הרב דב ליאור, הרב החביב והמתון של הישוב החביב והמתון קריית ארבע, נדרש לסוגיית קליטת הפליטים הסודניים מדארפור המבקשים מקלט בישראל. האם יטיף לנו כבוד הרב שיש לסייע לגר בקרבנו? האם מצווה לעזור לאנשים מסכנים, שסבלו ייסורים, על ידי פורעים ובחסות המשטר? האם מחובתנו לעצור רצח עם נורא, שרבים מזהים אותו עם זה שבוצע ביהודים לפני אך 60 שנה?
ודאי שלא. כבוד הרב החביב והמתון מודאג מהאפשרות שמוסלמים (!) יגורו בארץ ישראל. הרי הם יכולים להתחבר עם שונאינו. כולם ערבים, לא? וחוץ מזה, סודנים נלחמו בנו במלחמת השחרור. לא נשכח ולא נסלח. אולי אפילו קצת מגיע להם.
תזכורת קלה למה שקורה היום: דארפור היא אזור במערב סודן, בו חיים בעיקר שבטים ממוצא אפריקאי. גם הם, כמו רוב תושבי סודן, מוסלמים; אבל הם סובלים מאפלייה על רקע גזעי מצד הממשלה, הנסמכת על התושבים ממוצא ערבי. למרות הסכם שהבטיח שיתוף במוסדות השלטון וברווחי הפקת הנפט, שנחתם ב-2003 (אחרי עשרות שנים של מלחמות אזרחים עם הפוגות), התושבים האפריקאיים לא זכו ליחס הוגן, וקבוצות המורדים החלו להתקיף תחנות משטרה ובסיסי צבא.
ממשלת סודן, שלא מעוניינת בלחץ בינלאומי שעלול לפגוע בהכנסותיה מנפט, השתמשה בטריק בו משתמשת איראן כבר שנים: תמיכה, מימון וציוד של מיליציה שאינה הצבא הסדיר. וכך, למרות שבשנות ה-90 השימוש שעשתה ממשלת סודן בג'נג'אוויד בדרום המדינה גרם להפרה מאסיבית של זכויות אדם ולהמוני פליטים, התחילה שוב הזרמת כספים וציוד לארגון זה, וכן אספקה של מודיעין צבאי. ההשפעה היתה מיידית: עד לאביב 2004 מניין ההרוגים בקרבות בדארפור הגיע לעשרות אלפים, רובם המוחץ מהאוכלוסיה הלא-ערבית, ועד כמיליון איש הפכו פליטים בארצם; משקיף של האו"ם דיווח בפירוש שכפרים ערביים נעזבו לנפשם, בעוד כפרים לא-ערביים הותקפו באופן שיטתי. עשרות אלפי פליטים ברחו לצ'אד, השכנה ממערב, וכך פרצו קרבות גם בין צבא צ'אד למיליציות הסודניות.
בינתיים, המצב הולך ומדרדר. מקורות המחיה של הפליטים מוגבלים, והג'נג'אוויד משתמשים באונס כנשק, רוצחים ללא אבחנה, וגם כריתת איברים חביבה עליהם. נסיונות בינלאומיים לפתרון הסכסוך ולסיוע הומניטרי נתקלים בסירובים וקשיים שמערימה ממשלת סודן, שאין לה בעצם שום עניין לסייע לתושבי דארפור; גם כניסת עיתונאים לאזור מוגבלת מאוד, כדי שמימדי האסון לא יחשפו. אם יש רגיעה של כמה שבועות והאו"ם מצליח להזרים לאזור מזון ותרופות, הסודנים יוזמים את חידוש הקרבות כדי להפריע.
בגלל הקושי בגישה לאזור, אין מספרים מדויקים על מימדי האסון בדארפור. ב-2004 העריך ארגון הבריאות העולמי כי מתחילת 2003 מתו חמישים אלף איש, רובם מרעב; חודש לאחר מכן המספר עודכן לשבעים אלף מרעב ומחלות בלבד, ללא הרוגי הקרבות. במרץ 2005 הערכת הבריטים עמדה על שלוש מאות אלף, האו"ם העריך כי עשרת אלפים מתים בחודש מרעב ומחלות, וכשני מליון נותרו ללא בית. הערכת האו"ם נכון לספטמבר 2006 היא "למעלה מארבע מאות אלף נספים".
הרב דב ליאור לא מייצג את עמדת היהדות כולה, אבל ציטוטים אחרים לא מצאתי. דעתו בהחלט מאפיינת את מעשי מדינת ישראל, שמזהה פליטים מדארפור כנתיני אויב ומשליכה אותם לכלא. האם זה מה שאנו צריכים לעשות? האם לא מוטלת עלינו החובה לעשות כל שביכולתנו לסייע להם? כנראה שלא, כי כפי שכתב כבוד הרב, "אנו במצב מלחמה, מוקפים אויבים, ואנו לא יודעים האם מחר יתחברו עם שונאינו". מעניין, כי פרעה השתמש נגד עם ישראל בתירוץ הזה בדיוק: "והיה כי-תקראנה מלחמה ונוסף גם-הוא על-שונאינו" (שמות א' 10).