פרד: השימוע

הפרד ומשול.

פרד התרומם באיטיות מהכסא. הפעם האחרונה שישב לבדו עם שעשוע היתה הפעם הראשונה שישב לבדו עם שעשוע, וזה לא נגמר בטוב; שעשוע הודיע לו שהוא מתקשה לדמיין יקום שבו פרד יהיה אחראי על כסף, ואיחל לו הצלחה. כעבור שבוע חלה שעשוע, וסגן המנהל שהחליף אותו, קיבל את פרד לעבודה בניסיון להרשים את שעשוע. הרושם היה כל כך חזק שעקבותיו של סגן המנהל לא נודעו מאז. מדי פעם דיווח אחד העובדים שראה את סגן המנהל מסתובב באיזה מרכז מסחרי. אירועים אלו, שמעולם לא אומתו, זכו לשם “אירועי נסי”, על שם אותה מפלצת ידועה שמדי פעם רואים אותה, אבל לא באמת.

פרד שירך את רגליו באיטיות לעבר המדרגות שהובילו אל “הפנטהאוז”, הקומה השניה של הבנק שאיכלסה את מחלקת הבנקאות הפרטית, את מחלקת אשראי ואת משרדו של שעשוע. דלת הזכוכית לחדרו של שעשוע היתה סגורה כרגיל, ופרד נקש עליה בעדינות. שעשוע ישב מאחורי שולחן העץ שלו, וקרא דו”ח כלשהו. פרד הביט בו שניות אחדות מבעד לדלת וחשב שהוא לא שמע את הנקישה ולכן נקש שוב. שעשוע עדיין לא הגיב.

פרד הביט לצדדים, מחפש ישועה, אבל אף אחד לא ממש שם לב אליו. במחלקת בנקאות פרטית, מישהו קיבל כרטיס פלטיניום וליטף אותו בחיבה. כאשר השיב פרד את מבטו אל הדלת, גילה את הקרחת של שעשוע במרחק סנטימטרים ספורים מאפו, ומרוב בהלה נפלטה מפיו צעקה. “היכנס,” פקד עליו שעשוע.

מהרגע שפרד נכנס לחדר הכה בו ריח האפטרשייב העז של שעשוע, שילוב מסחרר חושים של ספירט ושמן מכונות. על הקיר היתה תלויה תמונה של פרחים שעשתה חשק לכל מי שהביט בה להעלות אותה באש. למרות שבחדר היה חלון, התריס היה סגור וטיפת אור לא נכנסה מבחוץ.

שעשוע סגר את הדלת וחזר אל הכסא שלו. הוא התיישב, פתח את אחת המגירות, הכניס לתוכה את הדו”ח שקרא, הזיז קלות את התמונה בה צולם עם אישה שככל הנראה היתה אשתו, ואחר כך הביט ממושכות בפרד. לבסוף אמר לו “אתה יכול לעמוד, זה לא יהיה ארוך.”
“אני מעדיף לשבת,” אמר פרד.
“אני מעדיף שתעמוד,” ענה שעשוע.
פרד קם מהכיסא בצער. הכיסא היה נוח, הרבה יותר נוח מהכיסא שישב עליו מאחורי הדלפק שלו בקומה הראשונה.

