הפואטיקה של יובל שטייניץ

זו מהדורה מיוחדת של תכניתנו האהובה “הפואטיקה של”. אנו משדרים אותה לרגל הידיעות על תכנית הקיצוצים/המסים שמגיש משרד האוצר בימים אלו (מאי 2013). היא כוללת בין השאר העלאת המע”מ ב-1% (ל-18%), העלאת 1.5% במס הכנסה בכל מדרגות המס החל משנת 2014, קיצוץ של קצבאות הילדים, העלאת מס החברות ל-26%, הטלת מס בריאות על עקרות בית, העלאת המס על סיגריות ואלכוהול ועוד.

התכנית “הפואטיקה של יובל שטייניץ” מבוססת על ראיון שאותו העניק ל”גלובס” כארבעה חודשים בסך הכל לפני הגשת תכנית המסים/קיצוצים של משרד האוצר וזאת בשעה שהוא עצמו עדיין כיהן כשר האוצר, במשרד האוצר והיה אחראי המממ על האוצר של המדינה.

***

שיחדש
אנחנו נותנים נתוני אמת.

אנדרסטייטמנט
אנחנו במצב הכי טוב האפשרי.

קטו הזקן
מצבנו יחסית לעולם משופר לאין ערוך. זה שאני חוזר ואומר את זה שוב-ושוב, וזה שיש אנשים שלא מוכנים לשמוע את זה מטעמים כל שהם, לא הופך את זה ללא נכון.

אמת דיברתי
אין תוכנית לתוספת מסים

אמרתי “אמת דיברתי”, לא?
אני חוזר ואומר: אין תכונית לתוספת מסים. התמודדנו עם הנושא הזה לפני חצי שנה, העלנו מסים, והצד הזה כבר טופל

אובי-וואן-קנובי
אני אומר שאין תוכנית כזו. אני אומר חד וברור, שאין צורך בתוכנית מסים, וכל דיבור אחר הוא חסר אחריות. 

ניקסון
אני אומר אמת. רק אמת.

מותר להשוות
יש מי שעושה ספינים, ויש כאלה שאין אצלם גבול לשקרים. כן, שקרים. אני שומע את שלי יחימוביץ’ – השקרים אצלה הם ברמה של הוגו צ’אבס ופידל קסטרו.

היתוך קר למפגרים
העובדה, היא שלא הייתה פגיעה במעמד הביניים

אני במראה
אני מסוגל להבין חצאי אמיתות, אבל שקרים כל כך גסים – זה דבר חסר תקדים.

ראיית הנולד
החלפתך היא נושא שיחה במקומות רבים.
“אלה דיבורים חסרי שחר. סתם דיבורים”.

בלי פאניקה
מדוע ראש הממשלה לא מביע תמיכה פומבית בך בימים טרופים אלה?
“אני רגוע לחלוטין גם בנושא הזה”.

(מתוך: “שטייניץ: ‘השקרים של יחימוביץ’ כ”כ גסים, זה חסר תקדים‘”, גלובס, 16.1.2013)

ואז הם החלו להגן עליו

ביממה האחרונה קרה מה שחששתי שיקרה: יותר ויותר כותבים החלו להגן על עמנואל רוזן. אני כותב “חששתי” כיוון שאני לא מתרשם שעמנואל רוזן הוא אדם שראוי להגנה ובכל זאת רבים, כמוני, מוצאים עצמם נדחקים אל הפינה הזו.

במשך שלושה ימים הסתובב לי בראש הטקסט שבסופו של דבר פרסמתי ב”העין השביעית”. זו הפעם השלישית שנאלצתי לכתוב טקסט שכזה.

הפעם הראשונה היתה כאשר חשתי שהתחקיר החשוב של קלמן ליבסקינד על מי שהיה המועמד לתפקיד הרמטכ”ל, הפך למסע הצלב שאליו התגייסו כמה מבכירי כותבי “מעריב”. וכך כתבתי:

“מעריב”, במרדפו אחר הישג תדמיתי, לא רק “מפנה את תשומת לבנו”, אלא הופך את גלנט למאפיונר תוך שהוא דורש מכל העוסקים בפרשה להתיישר על-פי אמות המידה של ליבסקינד-את-כספית. מי שלא עושה זאת סופג מנה של בוז ולעג תוך שהוא הופך למושחת (אהוד ברק), ליצן (עו”ד דובי ויסגלס) או סתם טמבל (השופט טירקל). זו אינה עיתונות חוקרת – זו עיתונות מגויסת, המתנהגת כמו ילד מפונק וחסר סבלנות, משתמשת בתחקיר כקרדום לחפור בו, עיתונות שמנהלת קמפיין אגרסיבי, ארסי ותוקפני במטרה להשיג כמה נקודות במגרש השיווקי.

