הודעה למפלגת העבודה ומועמדיה

מועמדים יקרים המתמודדים במוקדמות (פריימריס) של מפלגת העבודה שלום רב,

מאז שנודע דבר הקדמת הבחירות אני מקבל כמה פעמים ביום הודעות סמס לטלפון הסלולרי שלי בהן אתם מזמינים אותי, מבקשים ממני, ממריצים אותי, קוראים להם, מתחננים בפניי, מפצירים בי, עותרים בפניי, תובעים ממני ובאופן כללי עושים הכל כדי לגרום לי להגיע לאסיפת בחירות, לחוג בית, למפגש חברים או סתם להתנדב, לסייע, לעזור ולהירתם למאמציכם הכנים להיבחר לכנסת הבאה.

חברים,

בעוד שאין לי מושג מי אישר למפלגת העבודה להעביר אליכם את מספר הטלפון הסלולרי שלי ובעוד שהסיפור הזה גורם לי לחשוב פעמיים האם אני רוצה להיות חבר במפלגה מהסוג הזה, הריני להצהיר בפניכם שאין לי שום כוונה להצביע בעבור שום מועמד שימשיך לזיין לי במוח בהודעות סמס. ולכן: נחמן שי קפוץ לי, מרב מיכאלי אני ממש מצטער, יריב אופנהיימר כנראה שזה לא יסתדר בינינו וכל שאר המועמדים שמצאו לנכון להטריד אותי בשעות שונות ומשונות עם הודעות סטנדרטיות ועבשות – את הקול שלי כבר לא תקבלו.

שלי, אני מציע שתתחילי לעשות סדר כי אני מתחיל לאבד ת’סבלנות שלי אליכם.

רוב תודות ויום נעים!

איזדורה

איכשהו יש לי משהו לדיוויד ברוזה. באופן כללי אחותי אשמה בזה – היא נורא אהבה אותו ובבית התנגנו כל הזמן שירים שלו, השירים הישנים שלו.

לפני שלוש שנים  התקיימה מסיבת עיתונאים שלדיוויד ברוזה היה בה עניין מיוחד ולכן הוא הופיע בה וניגן כמה שירים. כתבתי עליה בזמנו – הנה כאן. אבל אז לא כתבתי את כל מה שקרה באותו האירוע וכעת, בעקבות שיר שלו שהתנגן ברקע, החלטתי שהגיע הזמן לכתוב. בסוף מסיבת העיתונאים הוא הסתובב וקשקש עם כמה אנשים. עשיתי משהו שרק לעתים רחוקות אני עושה, וניגשתי אליו. הצגתי את עצמי ואז סיפרתי לו סיפור.

סיפרתי לו שביוני 1993 לקחה אותי מי שהיתה אז חברה שלי להופעה שלו. לא זכרתי לומר לו איפה היתה ההופעה (הוא שאל) אבל כן זכרתי שזו היתה אחת ההופעות הראשונות שראיתי. כנער אף פעם לא הייתי חובב גדול של מוזיקה או של הופעות חיות.

זו היתה הופעה מהממת. זמן קצר קודם לכן הוא הוציא תקליט חדש, “נשיקה גנובה”, והוא שר מתוכו לא מעט שירים. זו היתה חוויה מוזיקלית, רוחנית כמעט לראות אותו שם על הבמה מלהטט עם גיטרה בדרך שמעולם לא הכרתי. ההופעה הזו השאירה עליי כזה רושם עז שעשיתי משהו שמעולם לא עשיתי – שמרתי את הכרטיסים בתוך הדיסק שאותו קניתי מיד לאחר ההופעה. הכרטיסים עדיין בתוך הדיסק. הנה הם.

אחרי ההופעה אמרתי לעצמי שמי שלוקחת אותי לכזו הופעה, מי שדואגת להעביר אותי כזו חוויה, היא מישהי שארצה לבלות איתה הרבה מאוד שנים. כעבור כמה שנים התחתנתי איתה ויש לנו ביחד שלוש בנות מקסימות (ומחר היא חוגגת יום הולדת).

דיוויד ברוזה הסתכל עליי וחייך. “אתה רואה מה זה. איך לפעמים דברים משפיעים עלינו”, הוא אמר. “תודה שסיפרת לי את זה”.

