מגיע לנו ביבי

כבר מזמן לא היתה תקופה כה ארוכה שבה לא כתבתי בגלוב. מצד שני, כבר מזמן לא הרגשתי שאני עוד מעט נמחץ תחת העומס שבו אני מצוי. טוב נו, זה לא ממש מדויק. מה שבטוח הוא שבשבועות האחרונים קרו לא מעט דברים שלא זכו פה להתייחסות ראויה. טוב נו, הם לא זכו להתייחסות בכלל.

ובכל זאת מחר בחירות.

בניגוד לשנים קודמות אין לי הרבה מה לומר על העניין בין השאר מכיוון שהכל כבר נכתב והכל כבר נאמר. הפייסבוק שלי מלא באנשים שקוראים לאנשים אחרים ללכת להצביע עד שעוד מעט אני משתכנע ללכת להצביע שלוש פעמים רק כדי שכולם ירגעו. אני לא מכיר אף אחד שחשב לא להצביע אבל החליט להצביע בגלל שמישהו כתב בפייסבוק "אתם חייבים ללכת להצביע", אבל אולי אני טועה. בסוף אחוז החרדים שמצביעים עומד על 109% ואחוז החילונים שמצביעים עומד על 57%, אחוז המתנחלים שמצביעים עומד על 94% ואחוז השמאלנים שמצביעים עומד על 41%. לכן אני אומר, ביבי מגיע לכל הדפוקים שנשארים בבית.

בפייסבוק שלי גם מדברים על #ארץחדשה ועל אישתון ועל האם #ארץחדשה תעבור את אחוז החסימה (לא תעבור) או לא תעבור (אמרתי כבר לא תעבור, לא?). מדברים גם על עד כמה צריך להחליף את ביבי וכמה יהיה פה רע אחרי הבחירות אבל זה רק בגלל שהחברים שלי הם שמאלנים מאניאקים. עוד מעט "עוצמה לישראל" תיבחר ובן ארי יעשה פה סדר. המחשבה על נפתלי בנט וערימת הפשיסטיונרים הקטנה שהוא מביא איתו משעשעת אותי. אנשים מצביעים לחמודי עם הכיפה שעשה אקזיט ולא מבינים שזה הולך להיגמר בבכי. מצד שני, ציפי לבני רצה בראש מפלגה שאחריה עמרם מצנע ועמיר פרץ, שילוב כל כך מגוחך, שיש ימים שאני חושב שאפילו הם עצמם מתגלגלים מצחוק ולא מאמינים שהצליחו למכור את זה לכמה עשרות אלפי ישראלים. לכן אני אומר, ביבי מגיע לכל הדפוקים שמצביעים ל"ה-תנועה".

ובכלל, ביבי תפור על המדינה הזו כמו כפפה ליד. אם ישאלו אותי מה ישראלי בעיניי, אני אגיד ביבי: שקרן, תחמן, לחיץ ונלחץ, סובל מחרדה מתמדת (בדרך כלל כזו שקשורה לשואה), משחק אותה אישיות חזקה אבל הולך זקוף מתחת לשולחן כאשר אשתו בסביבה, אוהב לדפוק את החלשים, אוהב לדפוק את הערבים, אוהב לספר לעצמו שהוא הכי חכם בעולם, שירת בסיירת מטכ"ל, אח שכול, יתום מאב, נשוי בשנית, רמאי בשלישית, מבטיח הבטחות שאין לו שום כוונה לקיים, אוהב לעשות לביתו, קמצן בטיפים, מקיף את עצמו ביועצים שוביניסטים, לא אוהב לשלם מיסים, לא אוהב לשלם בכלל. ביבי הוא הישראלי האולטימטיבי. מגיע למדינה הזו ביבי.

מגיע לכל אלו שיצאו החוצה להפגין בזמן המחאה החברתית ובכל זאת מצביעים לביבי, מגיע להם שביבי ידפוק אותם ממש ממש טוב, כמו שדופקים מסמר שבקושי נכנס ואז מכים בו, ומכים בו, ככה מגיע להם ביבי. מגיע לכל מי שחושב שגדעון סער שיפר את ציוני התלמידים במתמטיקה, מגיע לכל מי שחושב שישראל כ"ץ הוביל לירידה במספר ההרוגים בתאונות הדרכים, מגיע לכל מי שחושב שבסך הכל המצב תחת שליטה ושמצבנו מעולם לא היה טוב יותר, מגיע להם ביבי.