הפעם השניה היתה שלושה חודשים לאחר מכן, כאשר חנה בית-הלחמי יצאה למסע ציד נגד איש תקשורת שנטען כלפיו שתקף צעירה. בית הלחמי טענה שהיא “מאמינה באמונה שלמה לאלמונית שהתלוננה” ועו”ד רוני אלוני-סדובניק פרסמה טקסט בו כתבה שהיא כותבת על האמיצות ש”מנסות להצית את זיק התעניינותנו באונס האכזרי שביצע איש אחד ידוע, מוכר ומקושר ביותר, באשה כואבת ומרוסקת, אמיצה אך אנונימית ובלתי מתוקשרת”. על התלונה המדוברת הוטל בזמנו צו איסור פרסום ובסופו של דבר, לאחר חקירה משטרתית מקיפה, הוחלט שלא להגיש כל כתב אישום.

כתבתי אז:

אין פלא שתוך כמה ימים נחרץ גורלו של אדם בזירת הגלדיאטורים של דעת הקהל המקוונת; לחסד או לשבט, אגודל למעלה או למטה. כך מתפתחת לה באינטרנט מנטליות של אספסוף, של לינץ’. אין צורך להאזין לצדדים, אין צורך בהליך משפטי. כל שצריך הוא חבל ועץ.

המקרה של רוזן שונה. יש נגדו, כך אני מבין, עשרות עדויות על התנהגות ש”דוחה” היא המילה הכי עדינה שמתארת אותה. מאידך, בניגוד למקרה של אותו איש תקשורת, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, טרם הוגשה תלונה אחת. כל זה לא הפריע להדס שטייף, כתבת המשטרה של גלי צה”ל, לעמוד על במה ולהכריז שהאיש אנס.

אתם יודעים מה, יתכן שבסופו של דבר נגלה שהוא אנס. זו אופציה. אבל זה לא התפקיד של שטייף לקבוע את זה, זה פשוט לא התפקיד שלה. למעשה, זה לא התפקיד של אף עיתונאי.

בטקסט שלי ניסיתי להסביר, כמיטב יכולתי ויתכן שנכשלתי, ששטייף עושה נזק למטרה החשובה שבגינה התקומם תא העיתונאיות. הטרדה מינית במקום עבודה היא עניין מכוער ולעתים פלילי. העובדה שגבר בעל עמדה חזקה מוצא לנכון לנצל את עמדתו כדי להשיג טובות הנאה מיניות, היא לא פחות מעניין מטונף. טוב שהסיפור הזה יצא, טוב שתא העיתונאיות הציף אותו וטוב שכעת עושים סדר, עם עמנואל רוזן ובכלל.

התגובות לטור שלי היו… ובכן, הנה כמה מהן: אורי ברייטמן הסביר לי שזו “לא העת” למתוח ביקורת על שטייף ושאני מחמיץ את הסיפור (הסיפור הוא המתלוננות, כמובן). הוא דחק בי לקבל את שטייף “כמו שהיא”. אלינור דוידוב הסבירה לי שכתבתי טקסט מזלזל ולאחר מכן ציינה שאני מזלזל גם בה. טלי חירותי-סובר דרשה ממני להשיל את נעליי מעל רגליי כאשר אני מעז לכתוב על שטייף (כזו היא שטייף – סנה בוער). תגובה מנומקת במיוחד הגיעה בפוסט אחר מרן יניב-הרשטיין שהסביר שאסור היה לי לפרסם את הטקסט שלי – כי אני גבר. מסתבר שלגברים אסור להתבטא בעניין. בכלל. המשותף לכל התגובות האלו היא הטענה שאין להתעסק בסגנון אלא במהות, אין להתעסק בקנקן אלא במה שבתוכו, אין להתעסק בשטייף אלא ברוזן.