“פרד,” פתח שעשוע “כמה זמן אתה איתנו?”
פרד פתח את פיו כדי לענות אבל שעשוע המשיך. “זה לא באמת משנה.” פרד סגר את הפה בתחושת הקלה.
“שמעתי שאתמול נעצרת בחשד לסחר בחוברות פדופיליה. זה נכון?” שאל והרים את עיניו מהדף.
“לא.”
“לא?”
פרד העביר את משקלו מרגל לרגל. “נעצרתי בחשד למכירה של חוברות פורנוגרפיות.”
“אני שמעתי פדופיליה,” אמר שעשוע ביובש.
“מה זה חוברות פדופיליה ואיך אתה בכלל יודע שנעצרתי,” תהה פרד. שעשוע לא עשה רושם של אדם עם קשרים במקום כלשהו פרט לנעליו.
“רגינה מפקדונות ראתה שוטר עוצר אותך,” ענה שעשוע.
רגינה! חשב פרד לעצמו. ידעתי שקוראים לה רגינה! לא היה לו מושג שקוראים לה רגינה.
“מה זה חוברות פדופיליה?”
“פרד, אתה מבין את ההשלכות?” המשיך שעשוע בשלו.
“השלכות?”
“השלכות.”
“איזה השלכות?”
“זה בדיוק מה ששאלתי, אם אתה מבין את ההשלכות.”
“אני לא מבין את ההשלכות” אמר פרד נהנה לגלגל על לשונו את המילה “הש-ל-כות.”
“עובד בבנק הזה נעצר במקום ציבורי בחשד לסחר בחוברות פדופיליה. אתה יודע עד כמה זה חמור? אתה יודע כמה נזק עלול להיגרם למוניטין של הבנק הזה שאחד העובדים שלו נעצר בחשד לסחר בחוברות פדופיליה?” הרים שעשוע את קולו.
פרד לא הבין על מה שעשוע מדבר. המוניטין היחיד שיצא לבנק היה שבסניף שלהם המזגנים אף פעם לא עובדים.
“אבל אלו לא היו חוברות פדופיליה,” ניסה פרד להסביר.
“אני דיברתי עם מנהל המרחב,” קטע אותו שעשוע “ולאחר התייעצות איתו ועם הסניף המרכזי הגעתי למסקנה שבשלב הזה אין לי ברירה אלא להשעות אותך.”
“למה?” שאל פרד.
“אתה מושעה.”
“מושעה?”
“מושעה.”
“אתה לא צריך לעשות לי שימוע?” הקשה פרד. הוא לא ידע מה זה שימוע.
“זה היה השימוע,” ענה שעשוע.
“אפשר לערער על השימוע?”
“לא.”
“כלומר, שעשוע, אני מושעה,” ביקש פרד לוודא שהוא מבין את מצב העניינים.
“אתה מושעה. זאת המסקנה שהגעתי אליה, אני שעשוע, בתום השימוע,” ענה שעשוע בלי טיפת שעשוע.
“מתי ההשעיה נכנסת לתוקף?”
“ברגע זה.”
“עד מתי?” שאל פרד
“עד לתום המשפט.”
“איזה משפט?”
“עמירם יחליף אותך היום במשמרת, כך שאין צורך שתשאר. אתה משוחרר,” אמר שעשוע, פתח את המגירה, הוציא מתוכה את הדו”ח בו עיין קודם לכן והחל לקרוא בו.

פרד כבר היה בדרך החוצה אבל ברגע האחרון הסתובב, הביט בשעשוע ואמר לו “אתה עוד תצטער על זה.”
“אני כבר מצטער על זה.” ענה שעשוע מבלי שהזיז את עיניו מהדף.

* הערת המחבר: פרד ועלילותיו יוצאים לחופשה.

פרד: תכנים פורנוגרפיים קשים

הפרד ומשול.

הנסיעה לתחנת המשטרה לא היתה ארוכה במיוחד, ובכל זאת פרד הצטער שהשוטרים לא הפעילו את הסירנה. הם העדיפו לנסוע באיטיות, לעצור בכל רמזור, גם בירוקים, והניחו לנוסעים ולהולכי הרגל לנעוץ בו עיניים חודרות. פרד נעץ בהם עיניים חודרות בחזרה.

כשהגיעו לתחנה, הוציא המזוקן את פרד מהניידת, חלף על פני דלפק היומנאי והכניס אותו לחדר פנימי. בכניסה לחדר היה תלוי שלט קטן, עליו נכתב “חוקר תורן”. הוא שחרר את האזיקים של פרד, הושיב אותו על הכסא הנמוך ואמר לו בשעמום “חכה כאן”. אחר כך יצא וסגר את הדלת.

החדר היה קטן. היה בו שולחן ומאחוריו כסא מסתובב מרופט. על השולחן ניצב צג מחשב גדול ומאובק שנראה כאילו יוצר בתקופת המנדט. גם לפרד היה כזה מסך. על הקיר היו תלויות שלוש תמונות של כמה שוטרים מחייכים בבגדי ספורט. פרד ידע שהם שוטרים כי כולם לבשו חולצות טריקו שעליהן היה כתוב “אנחנו שוטרים”. ליד התמונות היה לוח שעם ועליו תלויים לוח שנה, הודעות ופקודות קבע. על אחד מהם נכתב: “15 באוגוסט. תרגיל מרחב. סיסמה: ‘נורה כחולה’.” פרד שינן בשקט את הסיסמה. הוא לא ידע למה, אבל היתה לו הרגשה שהוא יזדקק לה. הוא שכח אותה מיד כשהדלת נפתחה ופנימה התגלגלה שוטרת עגלגלה ועייפה.