ב”נשיקה גנובה” יש את “מתחת לשמיים” השחוק, שכמו שירים נוספים של ברוזה נשחקו במהלך השנים עד דק. יש לי הרגשה שגם לו נמאס מהם. דווקא השירים הפחות מוכרים בתקליט הזה הם בעיניי השירים הכי מקסימים שלו. הנה השניים האהובים עליי. את שניהם כתב יהונתן גפן, את שניהם הלחין ברוזה. בחלק האחרון של “איזדורה” שומעים את הנגינה המוטרפת של ברוזה, זו שהיממה אותי אז.

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=fpTpkchgW44[/youtube]

[youtube]http://www.youtube.com/watch?v=34FNH_1kI-o[/youtube]

תיזהר! אני יודעת מי אתה!

עיתונאי נחשף כחלק מעבודתו למידע רב שאינו נגיש לציבור הרחב. עיתונאי כלכלי מדבר בשיחות אוף-רקורד עם מנכ”לים, עם מנהלי הפיתוח שמציגים בפניו גרסה ראשונית של מוצר שטרם נחשף; כתבי בריאות מדברים עם רופאים שמספרים להם על שערוריות, על מחדלים, על בעיות; כתבים פוליטיים שומעים את הפוליטיקאים כשהם מטנפים על עמיתיהם ואחר כך מתראיינים ובפיהם רק מחמאות, הם שומעים ניתוחי עומק של מהלכים, הם מתודרכים; כתבים פליליים נחשפים לחומרי חקירה, הם נמצאים בקשר אינטימי עם שוטרים, עם חוקרים וגם עם הקורבנות. המידע הזה מעובד לכדי כתבות, ידיעות ופרשנויות והוא חלק בלתי נפרד מהעבודה של כל עיתונאי. למעשה, זה חלק ארי מהעבודה עצמה.

ואולם מה קורה כאשר כתב נחשף למידע, בוחר שלא לפרסם אותו אבל כן לפרסם אותו? מבולבלים. גם אני.

הנה סטטוס שהעלתה הדס שטייף לעמוד הפייסבוק שלה המתקרא “הדס שטייף מספרת” (אלפי שלוש הנקודות במקור):

חודשים אני עוקבת אחריך, אוספת עדיות של נשים נגדך. נשות תקשורת שמספרות לי את סיפורן. סיפורים קשים, שהתרחשו לאורך שנים. עדויות על איש תקשורת אחד, אתה.
(אל תוציאו דבתו של איש רעה. לא מדובר באיש תקשורת שהמדינה מכירה את פניו, זה סיפור אחר.)
אתה כן אתה… זה שיושב מאחרי הקלעים, מפעיל עיתונאים מפיקות ואנשי תקשורת… בתוכנית טלוזיה בערוץ מוכר.
שים לב ,לא ידידי… הן מגיעות אלי אחת אחת, אחדות מספרות איך הרסת את חייהן, איך אנסת לא רק את גופן אלה גם את נפשן. איש רע, ויותר מזה.
מזלך גבר “קטן” שאף אחת, נכון לרגע זה, לא מוכנה (לצערי))להתמודד עם תלונה נגדך במשטרה. הן היו רוצות, הן מרגישות אשמות שהן לא עושות זאת. בינתיים הן מסתפקות בלספר לי את סיפריהן.. לעת עתה.
הן פוחדות. חוששות מזרועך הארוכה, חוששות למקום עבודתן. לקרירה שלהן , שילידיהן, (למי שיש,) יסבלו…אז הן מוותרות, ומנסות ללכת הלאה. אבל אז יש את רגע השבירה…
תזהר איש תקשורת לא יקר, ולא ידיד..
אני עוקבת אחריך…וגם אחרי מי שאתה עובד מולו, שיודע ושותק… לא לעולם חוסן. יום אחד תקום זאת שתאזור אומץ, ותפתח את סגור ליבה. אחריה תגענה האחרות….
תזהר…(המכתב הגלוי הזה נכתב, אחרי שיחה ארוכה וכואבת עם שלוש נשים שנפגעו מידיו מינית, אחת נאנסה ולא פעם אחת…)
יודעת.. שהמכתב הזה יגיע אליך…
תזהר…

הטקסט הזה, שנכון לשעת כתיבת שורות אלו זכה ליותר מ-60 שיתופים ולעשרות רבות של תגובות, נגוע בכל כך הרבה בעיות שקשה לדעת מאיפה להתחיל.

