרמה שבה הם עמדו להשלים את לימודי הדוקטורט שלהם, במדעי המחשב, באוניברסיטת סטנפורד. לבסוף, מספרי סיפורי המעשיות שוכחים לספר על אנשים דוגמת סטיב ג'ובס, שדיבר בערגה על הקורסים אליהם נכנס באוניברסיטה, ובייחוד קורס בטיפוגרפיה, קורסים שהעשירו אותו והפכו אותו למי שהוא.

זאת ועוד, העובדה שהטענה הזו, לפיה השכלה גבוהה מהווה תעודת ביטוח להצלחה כלכלית סלולה, מוזכרת בעיתון ששמו "כלכליסט", היא לא פחות ממופלאה. נדמה שהעיתון מבקש לשרטט משוואה לפיה כמו כל דבר אחר בחיים, גם השכלה גבוהה אמורה להיות שווה לתועלת מעשית ומידית ובייחוד כזו שמתורגמת לכסף והכנסה. מהרגע שזה לא קורה, מדובר באכזבה שראוי לחשוף אותה. זו עמדה קפיטליסטית קיצונית שבאופן אישי אני דוחה על הסף.

כן, ישנם אנשים שפונים למערכת ההשכלה הגבוהה כי הם סבורים שתואר ראשון יספק להם יתרון (בניגוד ל"תעודת ביטוח") בשוק העבודה – ובחלק מהמקרים יש לכך הצדקה מלאה (בחלק אחר לא). ישנם גם לא מעט סטודנטים שהולכים ללמוד כי הנושא שבחרו מעניין אותם, כי המוח שלהם התייבש בצבא, כי הם רוצים לפתוח את הראש שלהם לתחום חדש, כי הם אשכרה חושבים שללמוד זה כיף וכן, גם בגלל שהם עדיין לא החליטו מה הם רוצים לעשות כשהם יהיו גדולים. החבר'ה האלו סבורים שבמקום למלצר בלילה ולחשוב ביום מה הם ירצו לעשות כשיהיו גדולים, עדיף שימלצרו בלילה וילמדו ביום. תהרגו אותי, אבל אני לא רואה בזה אסון גדול.

לאלו שיטענו שהעמדה שלי בנוגע ל"לא אסון הגדול" היא צבועה כיוון ששכר הלימוד הוא אסטרונומי (ולכן זה אסון גדול), אזכיר שיש מוסדות רבים, אוניברסיטאות ומכללות מתוקצבות, בהן שכר הלימוד הוא שליש, לעתים פחות מכך, משכר לימוד במכללה פרטית. אמנם גם במקרים אלו לא מדובר בסכומי כסף מבוטלים, אבל בוודאי שלא יוצאים מהם עם חוב של מאה אלף דולר כמו הסטודנטים בארה"ב, אליהם אספריל (גם) מתייחס.

בשורה התחתונה אספריל סבור שמערכת ההשכלה הגבוהה מבטיחה הבטחה ריקה. בניגוד לכל מה שאמרו לו, כך גילה, השכלה גבוהה לא מובילה אותך אל מקום עבודה בטוח ומשום מה גם לא אל המיליון הראשון.

למערכת ההשכלה הגבוהה יש לא מעט בעיות. היא צריכה להתחדש, להתאים את עצמה לתנאי השוק המשתנים גם מבחינת שיטות ההוראה, גם מבחינת סגל ההוראה וגם מבחינת חומרי ההוראה, היא צריכה להתמודד עם טיעוניו של פרופ' אלמוג ולשאול את עצמה מה המשמעות של הורדת סיפי הקבלה, וזו רק תחילתה של רשימה. אפילו הטיעון שהמערכת ההשכלה הגבוהה אינה מלמדת (מספיק) את הצעירים לחשוב בצורה ביקורתית הוא טיעון שראוי לתת עליו את הדעת. מערכת ההשכלה הגבוהה, כמו מערכות רבות כיום, היא מערכת שצריכה להתמודד עם שאלות מהותיות באשר לאופן פעולתה וטבעה.

מה שמערכת ההשכלה הגבוהה לא צריכה לעשות הוא להתגונן בפני טיעוני סרק ("אבל הבטחתם לי עבודה!") או עם טענות גורפות לפיהן לימודים גבוהים באשר הם לא נותנים לבוגרים דבר. כל אחד מפיק מהלימודים שלו משהו אחר – יש כאלו שיותר, יש כאלו שפחות ויש כאלו שזה פשוט לא מתאים להם בכלל. אם להתייחס לנקודה המצומצמת והמצמצמת להחליא של כסף, לא חסרים בעולם סיפורים של אנשים שעם חצי פרוטה בכיס וללא השכלה נהיו איילי הון מהממים ולא חסרים סיפורים על אנשים משכילים שהפכו בזכות השכלתם לעשירים מופלגים. אז?

כולי תקווה שסיפורו האישי של אספריל על כך שבזבז את זמנו כי בחר ללמוד משפטים וניהול באוניברסיטת תל-אביב אך בניגוד לכל ציפיותיו הפך לעיתונאי מוצלח וסופר מוערך, לא יגרום לאחרים להאמין שלימודים הם עניין מיותר ולכן עדיף לצאת אל העולם כשאתה מצויד רק בתעודת בגרות. מצד שני, ליאיר לפיד אפילו אין תעודת בגרות וראו לאן הוא הגיע. כשחושבים על זה, אולי בכלל עדיף לפנות לשוק העבודה בכיתה י'; אחרי הכל, מה יש לנו עוד בחיים חוץ מעבודה, כסף והפרשות לפנסיה?