השוטרת לא אמרה מילה. היא התיישבה מאחורי השולחן והחלה מקלידה באצבע אחת; לוחצת מחפשת את המקש הבא, לוחצת, מחפשת את המקש הבא, וחוזר חלילה. פרד לא היה בטוח אם זה סוג של עינוי שמטרתו לחלץ ממנו הודאה או שמא היא באמת התקשתה למצוא את המקשים המתאימים.

“אני מבינה שנעצרת,” אמרה כעבור כמה דקות שנראו לפרד כמו נצח.
“איך הבנת את זה?”
היא הרימה את עיניה מהמקלדת ואמרה “אני מציעה לך לא להתחכם.”
“זו נשמעת לי כמו הצעה טובה,” ענה פרד.
“רשיון נהיגה.”
פרד הוציא מהכיס את הארנק ונתן לשוטרת את רישיון הנהיגה שלו. היא הקלידה את פרטיו ואז שאלה “למה נעצרת?”
“אני באמת לא יודע,” ענה
“לא אמרו לך?”
“לא. אבל השוטר עם הזקן טען שאני חרא קטן. זאת לא הטרדת עצור או משהו?” שאל פרד.
“לא אם אתה חרא קטן,” ענתה השוטרת.
“אני מציע לך לא להתחכם.”
“אתה מאיים עליי?” הרימה השוטרת את קולה.
“מה פתאום” אמר פרד. הוא לא עשה את זה בכוונה.
“ספר לי מה קרה,” דרשה השוטרת.
“נסעתי לקנות עכבר.”
“עכבר?”
“עכבר.”
“אתה חובב חיות?”
“מה?”
“מה?”
“עכברים?”
“לא רק עכבר אחד.”
“מה תעשה עם עכבר אחד?” תהתה השוטרת.
“למה אני צריך יותר מעכבר אחד?”
“יש לך עכברים אחרים?” הקשתה.
“יש לי אחד אבל הוא לא בסדר.”
“חולה?”
“אפשר לומר.”
“אז נסעת לקנות עכבר.”
“נסעתי לקנות עכבר,” חזר פרד אחריה.
“ואז?”
“ואז ההוא עם הזקן התחיל לצעוק עליי שאני חרא קטן.”
השוטרת הקלידה באיטיות את הדברים שפרד אמר לה.
“מי עצר אותך?”
“לא יודע.”
השוטרת הקלידה ופרד ממקומו ראה שהיא מתקתקת: “ל-א י-ו-ד-ע.” היא נאנחה. לאחר מכן היא הביטה בפרד שהביט בה מביטה בו, ואז לקחה עיפרון מהשולחן, הרימה את שפופרת הטלפון ובאמצעות העיפרון הקישה על מקשי הספרות.

“יורם, יש לי פה אחד, פרד. מי עצר אותו?”. הקול בצד השני אמר לה להמתין רגע ומלמל משהו. השוטרת הקשיבה, ואז אמרה “תודה,” הניחה את השפופרת ושוב נאנחה. “עוד פעם זה והבחורות החדשות שלו.”
“מה?” שאל פרד.
השוטרת שתקה לרגע ואז מלמלה “כל פעם שהוא מנסה להרשים בחורה אני נתקעת עם עצור-בלאי. חרא קטן.”
“מה?” שאל פרד
“מה? אה. הוא. לא אתה.”
היא קמה מהכיסא והתגלגלה באיטיות מהחדר. פרד עוד לא הספיק לשנן מחדש את הסיסמה שעל הקיר, וכבר היא חזרה עם שקית ניילון ובתוכה המגזינים שלו שהיו קבורים בתא המטען. היא הטיחה אותם על השולחן, נעמדה לידו ושאלה “זה שלך?”