מגיע לנו אינתיפאדה שלישית שכבר נמצאת על האש, מגיע לנו עוד אחוז במע"מ, עוד מדרגה במס הכנסה, מגיעה לנו בריאות ירודה, מגיע לנו חינוך דהוי, רכבת מאחרת, תשתיות קורסות, מגיע לנו צה"ל שמן ומנופח, חשבון מים מטורף, ארנונה שעולה מדי שנה, אבטלה, מגיעים לנו רופאים תשושים, עובדים סוציאליים הרוסים, זקנים במסדרונות, מגיע לנו גירעון של 40 מיליארד שקל בתקציב, השקעה במאחזים בלתי חוקיים, רבנים קיצוניים, נערי גבעות שקורצים קריצות, מגיע לנו סכסוך עם ארה"ב, טינה מגרמניה, שנאה מבריטניה, סלידה מהאיחוד האירופי, מגיע לנו בידוד מדיני, חרם אקדמי, חרם על מוצרים, חרדים שלא מתגייסים, שלא עובדים, שלא לומדים, מגיעים לנו פערים בין עשירים ועניים, בין מרכז ופריפריה, בין מי שמחובר למי שלא.

מגיע לכל אלו שמספרים לעצמם שטוב להם יותר כי הם משלמים פחות מאה שקלים על חשבון הסלולר.

ביבי הוא הישראלי בעיניי והוא מגיע לנו.

אז קדימה, תצביעו לאיזו מפלגה קיקיונית שלא תעבור את אחוז החסימה, תצביעו ללבני שיש לה תכנית מדינית שרלוונטית כמו התכנית שלי להגיע לירח בגיל 21, תצביעו ליאיר לפיד שמספר כמה הממשלה הזו רעה והדבר הראשון שהוא יעשה אחרי שהוא ייבחר זה לשבת עם ביבי, או אולי פשוט תישארו בבית. הכי טוב להישאר בבית.

תקבלו את ביבי. מגיע לכם ביבי.

"תרקוד", הם אמרו לו, "תרקוד"

היום ב"מעריב" מופיעה כפולת עמודים בעמודי החדשות אשר חושפת תופעה שמאיימת לקעקע את הצדקת קיומנו בארץ ישראל. תופעה מציקה, מטרידה ומכאיבה אשר פוגעת בתשתית המוסרית של כל אחד ואחד מאיתנו, תופעה אשר נוגעת ללב החיים בישראל, תופעה שהישראלים עצמם מעידים כי היא אחת הסוגיות המרכזיות שמטרידות אותם בשעה שהם מתעוררים בבוקר, מסתובבים בשווקים, מדברים עם חבריהם ומגדלים את ילדיהם.

בתחקיר אמיץ, נוקב וחושפני, מציג "מעריב" את אחת הבעיות שמובילות לשסע בעם ושביום מן הימים עשויות לפלג אותו. הוא מתמקד בתופעה נרחבת ומאיימת שנוגעת לליבה הכלכלית, המדינית, הביטחונית והחברתית שחוצה מגזרים, גילאים ועדות. בתקופה בה העוני והבורות מתפשטים, בתקופה בה הגזירות הכלכליות עומדות לקרוע מאיתנו את הקרקע שמתחת לרגלינו, בתקופת בחירות, בה כולנו מחדדים עמדות ומציגים את בעיות היסוד של החיים במדינה, בתקופה שכזו, "מעריב" לא מתבלבל וכמו קרן לייזר מדויקת, מכוון היישר אל לב העניין.

אני ממליץ לכם לרוץ ולקנות את "מעריב" אשר החליט להעלות על סדר היום הציבורי תופעה שתזעזע כל אחד ואחד מכם. חפשו אותה תחת הכותרת:

"בצבא מודאגים: לוחמים רוקדים בשטח ומעלים את הסרטונים לרשת". (לחצו כדי להגדיל)

ישר כוח.