ראשית אני מבקש לציין כי דברי הביקורת שלי נוגעים לפרקטיקה של שטייף ולא למה שהיא מספרת. כפי שכבר כתבתי במקומות אחרים בהקשרים דומים, מי שתוקף נשים מקומו בכלא ואם מישהו מחפש מתנדב שיסגור עליו את דלת התא שלו, אני אהיה הראשון להתנדב. תקיפת נשים על גווניה השונים היא אחת העבירות המטונפות שקיימות בספר החוקים, אם לא המטונפת מכולן ואני מאחל רק רע למי שמעז לתקוף אישה. אני יוצא מנקודת הנחה שעל כך אין ביני וביניכם מחלוקת.

שנית, גילוי נאות. לפני כחצי שנה כתבתי על הדס שטייף בהעין השביעית ובעקבות הטקסט הזה שטייף שלחה לי מייל נזעם במיוחד. עניתי לה עליו. בעקבות תשובתי היא שלחה לי שני מיילים זועמים עוד יותר. עליהם כבר לא עניתי. באותה התקופה שנינו עבדנו בבית הספר לתקשורת של המכללה למנהל.

ועכשיו לסטטוס של שטייף.

רבים ציינו בתגובות את אומץ ליבה של שטייף, את העובדה שהיא לוחמת נועזת באנסים, שהיא לא עושה חשבון לאף אחד. כל הכבוד לה, אמרו רבים. ואני אומר שאם יש הגדרה מילונית לביטוי “פחדנות” הרי שהיא כאן לפניכם.

שטייף היא לא אזרחית רגילה. היא עיתונאית. היא לא עיתונאית רגילה, היא כתבת פלילים. משום כך, כאשר נופל לידיה סיפור מהסוג שהיא מתארת יש לה שלוש אפשרויות:

1. ללוות את הקורבנות, ללוות את החקירה, לעקוב אחריו כמו נץ וביום שהוא יתפוצץ להציג את כל המידע שאספה במהלך עבודתה הקפדנית. קוראים לזה “עבודה עיתונאית”.
2. עוד טרם הגשת תלונה למשטרה, לפרסם את שמו המלא של התוקף בין אם בגלי צה”ל ובין אם ברשתות החברתיות ולהסתכן בתביעה דיבה בטענה “אמת דיברתי”. קוראים לזה “אשת מצפון ויושרה יוצאת דופן” או לחילופין “טמבלית גמורה שתבלה את השנים הבאות בבתי משפט”.
3. לכתוב באופן אישי לאותו איש תקשורת מסתורי את מה שהיא כתבה באופן פומבי. אחרי הכל, המטרה של הטקסט היא להרתיע את אותו אדם. קוראים לזה “המטרה הושגה”.

שטייף בוחרת בדרך רביעית. היא לא שומרת את המידע לעצמה אלא מפזרת רמזים מעורפלים, מבולבלים, ריקים וחסרי משמעות. היא גם לא עושה את זה בכלי תקשורת מסורתי (רדיו, טלוויזיה, עיתון) כי היא יודעת שאין שום גוף תקשורת אחראי שיפרסם כזה דבר; היא מוסיפה חטא על פשע כאשר היא כותבת: “אל תוציאו דבתו של איש רעה. לא מדובר באיש תקשורת שהמדינה מכירה את פניו, זה סיפור אחר”. כלומר, בתוך טקסט עמוס הרמזים היא מוסיפה רמז נוסף על איש תקשורת אחר (מה? יש עוד אחד?!) ובמקביל מוציאה את דיבתם של מאות אנשי תקשורת שפוטנציאלית הם-הם האנשים שאליהם היא מתייחסת; היא לא בוחרת להתייצב מול התוקף בגאון, כמי שמייצגת את חסרי הקול, הקורבנות שהותקפו, הנשים שחוללו, אלא מעדיפה בגרסה פחדנית של “אני יודעת מי אתה! אבל אני לא אגיד מי אתה!”; ואם בכל זה לא די, היא לא כותבת ישירות לאיש התקשורת, שהיא יודעת מיהו אבל היא לא תגיד מיהו, אלא מפרסמת את הטקסט שלה בפייסבוק כך שיופץ לכל עבר מבלי שיש בו בעצם חתיכת מידע שימושית אחת.

