חוק האברכים בעיניו של אברך: תגובה

בשבוע שעבר פרסמתי פוסט תגובה של אברהם אהרונסון שעסק בחוק האברכים. זו היתה תגובה מפוספסת ואמרתי את זה לאברהם. במקום לנסות להדגים כיצד נראים הדברים מהצד השני, בחר אברהם להטיף. אדם המכנה עצמו בשם אברך, קרא את הטקסט של אברהם ואת התגובות שלכם וכתב לי בכאב. כמו במקרה של אברהם, הצעתי לו לכתוב לכולנו ולא רק לי. הוא הסכים ושלח טקסט לקטגוריית "כתב/ת אורח/ת". הפעם אני סבור, יש בפנינו טקסט מורכב יותר אשר מנסה להתמודד עם הטענות של החילוניים גם ברמת העובדות ולא רק ברמת האמונה.

הטקסט שווה עיון ותגובה עניינית ולו מפני שנראה שהוא נכתב ברצינות, בכוונה ובניסיון אמיתי להראות כיצד חשים האנשים שנמצאים בצד השני. הנה הטקסט לפניכם, בקיצורים קלים.

***

בראשית דברי, ברצוני להציג את עצמי: אני אברך ירושלמי הלומד בכולל על כל המשתמע מכך. הסיבה שגרמה לי לכתוב לציבור שרחוק ממני מנטלית היא משום שציבור זה קרוב לליבי וחזקה על דברים היוצאים מן הלב שיכנסו אל הלב.

במערכת המורכבת של יחסי חרדים-חילוניים השיח הוא לא קל משני הצדדים. אני רוצה להתיחס למורכבות מהצד החרדי. הגישה הקלאסית החרדית, שוודאי מוכרת לכם, היא שכולנו אחים ולכולנו גורל משותף, כולנו מחוייבים בשמירת המצוות ובגלל שלא הולכים בדרך התורה כל הצרות מגיעות. המשל הוא לקבוצת אנשים המפליגה בספינה ואחד קודח חור בתא שלו והוא לא מבין שזה גורם לכל הספינה לטבוע והנמשל, ובכן, אתם מבינים את הנמשל. גישה זו מקוממת ומעצבנת (תארו לכם שגם אותי זה מרגיז). לכן, אני רוצה לדון ביחסי חרדים חילוניים באמצעות משל אחר בו שתי ספינות שטות בים קטן וסוער ורק צריך לדאוג שלא תתנגשנה אחת בשניה שכן כל התנגשות מזיקה לשתיהן. הדרך הטובה ביותר היא שכל אחת תאפשר לשניה לשוט לעבר מקום חפצה ברוגע וזאת על ידי כבוד הדדי.

ההתנגשות האחרונה היתה בעקבות חוק שקרוי "חוק האברכים". ברשותכם לא אכנס לנושא האידיאולוגי אלא רק לנתונים שקשורים לחרדים-חילוניים מי מממן את מי.

קודם כל נתמקד בחוק ובטענות נגדו, החוק מדבר על אברך בכולל עם שלושה ילדים שאשתו לא עובדת ובלי רכב. אדם כזה יקבל 1,040 שקל לחדש. כמי שחי בציבור הזה אני יכול להעיד שבמקרה של אברך +3 ואשה מובטלת, נדיר ביותר וגם אם מתקיים הרי אתם לא באמת חושבים שהאברך מתעשר מקיצבה זו.

ישנן שתי טענות מובהקות של החילוניים. הראשונה שואלת מדוע אני, החילוני, בן אותו הגיל יוצא לעבוד ומשלם מיסים, צריך לממן את המובטל מרצון? השניה גורסת שגם אם מסיבה כלשהי המדינה החליטה לממן את הפרזיטים האלו בלחצים קואליציונים, מדוע שלא תשווה את הקיצבה גם לסטודנט חילוני, שהוא אברך רק ללא כיפה.