בשביל זה יש יוטיוב

ביולי 2011 עלה ליוטיוב הקליפ של Gotye לשיר "Somebody That I Used To Know". תוך זמן לא ארוך הפך השיר הזה לאחד השירים הפופולריים ביוטיוב ונכון לרגע זה הוא זכה לכמעט 360 מיליון צפיות, מקום 45 ברשימת 100 הקליפים הנצפים ביוטיוב. הנה קליפ:

כאן, בדיוק בשלב הזה, נכנסת יוטיוב לפעולה. חצי שנה לאחר הופעת הקליפ המקורי, להקת Walk Off the Earth העלתה גרסת cover לשיר. הביצוע, בעיניי, הוא מקסים ויוצא דופן וגם הוא זכה לתשומת לב ניכרת – יותר מ-140 מיליון צפיות. הנה הקליפ.

אחרי גרסת ה-cover הגיע גרסת הפרודיה על גרסת ה-cover. הפרודיה מבוססת גם האסתטיקה של הקליפ של Walk Off the Earth ולא פחות חשוב מכך על מילים ממש משעשעות. אני ממש אוהב את הביצוע הזה, שזכה ליותר מ-12 מיליון צפיות.

אז אחרי שיש את המקור שעליו עושים cover שעליו עושים פרודיה, מגיע תור הפארסה. היא יוצאת מנקודת הנחה שהגולשים מכירים את המקור, מכירים את ה-cover ואולי אפילו את הפרודיה. התוצאה, שזכתה לכמעט 300 אלף צפיות, מצחיקה ממש.

והנה בקליפת אגוז הסיבות שאני כל כך אוהב את יוטיוב: מצד אחד במה להצגת אמנות, שעליה בונים אמנות אחרת, שזוכה שלפרודיה על פרודיה וכן הלאה ומצד שני מספרי הצפיות מספקים המחשה מקסימה לרעיון של "הזנב הארוך".

השיר הזה, בעיניי, הוא דוגמה הרבה יותר מוצלחת לאופן שבו יוטיוב מתפקדת כזירה יצירתית ותרבותית, הרבה יותר מ"גנגם-סטייל" על אלפי הגרסאות שלו, ואפילו יותר מ-call me maybe, שגם הוא זכה לפופולריות רבה ולאינספור גרסאות.

לא למדתי להעריך את נתניהו

אני מאוד מחבב את הטורים של דרור פויר. למעשה, אני מחבב את דרור פויר עצמו. יצא לנו לעבוד ביחד ב"הארץ" ובכלל יש קבוצה מצומצמת של אנשים, כתבי ועורכי הטכנולוגיה של ראשית שנות האלפיים, שהם אחים לנשק. פויר הוא אח לנשק. פויר הוא אח. נקודה.

אני כותב את זה כדי שיהיה ברור שעל אף שאני חושב שפויר הוא כותב מחונן ואדם משכמו ומעלה, הטור האחרון שלו ב"גלובס" על בנימין נתניהו ("למדתי להעריך את ביבי נתניהו") הוא בעיניי טור עצוב. שלא יהיה ספק, מותר להעריך את בנימין נתניהו, זה חוקי. מותר לחבב אותו, מותר גם להצביע לו (למרבה הצער). מה שאסור הוא לנהוג בכחש, בשקר, בכתיבה מסתירה שיש בה רמאות (אולי עצמית) של ממש.

מקוצר זמן וחשק אתייחס רק לשני משפטים של פויר.

ועדיין, אני רואה בו מנהיג. וזה לא רק מפני שכשאני מסתכל סביב אני לא רואה אף מנהיג אחר שמתקרב אליו (או מנהיגה שמתקרבת). למרות מה שאמרתי, יש בו גם מתינות. ואחריות. ורצון טוב. וחוכמה. ולהט. והומור. לא יודע איך זה קרה לי, אבל הוא מרגיע אותי.

אפשר לעבור אפיון אפיון ולראות עד כמה האפיונים האלו ריקים ואף שקריים. שנתחיל? האמת שאין לי ממש כוח, אבל הנה רק התרשמות קצרה.