פרד הסתכל על המגזינים ואמר “כן.”
“זה שלך?”
“כן.”
היו שם מגזינים ישנים של “נשיונל ג’יאוגרפיק”, כמה כתבי עת שעסקו במכוניות, ומבניהם שלפה השוטרת שלושה עותקים של פלייבויי. “גם זה שלך?”
פרד בהה בהם ולקח אחד. הוא החל לדפדף בו בעניין.
“היי!” צעקה השוטרת “גם זה שלך?”
“אין לי מושג,” אמר פרד, ממשיך לדפדף, “אספתי אותם ברחוב. הם היו בחבילה כזו, אז אספתי אותם.”
“בדו”ח המעצר כתוב שאתה סוחר בתכני פורנוגרפיה קשים,” אמרה השוטרת.
“מה?”
“מה מה?”
“מה?” חזר פרד.
“תכני פורנוגרפיה קשים.”
“פלייבויי?”

השוטרת עיקמה את הפרצוף, התיישבה על הכסא בכבדות וחזרה להקליד. כעבור כמה שניות החלה המדפסת שלצידה לטרטר ומתוכה נפלטו שני עמודים.
“תקרא ותחתום למטה,” הורתה השוטרת לפרד.
פרד הניח את גליון הפלייבוי על השולחן, וקרא שהוא נסע לקנות עכבר, כי העכבר שלו חולה, ושם נעצר בחשד שהוא מוכר חוברות פלייבויי מתא המטען שלו. עוד נכתב, שהוא מבטיח לא לעשות את זה יותר. פרד חתם בסוף העמוד האחרון היכן שהיה כתוב “חתימה”. הוא השיב לשוטרת את הדפים, אך זו אמרה לו “תחתום גם בראשי תיבות בסוף כל עמוד.”
פרד חתם בראשי תיבות בתחתית שני העמודים המודפסים ושוב נתן אותם לשוטרת. היא לא הרימה את העיניים כשאמרה לו, “אתה משוחרר,” והחלה לתייק את הניירת.
פרד קם ממקומו. “החלמה מהירה,” הוסיפה.
“למי?”
“לעכבר.”
“מה?”

פרד: שעשוע. שעשוע?!

הפרד ומשול.

כאשר נכנס למחרת לבנק למשמרת הצהריים, הרגיש פרד שכולם נועצים בו מבטים למרות שאף אחד לא באמת הסתכל לעברו. הוא התיישב במקומו הקבוע, מאחורי הדלפק, על הכסא החורק, שנראה מרשים מאוד עד שמתיישבים עליו. הוא פתח קופה: ספר את הכסף, הדליק את המחשב, וידא שיש לו עט והלך להכין לעצמו כוס תה. פרד לא האמין בקפה. בדרך חזרה לדלפק, עצר אותו המאבטח של הסניף, יאשה-סשה. הוא נולד יאשה. וכשהגיע לארץ, לאחר ערב סוער משירי סשה ארגוב באולפן ללימוד עברית, הגיע למסקנה הציונית שהוא ראוי לשם עברי טהור. הבחירה בסשה פשוט התבקשה מאליה.

“מה נשמע?” שאל יאשה-סשה במבטא רוסי כבד. הוא היה שמנמן וקטן, עם קרחת קטנה על הראש וגלאי מתכות גדול ביד, שאותו מעולם לא טרח להפעיל. “חושים של סיבירי, דא?” הסביר פעם לפרד. “אני מגלה נחשד. לא פרובלמה.” למרות שהפגין ביטחון עצמי למכביר, לאף אחד בבנק לא היה צל של ספק שעם הסימן הראשון לשודד, יאשה-סשה יהיה הראשון לברוח משם. הוא סיפר לפרד שברוסיה הוא היה מהנדס חשמל חשוב, אבל זה לא הפריע לו להתחשמל כשיום אחד עזר להחליף נורת פלורסנט.
“אין חדש,” ענה פרד ביובש.
“אני לשמוע יש חדש,” אמר יאשה-סשה, חצי חיוך מרוח על הפנים שלו וזוג עיניים משועשעות שבוחנות אותו.
פרד הסתכל לצדדים. “מה חדש?”
“אני לשמוע אתה, איך זה, ארסטובני”.
“ארסטו-מה?”
“כן. במשטרה, דא? לא זז. מחכה. זה… זה, ארסטובני.”
פרד הביט בו. ניכר על יאשה-סשה שחיכה לפרד כל היום.
“זו היתה רק אי הבנה,” הסביר. “הכל בסדר,” קבע כשהוא צועד חזרה לעמדה שלו.
“אני לשמוע אתה חשוד… באיך זה, ערומה” המשיך יאשה-סשה בשלו, מגביר את קולו כאילו כדי להבטיח שכולם מקשיבים.
פרד נעצר לרגע והסתכל סביבו. כולם הקשיבו. הפעם הוא דווקא הבין למה יאשה-סשה התכוון אבל לא היה לו חשק או מצב-רוח להמשיך את השיחה, ולכן חידש את הליכתו לדלפק, מעמיד פנים שלא שמע.