קשה שלא לחוש תדהמה מכך שעיתונאיות ועיתונאים שעוסקים במקצוע שכל כולו נוגע לאמנות העברת המסר, לא מבינים שלדרך העברת המסר יש חשיבות ושהדרך של שטייף היא הרסנית. התגובה, כצפוי, לא איחרה לבוא: מפקד גלי צה”ל אסר על שטייף להתראיין, פיני אסקל (“וואלה”) כתב ששטייף היא “אסון לדמוקרטיה” ודורון אביגד (“גלובס”) כתב ש”לפנינו מופע טרור“. לא רק גברים כתבו. יעל פז-מלמד (“מעריב”), לדוגמה, כתבה כי “ההתנהלות המחפירה בהשלכת ההאשמות לאוויר רק גורמת נזק“. אלו רק כמה טקסטים שהתפרסמו ביממה האחרונה, רק בחלק בגופי התקשורת הגדולים.

לאחר שפרסמתי את הטקסט שלי הגיעו לסלולרי שלי כמה סמסים מעיתונאים וגם עיתונאיות שהודו לי על שכתבתי את הטור הזה. כולם ציינו בפניי שהם מצאו את עצמם, בעל כורחם ממש, ניצבים בפינה של רוזן. לזה בדיוק התכוונתי כאשר כתבתי: “דווקא האופן ששטייף מטפלת בו גורם לי למהר להתייצב, כמעט באופן אינסטינקטיבי, לטובתו של רוזן. ואני לא רוצה בכך!”. אני באמת לא רוצה בכך – אני מניח שגם פיני אסקל, דורון אביגד ויעל פז-מלמד ואותם עיתונאים שדיברו איתי, לא רוצים בכך. למעשה, אני ממש משוכנע בכך.

אז למה הם, למה אני, למה אנחנו כתבנו את מה שכתבנו? אני לא יכול לדבר בשם האחרים אז אדבר בשמי. הסיבה כפולה.

ראשית, יש דבר כזה שנקרא “אתיקה”. משום מה, המילה הזו נשכחה לגמרי בשבוע האחרון, ממש נזרקה לפח האשפה. עיתונאים לא משוחררים מהאתיקה שלהם רק כי הם כועסים, רק כי הם נתקלו בדושבאג, רק כי הם רוצים לראות את הנבל סובל. עיתונאים הם אנשי מקצוע וככאלו הם אמונים על נורמות, כללים וחוקים שמייצרים מסגרת עבודה ששומרת גם על כבודו של הנבל ובעיקר על כבודם ועל כבוד המקצוע שלהם.

הדס שטייף ואלו שיוצאים להגנתה, כורתים את העץ שממנו הם מתפרנסים. הקוראים אינם מטומטמים. הם רואים כיצד שטייף פועלת והם שואלים את עצמם האם אפשר לסמוך על דיווחיה ועל דיווחיהם של שאר העיתונאים. לא צריך חושים מיוחדים כדי להבין שההתבטאויות של שטייף אינן מהוות דיווח עיתונאי סטנדרטי אלא משהו אחר לגמרי. תאמרו “כן, אבל עמנואל התחיל! הוא המטריד כאן, הוא הנבל, אין סיבה שננהג בו במידת הרחמים – הרי הוא לא ריחם על קורבנותיו”. יתכן, ואני מתרשם שזה גם נכון, אבל לשם כך המציאו את המשטרה, התביעה, שופטים ובית משפט. תפקידו של העיתונאי הוא להביא את המידע לציבור, לחשוף מידע סמוי מן העין, להציגו לעיני כל. תפקידו אינו לכרוך את החבל סביב צווארו של מושא הסיקור שלו ואז לבעוט בכיסא שעליו הוא עומד.

ושנית, ולא פחות חשוב מכך, אנשים מתקוממים כאשר הם רואים לינץ’ ואין זה משנה במי עושים את הלינץ’. תחושת הצדק הפנימית שלהם מתקוממת נוכח המון שטוף הזעם שעושה שפטים באדם, יהיה המנוול שבמנוולים. שטייף מנהלת לינץ’ ציבורי במנוול שככל הנראה הסתיימה הקריירה שלו ויתכן שיבלה בבתי משפט ואף בכלא. הלינץ’ הזה לא רק מיותר הוא מרתיע, הוא דוחה. אני נרתע מאנשים שעומדים עם לפיד בוער ביד וזעקות “תבעטו בו! תסרסו אותו! תגמרו אותו!” בגרונם. אולי הם יקבלו את מבוקשם אבל אותי הם הפסידו.