נתניהו לא יכול להיות "מתון" כשהוא מעודד על בסיס קבוע שיסוי בתוך העם, הוא לא יכול להיות "אחראי" כאשר ערימה של ראשי שב"כ, ראשי מוסד, ראשי אגף המודיעין מודים שרועדות להן הביצים כאשר הם חושבים על נתניהו (וברק) ליד ההדק הגרעיני. כן, יש בו "להט" אבל זהו להט משיחי – לא מסוג הלהט שאתה רוצה מראש ממשלה. לא יכול להיות לו "רצון טוב" כאשר הוא, שר האוצר שלו והמדיניות שלו, ממשיכים לפגוע באופן שיטתי במיליוני אנשים עובדים לטובת מגזרים בלתי יצרניים, טפיליים רק מכיוון שאלו הם "השותפים הטבעיים שלו". ובכלל, אמור לי מי הם "השותפים הטבעיים" שלך ואומר לך מי אתה.

כאשר פויר כותב שנתניהו מרגיע אותו אני רוצה לשאול אותו מה בדיוק מרגיע אותו? האם זה האופן שבו טיפל בנתן אשל? האם זה האופן שבו הוא טיפל באנשים שהלכו ליועץ המשפטי לממשלה כדי שיטפל בנתן אשל? האם זה האופן שבו הוא מקיף את עצמו ביועצים שאומרים לו מה להגיד? האם זו הדרך שבה הוא מכור לסקרים כדי שליועצים יהיה חומר שדרכו הם יוכלו להגיד לו מה להגיד? האם נתניהו מרגיע אותו כיוון שהוא יודע שבעצם מי שמנהל את המדינה זו גברת נתניהו, זו שהסיפורים עליה כבר מזמן הפסיקו להדהים אותנו, זו שיש קונצנזוס מוחלט, מלא ומושלם במערכת הפוליטית שהיא זו שבעצם מקבלת החלטות בלשכת ראש הממשלה – האם בגלל זה הוא מרגיע אותו?

האם נתניהו מרגיע את פויר בגלל הדרך שבה הוא השתלט על רשות השידור, על הטלוויזיה החינוכית? או אולי זה בגלל האופן שבו הוא הוריד את ערוץ 10 על הברכיים או האופן שבו הוא מדברר את עצמו באמצעות תרומת בחירות של מאות מיליוני שקלים של מיליארדר הימורים אחד, בשם שלדון אדלסון, אשר הקים עיתון שדרכו אפילו השרים שלו עצמו מתעדכנים כדי לדעת מה הוא חושב? האם פויר נרגע כאשר הוא חושב על כך שליברמן יהיה שר הביטחון הבא או שר האוצר הבא, האם הוא נרגע כאשר הוא בוחן את הישגיו של נתניהו במערכת הבריאות המתמוטטת, במערכת החינוך הקורסת, במערכת הרווחה הלא קיימת? האם בזכות עמדותיו הליברליות בתחום זכויות אדם או בזכות החופש מדת הוא רגוע?

האם נתניהו מרגיע אותו בשל חכמתו הגדולה בניהול יחסי החוץ של מדינת ישראל, בשל האופן המבריק שבו הוא התערב במערכת הבחירות בארצות הברית תוך שהוא מהמר, יחד עם הפטרון שלו, על בובה רפובליקנית ריקה, שבאופן לא מאוד מפתיע, מכריזה על חברות עמוקה עם נתניהו? או אולי האופן שבו האירופאים מתייחסים לנתניהו ומדברים עליו, זה מה שמרגיע אותו? האם פויר נרגע כאשר הוא חושב על האופן שבו נתניהו מטפל בישראלי הממוצע, העובד, משלם המסים, זה שהולך למילואים, זה שיצא להפגין ברחובות רק לפני קיץ אחד?

אולי הוא נרגע כאשר הוא חושב על האופן שבו הוא מקדם את השוויון בנטל, את גיוס החרדים? האם הוא נרגע רגיעה עמוקה כאשר הוא חושב על הקיצוץ בתקציב בהיקף של 20 מיליארד שקל שייפול עלינו, על כולנו, מיד אחרי שהוא ייבחר שוב, קיצוץ שיפגע שוב בשכבות החלשות, במעמד הביניים ההולך ומתכווץ?

מותר להעריך ולחבב את בנימין נתניהו אבל לכתוב שאתה נרגע כאשר הוא אוחז בהגה השלטון מבלי להצביע באותה הנשימה על השורה העצומה, הארוכה, האינסופית של החסרונות, המחדלים והבעיות שהאיש הזה מביא איתו לשלטון – זה אסור.