מה שמעלה את השאלה, למה? למה לפרסם כזה טקסט בפייסבוק? אם המטרה שלה היא להרתיע את איש התקשורת היא יכולה היתה לשלוח לו את ראש הסוס באופן אישי. אז כנראה שזו לא המטרה. אז מה המטרה?

הנה המטרה: הדס שטייף.

הטקסט הזה הוא עדות מכוערת לאגו נפוח במיוחד. שטייף מחפשת שמישהו יטפח לה על השכם ויגיד לה “כל הכבוד”, היא מחפשת את תודת הקהל, את הכרתו, אותה תודה והכרה שקשה לקבל כאשר אף אחד לא מודע לכך שאתה יודע את מה שאתה יודע. אבל עכשיו כולם יודעים. איך? אני סיפרתי! עכשיו אתם יודעים שאני יודעת משהו שאתם לא יודעים למרות שאתם לא יודעים שום דבר חוץ מזה שאתם לא יודעים משהו שאני כן יודעת.

אם לסכם: האם איש התקשורת הורתע? אולי, אבל היה אפשר להשיג את זה במייל אישי. האם הנשים הוזהרו? לא, כיוון שאין לדעת ממי. האם יש כאן עידוד של נשים אחרות להתלונן? לא ממש, אחרי הכל היא מספרת שהנשים עצמן לא מתלוננות כי הן חוששות או לא מעוניינות. האם הדיון הציבורי הרוויח משהו? שום דבר חוץ ממסכת של שמועות, טינופים והרבה גועל נפש.

יש רק גורם אחד שמרוויח מהטקסט הזה והוא הדס שטייף, הלוחמת באנסים (מבלי להגיד את שמם), מפוצצת הסיפורים (מבלי לספר אותם), בעלת היושרה העיתונאית (אותה היא מעדיפה שלא להעמיד במבחן במקרה הזה).

מה שמחזיר אותי לנקודת הפתיחה. תקיפת נשים היא המעשה המכוער ביותר שאפשר להעלות על הדעת. המחשבה שכתבת פלילים עושה על גב אירועים נוראיים שכאלו הון פוליטי לעצמה, דוחה אותי ברמות שקשה לי לתאר.

תוקפים קשיש – שמישהו יקרא למשטרה

שמעון פרס, כך יודעת ויקיפדיה לספר, נולד ב-2 באוגוסט 1923. המשמעות היא שבשנה הבאה שמעון פרס יחגוג 90 שנה להיווסדו. פרס הוא איש רב זכויות ורב מעללים. זוכה פרס נובל לשלום, ראש ממשלה לשעבר, שר ביטחון וכיום נשיא המדינה, פרס הוא בלי צל של ספק המדינאי בעל הניסיון הרב ביותר בישראל. הוא בעל הניסיון הרב ביותר לא רק בגלל שהוא ראה הכל ושמע הכל אלא בעיקר בגלל הוא הצליח לשרוד בבריאות טובה 90 שנה. כאשר אדם חוגג 90 והוא עוד לא מאושפז באיזה מסדרון מטונף של מחלקה מופרטת, הוא הופך לבעל ניסיון.

בתקופה האחרונה מסתובבת ספקולציה פרועה, הזיה פוליטית אמיתית, שקובעת שפרס הוא בעל הסיכויים הגבוהים ביותר להרחיק את נתניהו מכס ראש הממשלה ומשום כך “מפעילים עליו לחצים” וכי הוא “שוקל ברצינות”, לחזור ולהתמודד על ראשות הממשלה.

ההזיה המוחלטת הזו הפכה לכותרת בטקסט של אמיר אורן מעיתון “הארץ”. הנה חלקים מהטקסט שלו:

פרס כשיר למשימה. הוא שולט בחושיו ובתחומי עיסוקו יותר משהיו מנחם בגין ואריאל שרון בשנותיהם האחרונות בראשות הממשלה… פרס אינו כבול בשלשלאות לבית הנשיא. הוא יכול לוותר על שנה וחצי שם. גם האפשרות שיפסיד אינה נוראה כל כך – זאת תהיה הערת שוליים בתיאור מסלולו, שהיו בו הישגים, פעמיים ראשות הממשלה ופעם נשיאות, לצד כישלונות פוליטיים… כדי שפרס יחזור, הוא צריך להיות מחוזר, לא מחזר; נמשך, לא דוחף. הוא לא נעל את הדלת, לא טרק אותה, היא לא באמת סגורה, אבל לפתיחתה נחוצות נקישה רמה והזמנה חד-משמעית, קולנית יותר מההמלצות להימנע מכך, שנשמעות בסביבתו הקרובה… כדי שיהיה לכך סיכוי, על פרס לעמוד בראש אחת הרשימות, מוטב הגדולה מכולן, העבודה.