הוא התיישב על הכסא שלו, הרים את עיניו לכיוון השעון הגדול שהיה תלוי על הקיר ממולו, וקרא את הסיסמה של הבנק שהיתה כתובה עליו, ושאותה הוא הכיר בעל-פה: “זמן זה כסף. הכסף שלך. כלומר שלנו“. פרד התכוון לקחת לגימה מכוס התה שלו כאשר הטלפון שעל שולחנו צלצל. הטלפון שעל שולחנו אף פעם לא צלצל. למעשה, עד לאותו רגע, הוא לא ידע שהטלפון מחובר למשהו. הוא היה בטוח שמדובר בתפאורה מפלסטיק שמטרתה לנסוך ביטחון בקרב הלקוחות, שהרי כלל ידוע הוא שבית עסק עם טלפון הוא בית עסק רציני. לא היה שום דבר רציני בבנק שפרד עבד בו, למעט מנהל הבנק, שעשוע, שהיה רציני כמו מלאך המוות.

שמו המלא היה מרדכי שעשוע אבל אף אחד לא קרא לו מרדכי, גם לא מוטי; כולם קראו לו שעשוע. גם שעשוע קרא לעצמו שעשוע. פרד אף פעם לא הבין אנשים שבחרו לקרוא לעצמם בשם המשפחה, ולא הצליח לפענח מה זה אומר עליהם: שהם סנובים ולכן מעדיפים להתנאות בשם המשפחה שלהם? שהשם הפרטי שלהם כל כך מחורבן שהם מעדיפים להתמקד בשם אחר? אם בזה לא די, בשעשוע לא היה שום דבר משועשע או משעשע. למעשה, שעשוע תמיד נראה כאילו מישהו כיבה סיגר ענק על הראש שלו. טיפוס שלא היה מצליח לזהות חוש הומור, גם אם חוש ההומור בעצמו היה עושה לו טיפול שורש ללא הרדמה. הרגעים היחידים שבהם עשה מאמץ להראות שהוא בחיים היו כאשר ‘לקוחות מיליון ומעלה’ ביקשו להיפגש איתו, אבל ברגע שהם עזבו את המשרד הענק שלו, הוא חזר למצב הכבוי והבלתי-משועשע הקבוע שלו.

שעשוע נהג להסתגר במשרד שלו במשך שעות – לא לפני שהקפיד לברך את העובדים לשלום ולא להתעניין בשלומם. אף אחד לא ידע באמת מה הוא עושה שם. על פי השמועה הוא ניסה להתקבל לאליפות העולם ב”שולה מוקשים”, אך כשל. כולם הניחו שהוא נשוי, למרות שאיש מעולם לא ראה או שמע את אישתו, רק משום שעל שולחנו ניצבה תמונה שלו, ולידו אישה. היא לא חייכה, זאת שעמדה ליד שעשוע, או חיבקה אותו, או הפגינה סימני חיבה כלשהם, אבל העובדה שהיא צולמה עומדת לידו הספיקה.

פרד החליט שאם הטלפון שעל השולחן שלו מצלצל, זאת מין הסתם טעות. שיצלצל, חשב לעצמו. הטלפון צלצל ואז שוב צלצל, ושוב צלצל עד שבאולם הגדול נשמע צעקה: “אולי כבר תענה לטלפון?”

פרד הרים את השפופרת. הקול בצד השני אמר משפט אחד שאחריו נשמע הד כאילו הדובר נמצא בתוך מערה. המשפט היה “היכנס אליי בבקשה.” זה היה שעשוע.