חבל לי. זה מאבק שהייתי רוצה לקחת בו חלק כי הוא מתכתב באופן מדויק עם תפיסת העולם שלי, עם הערכים שלי אבל לא תתפסו אותי משתף פעולה עם אנשים שסבורים שלינץ’ הוא עניין לגיטימי, ושכאשר מעירים להם על כך הם כועסים על שמפריעים להם באמצע.

במילה אחת: באמת?!

לפניכם תרגיל בעריכה עיתונאית.

חברת “גוגל” מכריזה בארה”ב על מוצר חדש. רק קבוצה מצומצמת (יחסית) של נסיינים התנסו במוצר החדש וחלקם דיווחו על ההתרשמות שלהם. הכתב בעיתון הישראלי (במקרה שלפנינו, שגיא כהן מ”ידיעות אחרונות”) לא התנסה במוצר, לא נגע בו, לא התרשם ממנו. הדבר היחיד שהוא עושה, למעשה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות בשלב הזה, הוא לצטט את אלו שהתנסו בו ושכתבו על החוויות שלהם.

החוויות של אותם נסיינים מגוונות. יש מי שטוען שמדובר במוצר מדהים ויש מי שטוען שמדובר במוצר מטופש שאין לו באמת שימוש אמיתי ושגורם לך להיראות מגוחך. הכתב, בהגינותו הרבה, מצטט את טענות שני הצדדים.

ועכשיו לשאלה: איזו כותרת תינתן לידיעה שעוסקת במוצר?

1. ואוו!
2. אכזבה!
3. המשקפיים של “גוגל” – הדעות חלוקות

הכותרת השלישית היא הכותרת המדויקת אבל אני מזכיר לכם, מדובר ב”ידיעות אחרונות”. נותרנו עם שתי אפשרויות.

והכותרת המנצחת היא…

למה נבחרה הכותרת הזו? למה בכותרת המשנה אין כלל עדות או אזכור לכך שהדעות חלוקות, כפי שמופיע בטקסט עצמו?

למה? לא יודע. אתם יודעים למה?

מתקפת הכתבות הפטריוטיות

מתקפת הכתבות הפטריוטיות, בכל אתרי האינטרנט, בכל אמצעי התקשורת, עושה לי בחילה. זו מתקפת סכרין מרוכזת במסגרתה מספרים לנו שאין כמו ארץ ישראל, עם ישראל, מדינת ישראל, ישראלים וישראליות. עם ישראל חי!

ב”הארץ” בוחרים כל מיני אנשים, שהשם שלהם לא אומר שום דבר לרוב הקוראים, כל מיני שירים שהם בעיניהם השירים הכי פטריוטיים. למה? ככה. ב-Ynet מופיעה כתבה שמספרת את סיפוריהם של ישראלים שעזבו עבודות נחשקות וקריירה מדהימה לטובת חזרה לישראל (אבל כמובן שבאותה ההזדמנות לא מספרים את סיפוריהם של אלפים שעוזבים את ישראל בייאוש מוחלט). ב-NRG פורסמו טקסטים על גבי טקסטים תחת כותרת המשנה “למה אני פטריוט” ובהם כל מיני אנשים, מכל מיני תחומים, מסבירים למה הם פטריוטים. למה? ככה. שלא לדבר על אינסוף כתבות צבאיות שעושות בית ספר לתעמולה מבית מדרשו של קים ז’ונג און.

אני לא תמים. ברור שיום העצמאות הוא היום הטבעי לחגוג, לפאר, להלל ולקלס את המדינה. אבל האופן הדחוס, הדביק, הכל כך נטול ניואנסים שבו הדבר מבוצע, מזכיר לי את האיש הזה שהולך בחושך ושורק מרוב פחד. כך אנחנו נראים – כמו עם חסר ביטחון עצמי, שכל הזמן צריך להזכיר לעצמו שהוא נס, הוא פלא, ובכלל הכי טוב להיות כאן מכל מקום אחר בעולם.