זה אולי הטקסט הדבילי ביותר, הגרוטסקי ביותר שקראתי בעיתונות הישראלית בתקופה האחרונה. טקסט מביש ומבייש, מצחין מאינטרסים. הניסיון של אורן לדחוף, סלחו לי, קשיש בן 90, להתמודדות על משרת ראש הממשלה, הוא ניסיון פתטי ועלוב. המחשבה שיש מישהו, חוץ שמכהן כיום כראש הממשלה, בנימין נתניהו, שחושב ששמעון פרס יכול לחזור ולשמש כראש הממשלה, היא מחשבה הזויה, כמעט מעליבה. ישנם מקומות בעולם שבהם היו מגישים תלונה למשטרה על תקיפת קשיש בגין טקסטים כמו זה של אורן.

סיני גז פרסם בגלוב טקסט אורח ובו כתב: “כרגע, העיתונות הממוסדת היא זו שמספקת לנו בעיקר קרעי מידע אפופים באינטרסים, הון ושלטון. זהו מידע חלקי, מוטה וברוב המקרים חסר ערך”. אני מודה שאני רחוק מלשמוח לאידה של העיתונות המסורתית. אני גם סבור שמי שחושב שהבלוגרים ימלאו את החלל שייווצר לאחר לכתם של העיתונאים המקצועיים, משלה את עצמו. אך כשאתה קורא טקסט כמו זה של אורן, אתה שואל את עצמך “בשביל זה? בשביל זה הלכתי היום במיוחד לקנות עיתון? ‘רוץ שמעון, רוץ‘? בשביל זה?”

כבלי השמירה של הדמוקרטיה

העיתונות המסורתית נאבקת על חייה אבל לטענת סיני גז* היא צריכה לבוא בטענות בעיקר אל עצמה. למעשה, היעלמותה הצפויה, כך לטענתו, היא לא בעיה כי אם הזדמנות. הנה לפניכם הטקסט המלא ששלח לקטגוריית “כתב/ת אורח/ת”.

***

כשברקע איומים לסגירה של גופי תקשורת ישראלים ראוי לדון בגופו של עניין: האם וכיצד שמרה העיתונות הישראלית על הדמוקרטיה בשנים האחרונות? יתרה מכך, אולי כדאי לשאול את השאלה הזאת באופן רחב וגורף יותר: כיצד מסייעת העיתונות העולמית, אם בכלל, לקידום ערכי הדמוקרטיה ושמירתם?

מבט כולל על מעשי העיתונות בשנות כניסתה המאסיבית של האינטרנט לחיינו מגלה נתון מאכזב: העיתונות לא הייתה שם בשבילנו. העיתונות הכלכלית לא חזתה את המשבר הכלכלי הגדול מזה יובלות, היא לא חזתה את השבר החברתי-תודעתי (אוקיופיי וול-סטריט, מחאת האוהלים), היא לא חזתה את האביב הערבי, היא לא נלחמה בקשרי ההון-שלטון ולמעשה הייתה חלק שותף ביצירתם והגנה עליהם, היא לא חשפה את מה שהפריע לשלטון (פרשת ענת קם למשל), היא לא שמה ידה על אסופת המסמכים הסודיים הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית (ויקיליקס), לא סיפרה לנו בפועל מה קורה באירן, בסוריה, בלוב ובמצרים (את זה עשו המפגינים בפייסבוק, יוטיוב וטוויטר) ולא תיווכה לנו בצורה יעילה את המידע שאנו זקוקים לו כל כך.