פרד: המשפט של פורד

הפרד ומשול.

“אני מכיר אותך מאיזה שהוא מקום” קבע המזוקן.
פרד לא הגיב. הוא המשיך להסתכל סביבו. אנשים נוספים התגודדו, והחלו מתלחשים ומצביעים עליו. פרד חייך במבוכה.
המזוקן משך את פרד בצווארו, ודחף אותו לעבר תא המטען. בידו הימנית הוא פתח אותו, והחל לפשפש בין ערימות הג’אנק שפרד אסף ואף פעם לא טרח לזרוק. ידו השמאלית המשיכה להחזיק בעקשנות בצווארו של פרד.
לפרד נמאס. הוא החליט להשהות את זכותו המשפטית והמוסרית לשתוק ושאל “אני יכול ללכת?”
“תסתום, חרא קטן. אתה עצור!” צעק עליו המזוקן, מהדק את לפיתתו ומרים את הקול כדי שההמון שהתקהל סביבם יוכל לשמוע טוב יותר את דבריו.
“מה זה הדבר הזה?” שאל, שולף מתוך תא המטען ערימה של מגזינים שפרד מצא לפני כמה שנים באיזו פינת רחוב, בהנחה שיום אחד יקרא בהם. פרד שכח שהם שם, וזעקת שמחה כמעט נפלטה מפיו, אבל אז הוא נזכר שהוא החליט לבטל את השהיית זכות השתיקה. בזווית העין ראה פרד אישה מוכרת והנהן לכיוונה. כעבור שניה הבין מדוע הנהן. היא עבדה במחלקת האשראי העסקי. או הלוואות. או ביטחונות. פרד היה כמעט בטוח שהיא מתעסקת במשהו שקשור לכסף, עובדה לא מפתיעה בהתחשב בכך שפרד עבד בבנק. הוא לא זכר איך קוראים לה. פרד היה חלש בשמות אך פיצה על כך בזיכרון חלש עוד יותר לפרצופים.

האישה הביטה בו, מבוהלת משהו. פרד חייך אליה והרים את היד בהיסוס כדי לנופף לשלום, אך מיד הוריד אותה, נזכר שהוא בעצם לא מחבב אותה. הוא לא זכר למה, אחרי הכול הם מעולם לא החליפו מילה, הוא לא ידע איך קוראים לה או מה היא עושה בבנק, אבל הוא לא חיבב אותה. בזמן שניסה למצוא את הסיבה לכך שאינו מחבב את האישה שאינו זוכר את שמה, חזר מי שטען שהוא שוטר לצעוק עליו: “מה זה הדבר הזה?” פרד פתח את הפה לענות כאשר לפתע נשמעה סירנה מאחוריו. הניידת שהמזוקן הזמין הגיעה.

הניידת צפצפה את דרכה בין המכוניות שנעו באיטיות בגלל הפקק שנוצר מאחורי הפיאט. כאשר נעצרה נשפכו מתוכה שני אנשים, האחד פנסיונר בעל כרס ענקית, שאיימה בכל רגע להבקיע לעצמה דרך מילוט מהחולצה שלו, והשני שוטר שנראה יותר כמו ילד שהתחפש לשוטר, חמוש במשקפי שמש של טייסים. הוא הזכיר לפרד מישהו שלמד איתו בבית ספר. בכל פורים, מכיתה א’ ועד סוף התיכון, הוא התחפש לשוטר. שנה לאחר שסיים את התיכון הוא נכנס לכלא אחרי שערב אחד הרביץ לשוטר שביקש ממנו להציג רישיון נהיגה.

המזוקן פקד על פרד “חכה פה” וניגש לדבר עם הכרסתן. פרד המשיך להסתכל סביבו. חלק מהקהל שהתאסף סביב המכונית כבר התפזר, אבל קהל חדש הגיע תחתיו. האיש עם מצלמת הווידאו המשיך לצלם, אבל האישה ממחלקת אשראי עסקי, או הלוואות, או בטחונות, נעלמה.

