אז אתה יושב וכותב אבסטרקט, הצעה להרצאה. מלטש אותה, חושב עליה ושולח אותה. אתה מחכה כמה שבועות לשמוע אם היא התקבלה. היא התקבלה! ואז אתה מבין שבעצם קיבלת דו"ח: להירשם לכנס: 150 דולר. מלון? עוד 400-600 דולר. כרטיס טיסה? 1,200 דולר ועוד לא דיברנו על זה שצריך לכתוב את ההרצאה, באנגלית, להתאמן עליה איזה 200 פעם.
בסדר.
ואז אתה מגיע לכנס. מסתבר שתמורת ה-150 דולר שלך קיבלת חוברת בה נכתב מתי מתקיים כל פאנל. לא עט, לא דפדפת, לא תיק. כלום. הכנס אינו מממן ארוחות וכמה מאות המשתתפים נודדים מדי כמה שעות למסעדות שבאזור או מסתפקים באיזה סנדוויץ' שאפשר לקנות בקפה שיש בתוך המלון. מכיוון שזה כנס גדול מתקיימים 13 פאנלים במקביל (!) ולכן בכל פאנל, מעבר לארבעת המרצים – שכל אחד מהם מקבל 15 דקות – יושבים בקהל 4-9 מאזינים שבדרך כלל הם חברים של המרצים והם באו כדי שיהיה מישהו בקהל.
אז אתה נותן את ה-15 דקות שלך, בפני קהל שממילא מכיר אותך ובזה זה נגמר. אתה חוזר חזרה לארץ ומוסיף שורה ל-CV.
כמובן שהמטרה העיקרית של הכנס היא ליצור קשרים אבל כדי ליצור קשרים אתה צריך איזה קשר ראשוני, משהו שממנו תתחיל להתגלגל לתוך שיחות עם אנשים שאתה לא מכיר. אבל אתה לא מכיר אף אחד! וממילא אתה לא אמריקאי שיודע לפצוח בשיחה על ה-world series שמתקיים בימים אלו ממש (רק האמריקאים יכולים לכנות תחרות בייסבול ארצית בשם World ולא להבין מה לא הגיוני בזה).
בקיצור, ישנו יחס קצת הפוך בין ההשקעה, כלכלית ואחרת, לבין התוצאה הסופית. שזה, איך לומר, קצת מתסכל, קצת מייאש וקצת מבאס. אבל אולי ככה זה עם ההתחלות, הן תמיד קשות, הן אמורות להיות קשות כדי שאחר כך תדע להעריך את מה שהשגת
מחר בצהריים (שעון וושינגטון) אתן את ה-15 דקות שלי. אני לא חושב שהן יהיו 15 דקות של תהילה, אבל אין לדעת.
רוב החוקרים הישראלים מגיעים לכנסים לאחר הכרות עם האנשים שהם פגשו עת שהו בחו"ל לדוקטורט או לפוסט-דוקטורט, ועם האנשים שהם הכירו בכנסים כשהלכו אליהם כתלמידי מחקר צעירים. למעשה, בשבילי, כנסים אקדמים הם בעיקר הזדמנות לפגוש חברים ותיקים מארצות רחוקות. בנוסף, האוניברסיטה מממנת את ההוצאות.
רק לא אמריקאי לא מבין שאליפות הבייסבול של צפון אמריקה (כן, גם קנדה בפנים) היא אליפות העולם.
וזה כל ההבדל 🙂
לא הקדמת וביקשת סיוע כספי מהמוסדות שאתה מלמד בהם? חבל, אבל עדיין לא מאוחר. תשמור קבלות ותבקש החזרים כשתחזור.
ואכן עושים את זה בשביל הרקורד, ולא משום סיבה אחרת. כבר מזמן עברו הימים שנוסעים לכנסים בשביל קשרים. כיום יוצרים קשרים בשביל לנסוע לכנסים.
ואת האנשים המעניינים באמת פוגשים בדרך כלל כשהם מנקים לך את החדר במלון או מתיישבים מולך ברכבת.
אבל לפעמים קורים נסים, אז אל תאבד תקוה. ושיהיה לך בהצלחה בהרצאה.
סחתן על הכנות. ועם זאת, אני בטוח שתשחק אותה גם הפעם.
ממה שאני מכיר, הבעיה היא לא עם ה-world series. כשאתה מציג את עצמך ואומר שאתה מישראל, בן שיחך יגיב לזה באיזשהו אופן וזה בערך שקול לשבירת הקרח של שיחה על בייסבול. הבעיה היא, שכישראלים שלא יודעים לעשות "נטוורקינג", אף פעם אין לי מושג איך ממשיכים מפה.
אחד הדברים שאו שמישהו אומר לך מוקדם או שאתה מגלה בדרך הקשה היא שהכנסים הגדולים, לכאורה אלו שאמורים להיות היוקרתיים ביותר, הם גם הגרועים ביותר – הן מהסיבות שציינת, והן מסיבות נלוות (למשל, ההנחה היא שמכיוון שהם מקבלים כל כך הרבה פייפרים, עצם זה שהצגת פייפר בכנס כזה לא נחשב שוס גדול מבחינת הרזומה שלך. יותר מרשים כשאתה מציג אותו בכנס קטן אך נחשב של התת-תחום שלך.
נטוורקינג זה חשוב. אפילו חשוב מאוד. ממליץ בחום 🙂
רוגל – נראה לי שאתה נמצא יותר מדי זמן בארה"ב. 🙂
אחרי הכל, הם הפסידו בחצי גמר אליפות העולם (זו שבאמת ערבה את העולם) ליפנים שגם לקחו בסוף את הגביע.