משום מה, אף כלי תקשורת לא מוכן לומר את האמת הפשוטה: זה לא המקום הכי טוב לחיות בו. רחוק מזה. למעשה, יש אינסוף מקומות הרבה יותר טובים לחיות בהם כמעט מכל בחינה אפשרית. מה הפלא? המחירים כאן גבוהים, הפוליטיקה מושחתת, השכנים (בחלקם) רצחניים, מזג האוויר לח ודביק, החינוך זוועה ואין אף אחד, ממש אף אחד, שמסתכל 50 שנה קדימה ואומר לעצמו “בואו נקבל היום החלטות כדי שבעוד 50 שנה המקום הזה יהיה טוב יותר”. אף אחד. טווח הראייה המקסימלי הוא טווח הראייה של הפריימריס הבאים.

ולמרות כל זאת, זה המקום שלנו. זה המקום שאליו אנחנו קשורים מבחינה תרבותית, זה המקום שבו תקענו יתד מסיבות היסטוריות. כאן נמצאים ההורים שלנו, החברים שלנו, המשפחה שלנו, כאן אנחנו מדברים בשפה שלנו, כאן החלטנו להתאסף ובנינו כאן משהו. מקרטע, אבל בנינו. זהו. 

כל השאר זו פרופגנדה סובייטית עילגת, מטופשת ומביכה.

ארבעים ושתיים

זה מספר שנים שאני מציין את יום הולדתי בגלוב וקריאה של הפוסטים הקשורים ביום ההולדת שלי מלמדים שבכל פעם אני מתלונן על אותו הדבר: על חוסר המשמעות של הגיל שאותו אנחנו מציינים. בעצם אני יוצא נגד הנטייה לחגוג ימי הולדת או לציין אותם כאילו הם משמעותיים בדרך זו או אחרת. אבל השנה, אין מה לומר, נפל בחלקי גיל שהוא ה-תשובה.

ארבעים ושתיים.

זו התשובה האולטימטיבית לחיים, היקום וכל השאר, כך קבע המחשב “הרהור עמוק”, אשר נבנה במיוחד כדי לענות על השאלה הזו ואשר חשב עליה במשך שבעה וחצי מיליוני שנים, בספרו של דאגלס אדמס “מדריך הטרמפיסט לגלקסיה”. ארבעים ושתיים.

במשך שנים ניסו מעריציו הרבים של אדמס למצוא סיבה להחלטה של אדמס לבחור דווקא במספר 42 כמספר שייצג את התשובה האולטימטיבית לכל מה שקורה סביבנו. מכיוון שאנשים חושבים שחייבת להיות סיבה לכל דבר (על אף שלרוב הדברים החשובים בעולם אין שום סיבה טובה), הם העלו כמה רעיונות מטורללים לגמרי כמו שבבינארית, ארבעים ושתיים הוא 101010, או שהזווית שבה נוצרת קשת כאשר אור פוגע במים היא 42 מעלות ואפילו שבמשפט Douglas Adams The Hitchhikers Guide to the Galaxy יש 42 אותיות (צריך להיות ממש טמבל כדי לחשוב שאדמס היה עד כדי כך יהיר).

אז מה הסיבה, מדוע 42? הנה התשובה של אדמס:

זו הייתה בדיחה. זה היה חייב להיות מספר, רגיל, קטן – ובחרתי בו. בסיס בינארי, בסיס 13, נזירים טיבטים – כל אלה הם שטויות. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, הבטתי לעבר הגינה וחשבתי “42 יתאים”. הקלדתי את המספר. סוף הסיפור.

אני מציין היום 42 להיווסדי וזה רק סמלי שאחרי שבשנה שעברה התלוננתי שיום ההולדת שלי נופל על פסח ולכן האוכל מחורבן, הוא נופל השנה על ערב יום הזיכרון (כן, זה קורה אחת לכמה שנים). על אף ההקדמה ועם כל הכבוד לאדמס, גם לגיל ארבעים ושתיים אין משמעות מיוחדת ובוודאי אין לו משמעות גדולה יותר בהשוואה לארבעים ואחת. למעשה, הסיפור על 42 של אדמס הוא הדבר היחיד (המשמעותי?) שאפשר לומר על גיל כל כך חסר אופי. אני מתנחם בכך שלפחות יש סיפור אחד שמתקשר למספר הזה. מה אעשה שנה הבאה?

בלי פניקה. זה תיכף נגמר.

(תודה גדולה לאריה על ההעדרים המקסימים)