ובכן הנתונים הם כדלהלן. רוב החרדים עובדים! תכניסו את זה טוב טוב לראש זה ניתן לבדיקה ולבירור. החברה החרדית מחולקת לקהילות כשאצל הציבור החסידי רוב רובם של הגברים עובד (ולא בשחור כמו שנהוג לחשוב). אני אתייחס לחברה הליטאית (שאני חלק ממנה) ובה ציבור האברכים הוא גדול. הנשים אצלנו, ברובן הגדול, עובדות ולאו דוקא בהוראה או בעבודה שחורה מתחת לשולחן, אלא הולכות ברצון לפרנס בית של תורה, אף על פי שצריכות לעבוד במקומות שלא תואמים את אורח חייהן, כל זה בתנאי שהבעל ימשיך ללמוד. מדובר בהייטק (כגון אשתי) ראיית חשבון אדריכלות ועוד. כולן משלמות מס הכנסה ומגיע להן שכספן יחולק גם על פי השקפת עולמן. ובל נשכח שכולנו קונים בארץ דברי מחייה אוכל ביגוד שעל כל דבר משלמים מע"מ שנכנס לקופת המדינה. לכן, גם אברך כמוני, שלכאורה לא משלם מיסים אבל בכל קניה תורם קצת למדינה, גם לי מגיע חלק מהעוגה.

היחס שלנו באוכלוסיה לפי המפה הפוליטית הוא, שלש"ס יש 11 מנדטים ולאגודת ישראל יש  5 מנדטים ואחוז החסימה אם אני לא טועה הוא באיזור ה-60,000 קולות. כך שיוצא שהצביעו למפלגות שחורטות על דגלן שהן כפופות לחוקי התורה כמעט מליון איש. גם אם נוריד את הציבור החילוני שהצביע להן ולא מסכים איתן בכל דבר למשל בחוק האברכים, וגם אם נוריד בחורי ישיבה, עדיין מדובר בציבור ענק של מאות אלפים שמתפרנס למחייתו ומשלם מיסים.

האם לא מגיע להם שהכסף שלהם ילך ללומדי התורה, שעל פי אמונתם תקציב ללומדי תורה חשוב לא פחות מתקציב הבטחון? ועוד לא דיברתי על הציבור הדתי-לאומי שאמנם הוא לא חרדי אבל באמונתו הוא בדיוק כמו החרדים, כלומר מאמין שהתורה היא מעל הכל. ועוד לא דיברתי על ציבור יושבי הכוללים של המגזר הדתי לאומי – גם להם יש מה לומר בנידון וגם הם, ברובם, אנשים עובדים ומשלמי מיסים. ועוד לא דיברתי על אנשי הישוב הישן הנמנים עם העדה החרדית שאינם מכירים במדינה ולא משתתפים בבחירות ולא לוקחים שום מימון ממשלתי על שום דבר וחלקם הגדול עובד ומשלם מיסים ומכניסים לארץ כמויות של מטבע זר. ומה בדבר בחורי הישיבות ותלמידות הסמינר שגרים בתפוצות שרובם ככולם באים ללמוד בישיבות בארץ, והחלק הארי שבהם נשאר לגור בארץ הקודש בשנים הראשונות לנישואיהם, ואחוז גדול מהם נשארים פה לצמיתות.

כידוע, רוב כספי המיסים מגיעים מהעשירון העליון, אבל האם מישהו מכם בדק את אחוז החרדים בעשירון זה? על לב לבייב בטח שמעתם, ומסתבר שגם על האחים יסלזון ודן גרטלר ושולם פישר (שופר סל הריבוע הכחול), שלמה אייזינברג, יוסף גרינפלד, ז'ק בכר, רפאל הלפרין, האדמו"ר מגור, משפחת שפירא (שטיחי כרמל), חיים יעקב ליבוביץ ולא הזכרתי את המשקיעים החרדים מחו"ל שמכניסים הון לקופת המדינה מהרכישות שלהם: גוטניק, ליאו נואי, רובי שראן (שהוא גם מבעלי דיסקונט) רייכמן, משפחת וולפסון. האם לא מגיע להם שכספם ילך גם לדברים הקרובים לליבם?