יותר מכך, כשאני מנסה להיות כן עם עצמי, אני יודע שמי שעומד ביני לבין הימין הקיצוני הוא לא זהבה גלאון או שלי יחימוביץ' – זה נתניהו. גם מהבחינה הזו אני רוצה אותו חזק.

זה אולי המשפט העצוב ביותר בטקסט של פויר. הוא עצוב פעמיים. פעם ראשונה בשל חוסר המודעות של אדם פוליטי כמו פויר למשמעות של המשפט הזה. נתניהו נראה לפויר מתון כיוון שבתקופתו של נתניהו המדינה הפכה לימנית קיצונית. היא הפכה לימנית קיצונית כיוון שבתקופתו של נתניהו הופסק לחלוטין המשא ומתן עם הפלשתינאים וכל הדיבורים על "שלום" או "הסדר", כל אלו נותרו על רצפת האולם בבר-אילן, רגע אחרי שגמר את "הנאום ההיסטורי" שלו.

מה שנשאר בתקופתו של נתניהו זה איומים על איומים על איומים על השמדה הולכת וקרבה של מדינת ישראל, דיבורים על איומים מצפון, איומים ממזרח, איומים מדרום. איו פרטנר, אין סיכוי, הערבים הם אותם ערבים – זו הפילוסופיה השלטונית של נתניהו; הפחדה אחת גדולה. כן, יש איומים אבל יש גם סיכויים, יש גם תקוות. נתניהו הוא לא איש של תקוות, הוא איש של הפחדות. מה הפלא שהישראלים משקשקים ורוצים את המנהיגים שלהם ימניים יותר?

מה הפלא שחלק גדול מרשימת הליכוד ביתנו היה יכול להשתלב ב"תחיה" של גאולה כהן וחלקם האחר ב"כהנא חי"? מה הפלא שאפילו משה פייגלין נראה כמו יהודי חביב ומשעשע? מדינת ישראל בתקופתו של נתניהו היא מדינה ימנית, קיצונית, חשוכה ומבוהלת, מדינה שבעולם מתביישים לתמוך בה, מדינה שאפילו גדולי ידידיה מביטים בה באימה בשל הקיצוניות שאליה היא הדרדרה, ואתה מתרגש מכך שנתניהו הוא המתון? אתה רציני?

אבל חמור מכך, בעיניי, הוא האופן המבהיל שבו פויר נכנע לרטוריקה הפשיסטית של נתניהו. "חזק": מנהיג "חזק" למדינה "חזקה". ביחד נהיה "חזקים" וננהיג באופן "חזק" את המדינה שתצעד "בעוצמה" אל עבר עתיד בטוח. "חזקו" אותי כדי שאהיה "חזק" אל מול האיומים. נתניהו. מנהיג "חזק" עם ממשלה "חזקה".

והנה פויר, גם פויר, זה שהצהיר בראש הטור שלו עד כמה הוא שמאלני, גם הוא רוצה נתניהו "חזק".

דרור פויר הוא אחד הכותבים השנונים, הפוליטיים והמודעים ביותר שאני מכיר אבל נדמה לי שהוא נפל לייאוש כל כך גדול מהמצב, מהמדינה, מהיכולת לתקן אותה, שהוא מעדיף פשוט לקוות שנתניהו יהיה איכשהו, מתישהו, בדרך כלשהי, בסדר. אולי בעצם אפשר לסמוך עליו, אולי בעצם הוא היחיד שמתאים לג'וב. אני בעצם רגוע כשהוא שם.

בפרפרזה על דבריו של לינדון ג'ונסון אומר: "אם איבדנו את דרור פויר, איבדנו את את הקול השפוי בעיתונות". ועכשיו מהר, תקראו למישהו שיודע לטפל באנשים שלקו בתסמונת סטוקהולם.

ללמוד עם טכנולוגיה – הסקר השני

לפני כחצי שנה סיפרתי על רעיון שעליו עבדתי יותר משנה. הרעיון התגלגל לסקר שתוצאותיו נחשפו בחודש מאי 2012 באירוע רב משתתפים בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל. את הפוסט המסכם של אירוע ההוא חתמתי במילים "עם האוכל בא התיאבון". לא לחינם.