למעשה, מבט על העיתונות בימים אלו מגלה מצב מביך בו היא מתהדרת כ”כלב השמירה של הדמוקרטיה” אך בפועל היא זו שכובלת את הדמוקרטיה בקשרי שלטון, הון ואינטרסים כאלו ואחרים. מי שחף מכך, באופן כללי, זו האינטרנט. שם יכולתם לשמוע על פרשת ענת קם לפני שהעיתונות הממוסדת העזה לעשות זאת, לשם פונים חושפי שחיתויות בקנה מידה עצום (ויקיליקס), שם בלוגרים מפרסמים מידע חדש, מעודכן ולא מצונזר ומשמשים בפועל כלבי השמירה של חופש הביטוי וכתוצאה מכך של הדמוקרטיה כולה, בעוד העיתונות הממוסדת הנוכחית נמנעה מלספק לנו מידע חשוב ולא תיווכה לנו אותו בצורה יעילה עמותות דוגמת הסדנה לידע ציבורי בישראל ועמותות דומות בעולם עושות זאת בצורה מעוררת קנאה ואף משמשות כלי עוצמתי לעיתונאים שמעוניינים להשתמש במידע הזה. חלקם הגדול לא עושים איתו הרבה וגם אם כן, הם משמשים כ”העתק-הדבק” של מידע שתפקידם הבסיסי היה למצוא אותו.

כרגע, העיתונות הממוסדת היא זו שמספקת לנו בעיקר קרעי מידע אפופים באינטרסים, הון ושלטון. זהו מידע חלקי, מוטה וברוב המקרים חסר ערך. האינטרנט בשנים האחרונות מהווה כלב השמירה המשמעותי ביותר של חופש המידע ושל הדמוקרטיה. אם אתם רוצים להגן על החופש הזה, צרו חקיקה שתגן על בלוגרים חושפי שחיתויות, דאגו שהרשת תהיה חופשית, גבו וקדמו אתרים דוגמת ויקיליקס שחושפים מידע חתרני וסודי, תקצבו עמותות שנלחמות על הנגשת המידע והוצאתו לאור וצרו פלטפורמות חדשות שיסייעו למפגינים, ארגונים חברתיים, אזרחים וגופים ציבוריים ואזרחיים לשמור על הדמוקרטיה ביתר שאת.

חשוב לציין שלא תמיד משמשת הרשת ככלב שמירה דמוקרטי ופעמים רבות היא מהווה זירת הבלים סטנדרטית להחליא, אך במקרים רבים, בעיקר בכל הנוגע לחשיפת מידע והנגשתו, היא עושה תפקיד חשוב וראוי יותר מזה של העיתונות הממוסדת הנוכחית.

אל לה לעיתונות הנוכחית להתהדר בהיותה “כלב השמירה”, למעט עיתונאים בודדים שמספרם הולך וקטן, העיתונות כבר מזמן לא משמשת בתפקיד של שמירה על הדמוקרטיה או על החברה האזרחית, ייתכן שהיא סיימה את התפקיד הזה עם כניסתם של בעלי אינטרס כמנהליה או עם עליית כוחן של זירות הרשת העצמאיות.

היעלמות מוסד העיתונות מחיינו, בפורמט הנוכחי שלו, אינה קץ לדמוקרטיה או לחופש הביטוי, אלא הזדמנות פז לייצר זירות תוכן משמעותיות, נושכות ויעילות שמספרות לנו על המציאות באופן החד והנוקב ביותר, בדיוק כמו שהעיתונות עשתה או הייתה אמורה לעשות. כבר עכשיו, זירות האינטרנט העצמאיות (מוויקיליקס דרך בלוגרים, אתרי תוכן עצמאיים ועד פייסבוק, טוויטר, יוטיוב, ויקיפדיה וכדומה) מצליחות לספק לנו תמונת מציאות לא פחות טובה מזו שהעיתונות סיפקה או מספקת לנו. בחלק נרחב מהמקרים, תמונת המציאות העצמאית והמקוונת מספקת לנו מידע עשיר, מגוון, רחב וטוב יותר מזה המסונן של העיתונות הממוסדת, הוא מעצים את כוחנו גם בכך שהוא מאפשר לכל אחד מאיתנו להיות תחנת שידור עצמאית ולהעלות סוגיות שונות לסדר היום.

העיתונות במצבה הנוכחית, לצערנו, תמשיך לעטוף דגים ופוליטיקאים מסריחים אלא אם כן תתעשת, תשלב ידיים עם זרמים הוגנים ועצמאיים שחורטים על דגלם את ערכי החופש והדמוקרטיה ותתחיל למלא את עמודי החדשות בתוכן עיתונאי ראוי.

* הכותב הוא שותף-מייסד בחברת סללום מדיה גרופ.