ענת (2) – חלק מההוצאות יכוסו על ידי קרן המחקר שלי במכללת נתניה. אבל כמו שאת מבינה, ההוצאה הכלכלית היא לא בהכרח ההוצאה שמציקה.
איתי (4) – תודה 🙂 נראה איך ילך מחר.
דובי (6) – אני חושב שאתה צודק.
עומר (7) – רוגל ללא ספק נמצא יותר מדי זמן בארה"ב. מצד שני, זה הופך אותו מומחה למסעדות אולטרה-טעימות בניו-יורק, ורק בשביל זה, שווה לנו להחזיק אותו שם!
אתה מארגן לייב סטרימינג של האירוע?
מצטרף לדובי. הכנסים הגדולים מוצלחים בעיקר כדי לכפות על עצמך דד-ליין לסיום איזה מאמר וקצת לפגוש חברים (כשיש) או לקבל סקירה זריזה ולא מאומצת על מה כיווני המחקר של אנשים בתחום מסויים. הכנסים הקטנים הרבה יותר איכותיים ומניבים לרוב קשרים פוריים יותר (ואגב, לפחות בכלכלה הסדנאות הקטנות יותר בד"כ משלמות למשתתפים את עלויות הטיסה והאירוח). מצד שני, הכנסים הגדולים האלה הם בדיוק המקום המצויין להעביר את טבילות האש הראשונות של הרצאות אקדמיות. באמת, לאף אחד לא אכפת ממך בהתחלה ולכן התהילה והפדיחות שמורות רק איתך.
ובכל זאת, המון בהצלחה.
מניסיוני בכנסים (נסיון קטן בכנסים אקדמיים, וקצת יותר בכנסים אחרים), התחושה שאתה מתאר היא אופינית לכנסים היותר גדולים. מצד שני, מתישהו, במהלך היום השני בדרך כלל, פתאום אתה פוגש מישהו מאוד מענין, או שומע איזו הרצאה מבריקה ומפתיעה, וזה עושה את כל ההבדל. זה לא בהכרח הופך את כל הענין ל"שווה" בחשבון הסופי, אבל זה צובע את כל החויה בצבע אחר וחיובי, וזה מה שתזכור מהכנס הזה בעוד שנתיים.
ובכל מקרה בינתים בהצלחה רבה.
ככה זה עם כנסים מבוססי call for papers (אם אני מבינה נכון זה כנס כזה, לא?) הם מריחים ומרוויחים מזה שגם אתה רוצה אותם. אחרי שהרזומה יגדל, יתחילו להזמין אותך על אמת ואז תראה איזה פינוקים יש. לפחות באירופה זה ככה.
נשמע כל כך מוכר, אבל למה הכנס שלך כל כך זול? שלי אמור לעלות איזה 600 דולר. אבל אני צריך לטוס פחות וזה מתקזז.
אה. בהצלחה.
זה נשמע כמו, המממ, חוויה!
מקווה שתהנה בכל זאת, ושתהיה לך הרצאה מצוינת ומעניינת.
הבהרה קטנה: המילה World ב-World Series מתייחסת לשם של העיתון שהיה הספונסר הראשון של ההתמודדות הזאת בתחילת המאה הקודמת (1903) – אין קשר או נסיון לטעון שזאת "אליפות עולמית" או משהו בסגנון.
וואלה, תיארת את הכנס שאני הייתי בו למעט מספר ניואנסים:
במקום 150 דולר – 600 דולר, אבל כן קיבלתי תיק ואפילו טי-שירט!
ה600 דולר גם מימנו ארוחות, הבעיה הקטנה הייתה ששרימפס, חזירים ושאר שרצים לא מסתדרים עם ההגדרות הקולינריות של הדת בה אני אוחז.
לא נורא, שורה לCV ב2000 דולר (לפני בזבוזים) נראה לי משתלם.
שלא יעבדו עליך. האמריקאים גם לא מכירים זה את זה. והם בטח לא באים לשמוע את החברים שלהם מדברים בפאנלים. הם פשוט מורגלים להגיע לאירועים שבהם אף אחד לא מכיר את אף אחד ובכל זאת הם יודעים לפטפט על הא ועל דא היטב. תתעדכן במהירות בוורלד סירס ותוכל להנהן בחלק הנכון של המשפט. ואח"כ תבקש המלצה למסעדה טובה ומשם תעבור הלאה.
מאחל לך לדבר בשנה הבאה בTED , הנה לך כנס עם נטוורקינג ראוי (וכל ההוצאות מכוסות)
אפרופו וורלד סיריס והעובדה שהיאנקיס משחקים שם, הנה עצה בקשר לסמול טוק: אל תתחיל שיחה במשפט "So how about those mets?". לך תדע אם אתה לא מדבר עם יוצא רובע קווינס.
קצת עצוב עליך אבל נחמד לראות שגם שם מעבר לים יש ישראבלוף.
ואני חשבתי שעמך קורא את הגלוב, פייייייייייייי, איזו טעות, זה בכלל סניף של מגדל השן 🙂
באופן כללי יש משהו מאד סיזיפי בכל העבודה האקדמית. אני לגמרי מבין את החשיבות על האקדמיה מבחינת צבירת והפצת ידע, אבל התהליך עצמו מאד מייגע. אם נסתכל רגע על מעשיו של חוקר אז ניתן לראות שרוב הזמן הוא כותב מחקרים לכתבי עת שאיש כמעט לא קורא אותם ובסוף מחבר אותם לספרים שגם אותם כמעט ולא קוראים.
בסופו של דבר יש לדברים הללו השפעה כיוון שהאליטה כן קוראת את הדברים הללו והם מחלחלים אבל בסך הכל זה תהליך סיזיפי למדי…