המזוקן והכרסתן ניגשו לפרד, הילד המחופש לשוטר נותר מאחור, נשען על הניידת.
“איך קוראים לך?” שאל הכרסתן.
סטיב. לא – פרד. לא – סטיב! התלבט פרד בינו לבינו.
“סטיב. כלומר פרד,” הוא ענה בסופו של דבר.
“ובכן, פרד, אתה עצור.”
“למה?”
“סעיף 232 תת-סעיף 2, סעיף 288, סעיף 275, סעיף 214…” המספרים שהכרסתן המשיך לפלוט תוך שהוא מסמן בראשו לילד המחופש לשוטר לבוא ולעצור את פרד, לא אמרו לו שום דבר, והוא לא הוציא מכלל חשבון שהכרסתן המציא אותם. פרד תמיד הרגיש שיבוא יום ומספרים יבואו איתו חשבון. מספרים הם דבר ערמומי.
“אתה מופתע או חטפת שבץ?” סינן המזוקן לאחר שהכרסתן סיים לדקלם מספרי סעיפים.
“כלום לא מפתיע אותי. אני מדען,” ציטט פרד את האריסון פורד ב”אינדיאנה ג’ונס”. פרד ידע לצטט כמעט כל משפט של פורד, כי היה משוכנע שבטקסטים שלו יש תשובה לכל מצב עלי אדמות אליו עשוי בן אנוש להיקלע. לרוע המזל, ציטוטים שעסקו בצד האפל של הכוח ובחיפוש אחר אוצרות אבודים, התאימו רק לעתים רחוקות למצבים אליהם נקלע פרד. זה לא עצר בעדו.

הכרסתן הביט במזוקן, הביט בפרד ושוב במזוקן. פרד ניצל את ההפוגה כדי להציץ שוב לעבר חנות המחשבים. הוא ראה את המוכרים מסתובבים בפנים. החנות פתוחה, מלמל לעצמו והחל לחצות את הכביש. הילד המחופש לשוטר רדף אחריו “הלו! לאן אתה הולך?” צעק עליו בקול צפצפני ותפס בחולצה שלו.
פרד הביט בו כלא מבין. “אני קופץ רגע לקנות עכבר. תיכף חוזר.”
“מה תיכף חוזר?” צפצף המחופש. פרד חשב שהילד המחופש לשוטר מחקה מישהו עם הקול הגבוה שלו שעמד בניגוד משווע לגובהו. “אתה לא מבין מה זה עצור? זה אומר שאתה עוצר. לא זז. עוצר. עצור. מבין מה זה עצור?”
פרד הרגיש שהקטנצ’יק חושב שהוא קצת איטי. הוא טפח לו בחיבה אבהית על הראש, משימה לא קשה בהתחשב בכך שהוא הגיע לו למותניים. “בסדר, בסדר, אני תיכף חוזר,” אמר לו פרד וגייס את חיוך ההאריסון פורד שלו ששיווה לו מראה של גלדיולה מאושרת.
הילד המחופש לשוטר נרתע לאחור ומשקפי השמש שלו נפלו על הרצפה. “אל תיגע בי!” הוא חרק.
הבהילות שבקולו העירה את הכרסתן והמזוקן שהפסיקו לדבר, מיהרו למקום, אזקו את פרד ודחפו אותו לניידת. הכרסתן הקריא באוזניו של פרד סעיף נוסף: 237. פרד נזרק אל המושב האחורי ורגע לפני שהניידת עזבה את המקום, הוא הספיק לקרוא כרזה שהיתה תלויה על חלון הראווה ודיווחה שזה היום האחרון למבצע: “קנה חבילת תקליטורים וקבל עכבר במתנה,” נכתב בה. פרד נעצב; כונן התקליטורים של יוסי כבר מזמן לא עובד.

פרד: אתה עצור!

הפרד ומשול.

פרד נעל מאחוריו את הדלת וירד במדרגות, מנסה להיזכר היכן השאיר את הפיאט הישנה שלו. כעבור עשרים דקות של שיטוטים ברחובות הסמוכים הוא מצא אותה: פיאט חבוטה, יד תשיעית, ככל הנראה אדומה, בדיוק כפי שהשאיר אותה. הוא הניע את הרכב, ושיעול כרוני מוכר עלה מהמנוע. פרד התעלם. זה בדרך כלל עזר.