האינטרנט והטכנולוגיות הדיגיטליות משפיעות כמעט על כל מגזר באוכלוסייה אבל אין מחלוקת שהמגזר החשוף ביותר לטכנולוגיות חדשות הוא מגזר הילדים ובני הנוער. מערכת החינוך נאבקת מזה שנים לשלב בתוך מערכת החינוך טכנולוגיות דיגיטליות חדשות, גישה לאינטרנט ושיטות הוראה הנסמכות ומבוססות על טכנולוגיות מתקדמות. מדובר באתגר לא מבוטל.

סקר "ללמוד עם טכנולוגיה" מבקש לבחון מה חושבים התלמידים על מאמצי מערכת החינוך, מה העמדות שלהם ביחס לשימוש בטכנולוגיות בכיתה, אילו טכנולוגיות הכי יעילות בעיניהן. האם ישנן טכנולוגיות שכאשר משתמשים בהן הן הופכות את השיעור למשעמם יותר במקום למעניין יותר? האם המורים דוחפים את התלמידים ליצור מידע ולא רק לצרוך אותו? ובכלל, באילו טכנולוגיות משתמשים התלמידים בבית כאשר הם נדרשים לבצע מטלה שהוטלה עליהם בבית הספר? האם הם משתמשים בטכנולוגיות אחרות כאשר הם סתם מתעניינים בנושא כלשהו? מה עמדת התלמידים ביחס להוראת משרד החינוך המחייבת את המורים שלא ליצור קשר איתם ברשתות החברתיות? כמה מורים-חברים יש להם בפייסבוק והאם זה משפיע על האווירה בכיתה? מה דעתם על אחד הרעיונות הפדגוגיים המעניינים בשנים האחרונות, "כיתה הפוכה" בה בבית התלמידים צופים בסרטונים שמלמדים את החומר ובכיתה הם דווקא מכינים שיעורים?

אלו רק מקצת מהשאלות ששאלנו יותר מ-600 תלמידים בגילאי 12-17 (כיתות ו' עד י"ב) מהמגזר היהודי ומהמגזר הערבי. התוצאות מרתקות, חלקן מפתיעות וחלקן, כך נדמה לי, יניעו לפעולה את מערכת החינוך. הסקר חושף את פערי השימוש, פערי הידע ופערי העמדות הקיימים בין יהודים וערבים, בנים ובנות, חילונים ודתיים ועוד.

כמו הסקר הראשון, גם הסקר הזה מומן על ידי חברת Google ישראל. את הסקר ביצעה בפועל חברת "מדגם ייעוץ ומחקר בע"מ". בראש המחקר עמד עבדכם הנאמן ולצידי היה סער גרשון, דוקטורנט לסטטיסטיקה מהאוניברסיטה העברית. לצוות הצטרפה ד"ר אינה בלאו מהאוניברסיטה הפתוחה, אשר כתבה את המבוא התיאורטי לדו"ח המסכם וסייעה בעיצוב הסקר. על המלאכה ניצחה במיומנות רבה מאיה ליטוין מבית הספר לתקשורת, שניהלה וריכזה את הפרויקט כולו. כעת, אחרי חודשים ארוכים של מחשבה ועבודה מאומצת, הגיע הזמן להציג את התוצאות.

ביום רביעי, ה-26.12 בשעה 14:00 יתקיים כנס רב משתתפים בבית הספר לתקשורת במכללה למינהל (בניין יג, אולם 10) בו יחשפו התוצאות והדוח המסכם המחזיק כ-50 עמודים בהם עשרות גרפים, טבלאות וניתוחים נוספים. לאחר הצגת התוצאות נקיים שני פאנלים קצרים עם מיטב המומחים ואנשי החינוך שינסו לענות על כמה שאלות מעניינות, חלקן קשות.

אם אתם חוקרים, אנשי חינוך, מפתחים, סטודנטים, עיתונאים או סתם אנשים שמתעניינים במשולש הכל כך מסקרן הזה שבין מורים, תלמידים וטכנולוגיה, אם אתם מתעניינים בשיטות הוראה חדשניות ובשיטות למידה חדשניות, אם אתם רוצים להציץ לאופן שבו העידן הדיגיטלי משנה את אחת המערכות המסורתיות ביותר – מערכת החינוך – הרי שאתם יותר ממוזמנים לכנס שלנו. הכניסה חופשית על בסיס כל הקודם זוכה (בכיסא).