1. הפעולה המרוכזת של צה"ל במדיה החברתית היא מאמץ מעניין. באירועים קודמים, כאשר צה"ל לא פעל בכלל בזירה הזו, באו אליו בטענות. גם כעת באים אליו בטענות. באופן אישי גם אני לא נלהב במיוחד ובעיקר אני רואה את הסכנות התקשורתיות הטמונות במצב שבו הצבא הופך למדיה. כתבתי על כך בהרחבה ב"העין השביעית".
כתבתי גם על הסכנה בטריוויאליזציה של המלחמה שנובעת מעצם הפלטפורמה שבה אתה משתמש. בכתבה הזו לדוגמה טוענים שישראל מפסידה במלחמה כי היא מעלה תמונות מסוגננות מאינסטגרם בעוד שהצד הפלסטיני מעלה תמונות שלא טופלו בפילטרים מצועצעים. וואלה. בגלל זה אנחנו מפסידים במלחמה.
זה מה שקורה כשאתה נכנס למדיה החברתית; שופטים אותך בכלים של המדיה החברתית, בהיגיון של המדיה החברתית וביומיומיות של המדיה החברתית. כאשר מדובר בצבא ובמלחמה זה הופך דבילי במיוחד.
2. עוד לפני שהמלחמה פרצה, העברתי שיעור שעסק בפלטפורמת הבלוגים בקורס "מבוא לניו-מדיה", אותו אני מעביר בבית הספר לתקשורת במכללה למנהל. כמדי שנה בדקתי אצל הסטודנטים כמה מהם מפעילים כיום או הפעילו בעבר, בלוגים. שני סטודנטים הרימו את היד מתוך כיתה של כ-200 סטודנטים (השיעור מועבר בשתי קבוצות של כמאה). אחוז אחד. גם הם הפעילו אותו בעבר ולא כיום.
כאשר שאלתי מדוע הם לא התנסו בכתיבת בלוג הסבירו רבים שהסיבה היא פייסבוק: איזו סיבה יש לפתוח בלוג כאשר ממילא אתה יכול לפרסם את דבריך בפייסבוק? אני טענתי בפניהם שמבחינות רבות דין כתיבה בבלוג שונה לגמרי מדין כתיבה בפייסבוק, אבל אי אפשר להכחיש שפייסבוק מאיים להרוג, אם לא כבר הרג, את הבלוגים. קשה לשכנע את הדור שבא אל אינטרנט-פייסבוקית שיש חוויות אחרות, נוספות, מעניינות לא פחות, שמתקיימות מחוץ לסביבה החמימה והמהונדסת של פייסבוק.
3. אלו זמנים קשים ואין דרך טובה יותר להתגבר על זמנים קשים מאשר להתענג על כמה יפנים נפלאים. אופיר גלבוע שלח קישור לסרטון קצר שמזכיר לכולנו מדוע היפנים הם המבקרים הכי מוזמנים לגלוב.
טיפ לשדרוג הסרטון: במקום היפנים שמתמודדים בתחרות הקסומה (אם מישהו לא הבין, זה תרסיס פלפל מה שנכנס להם שם), דמיינו פוליטיקאים ישראלים.
היפנים האלו, לא ברצינות. באמת! נו באמת ברצינות. אני לא צוחק! זה אמיתי! לא מאמינים? איזה אינטרס יש לי לעבוד עליכם? הגיע הזמן שתתחילו לתת בי אמון. הם ממש לא שפויים. זו לא בדיחה. מתחיל להרגיז העניין הזה שאתם חושבים שאני
הבלוגים לא רק דועכים מפאת הפייסבוק אלא גם מאמצים חלק מהתסמינים של השיחה בפייסבוק, כשאחד מהם הוא העדפת ה"לייק" על פני תגובה כתובה. לדעתי יש היום פחות זירות של דיונים בבלוגים המקומיים והם הופכים יותר ויותר לאתרים של שיתוף מידע חד-כיווני. בשנות הפריחה של הבלוגוספירה הבלוגים יצרו קהילות מקומיות שלמות. מלבד בכמה בלוגים ספורים, זה נעלם.
(הייתי בטוח שתכתוב פוסט על הרשומה של קליי שירקי לגבי האוניברסיטאות)
מניחה מה שמרתיע בבלוג זו האחזקה הנדרשת. זוכר כמה אתה עייף? ותודה על היפנים…:)
לא הצלחתי לצפות ביפנים. כואב מדי.
לא צפיתי ביפני, אבל אני חושבת שהפיסבוק הוא אכן כח שיווקי אדיר אבל הוא לא הורג את הבלוגים, הוא עוזר להפיץ אותם. בלוגים – כוחם בהשדרות המילה שלהם, פיסבוק הכח אך החולשה הוא בפיד המהיר. בדיוק כתבתי על זה בפוסט האחרון שלי בבלוג http://blogeristit.blogspot.co.il
הייתי שמח לשמוע ממך פירוט על ההבדלים העיקריים שאתה מזהה בין שתי הפלטפורמות. נראה לי שאם שימוש נכון בדף פייסבוק שמחובר לפרופיל שלי אפשר ליצור פלטפורמה שדומה לבלוג
באמת טרנד מעניין. הרבה מועמדים אינטרנטיים בפריימריס של מפלגת העבודה, למשל, משתמשים בפייסבוק בשביל להביע דעות, וחוסמים בעצם את הדיון בפני מי שאין לו פייסבוק, או שלא רוצה לעשות login לשם באותו רגע. סתיו שפיר היא דוגמא אחת, אבל אפילו דובי קננגיסר, שמתחזק בלוג, מדווח שם, במקום לדווח בבלוג ולחלוק בפייסבוק.
בין הסמסים לטוויטר, למדנו לקצר את המשפטים שלנו – מה שהעברנו פעם בפיסקאות על גבי פיסקאות בבלוג עובר היום בכמה משפטים בסטטוס של פייסבוק והוא אפילו לא מתחיל ב-is שהיה שם אך לפני כמה שנים.
זה אומר הכל