הכביש היה עמוס במכוניות שהיו עמוסות הורים שהיו עמוסי ילדים צורחים שיצאו לבילוי משותף בסוף השבוע. אפילו הכלבים שצורפו על לא עוול בכפם לחוויה המשפחתית נראו אומללים. כעבור כמה דקות הגיע פרד למרכז המסחרי: כמה חנויות ערוכות בצורת ח’, ובמרכזן מגרש חניה גדול.  אל מגרש החניה הוביל כביש גישה ארוך, עליו נסע כעת פרד באיטיות, ראשו מופנה שמאלה בתהיה האם חנות המחשבים, הראשונה בשורה, כבר נפתחה. מבעד לחלון הראווה הוא ניסה להבחין אם מסתובבים בחנות אנשים, כאשר לפתע שמע דפיקה על מכסה המנוע. פרד לחץ על הבלמים בבת אחת, אבל הרכב המשיך להתגלגל הלאה. הוא לא שם לב שהוא חוצה באיטיות מעבר חצייה. שוב נשמעה דפיקה על מכסה המנוע ואיש מזוקן החל לנפנף בידיו בכעס.

“דרסת אותי!” צרח על פרד.
פרד פתח חריץ קטן בחלון. הוא לא הבין איך יכול להיות שהוא דרס את האיש המזוקן, בהתחשב בעובדה שהאיש המזוקן עמד בחזית הרכב, אדום מכעס, ולא שכב על הכביש מדמם.
“אתה דרסת אותי!” המשיך המזוקן לצעוק כשהוא עוקף את חזית המכונית ומתקדם לכיוון הדלת של פרד.
פרד רצה להמשיך לנסוע, אבל המזוקן כבר הגיע אל החלון של פרד והמשיך לשאוג. “אתה דרסת אותי!”
פרד הרים את ידיו כמי שנכנע. “בסדר, תירגע, תירגע,” אמר. את המזוקן זה רק הרתיח אפילו יותר.
“תירגע? אתה אומר לי להירגע?!” רעם “צא מיד מהאוטו, חרא קטן. איך קוראים לך?” צעק.
“משה.”
“צא החוצה משה.”
“לא קוראים לי משה,” אמר פרד.
“איך קוראים לך?” צעק המזוקן.
“סטיב.”
המזוקן דפק על החלון של פרד וניסה לפתוח הדלת. הדלת היתה נעולה. “צא החוצה סטיב,” הוא המשיך לצעוק.
“למה?”
“כי אני שוטר, זה למה, חרא קטן” ענה המזוקן וניסה לפתוח את הדלת. הדלת היתה נעולה.
“אתה לא לובש מדים,” ענה פרד דרך חריץ החלון.
המזוקן הושיט את היד לכיס האחורי של המכנסיים, ככל הנראה מחפש אחר תעודת השוטר שלו, עד שנזכר שהתעודה לא אצלו. “אני שוטר! עכשיו צא החוצה מהאוטו, חתיכת חרא קטן” פקד על פרד.
פרד התרשם מאוצר המילים של המזוקן.
מסביב לפיאט החלו מתאספים סקרנים שהביטו במחזה המשונה. איש מזוקן מאדים מרגע לרגע ואיש חצי משועמם שיושב באוטו ולא נראה שהוא מתכוון לצאת.
“אני לא מתכוון לצאת,” אמר פרד.
“אם אתה לא יוצא עכשיו אני עוצר אותך. צא מיד!” צעק המזוקן.
פרד גלגל עיניים. חרא קטן, הוא מלמל, הרים את מעצור היד שהגיב בחריקה עזה, פתח את הדלת ויצא.

“יש לך מזל שיצאת, סטיב,” סינן המזוקן. “אתה עצור.” הוא שלף טלפון נייד ולחץ על כפתור החיוג המהיר. “אריה, שלח ניידת למרכז המסחרי למה יש לי פה חרא קטן עצור,” אמר לקול שבצד השני. המזוקן גמר לדבר והביט בפרד. פרד הביט סביבו. עוד ועוד אנשים התגודדו ואחד מהם החזיק מצלמת וידאו וכיוון אותה אליו. הוא החליט לשתוק. פרד ראה הרבה סדרות טלוויזיה, ובכולן הציעו לחשודים לשתוק.