לכם חשובה האקדמיה ומדעי הרוח. אבל האם לדעתכם צריך לממן את הלימודים של אלו החוקרים חפצים מהמאה ה-19 בבנין גילמן באוניברסיטת ת"א? או את  אלו שלומדים על שלהי התקופה העותומנית? האם הייתם רוצים לממן בקמפוס הר הצופים סטודנטים הלומדים על דימויים של חיות באמנות העממית של יהודי אשכנז? כל הלימודים האלו לא רלוונטיים ולא תורמים למדינה, לפי הבנתי, חוץ מהוספת ידע ואינטלגנציה. אם כל זה חשוב לכם מדוע שלא תסייעו במימון של לומדי תורה, שרלוונטיים יותר שכן הם לפחות מתעמקים בלימודי הדת היהודית של כולנו בסגנון הישיבתי שעובר מדור לדור אלפי שנה.

הגענו למספרים. הנתונים הבדוקים שיש בידי נכונים לשנת 1999 אבל השינויים הם לא גדולים כי ככל שהתווספו אברכים גם התווספו עובדים חרדים. בשנת 1999 היו בישראל 108,800 סטודנטים בשבע האוניברסיטאות הגדולות בארץ, תקציב האוניברסיטאות האלו באותה שנה היה 4.18 מיליארד שקל והחישוב לנפש הוא 38,419 שקל לסטודנט. מספר בחורי הישיבות ואברכי כוללים באותה שנה היה 67,000 ותקציב הישיבות 486 מיליון שקלים והתמיכה לנפש היא 7,253 שקל לכל בחור ישיבה. אם כך, תקציב האוניברסיטאות גדול פי 5.3 מתקציב הישיבות. האם אתם עדיין מעוניינים בשיוויון? (לא כללתי בחישוב הזה קרנות שונות למימון שכר לימוד ולמחייה והלוואות לסטודנטים שבחלקם הגדול ממומנים על-ידי משרד החינוך, והנחות בתחבורה הציבורית והטבות נוספות שאנחנו רק יכולים לחלום עליהן).

יכולתי גם לשאול למי נותנים כסף בשאר התקציב כמו העובדה שרשות השידור מקבלת מיליארד שקל בשנה למרות שאדם חרדי לא צורך ממנה כמעט שום דבר, וחלק ניכר מתוכניותיה הן בגדר תכנים שהם נגד מצפונו ואמונתו ובכל זאת ממומנים גם מכספי המיסים שלנו. ישנן דוגמאות רבות נוספות כגון תיאטרון וכדומה. רק תחשבו על תחושת האפליה שמנקרת בנו בגלל חוסר השיוויון.

כוונתי היתה להתמקד בדרך שבה אנחנו מסתכלים על הדברים – איך אנחנו מרגישים ביחס למה שאנחנו נותנים לעומת מה שאנחנו מקבלים. העיוות שמוצג לאזרחי ישראל מאד מתסכל ולא נעים. אנא, בחנו את הדברים, בדקו האם הנתונים הם נתוני אמת, ובואו נדבר על עובדות ולא על תיאוריות.

אני יודע שגם אם תשתכנעו שיש צדק בדברי, עדיין תחשבו שדרך החיים שלנו מוזרה ומקוממת, אבל זה כבר לא הנושא בפוסט הזה. אם יסכימו לקבל אותי לכאן שוב, אשמח לפתח דיון על דרך החיים "ההזויה" הזו.

אני מקוה שלא עייפתי אתכם ואני מזמין אתכם לדיון ענייני.

עם משפחה שכזו

עיתונאי שלח טקסט מרתק לקטגוריית "כתב/ת אורח/ת". הוא ביקש להישאר בעילום שם ואני, כמובן, מכבד את בקשתו. הטקסט מרתק ומטריד. אני מניח שהקוראים יכולים לספר סיפורים דומים מ"המשפחות" שבהן הם עובדים. הנה הטקסט לפניכם.

**

מפאת כבודו לא אזכיר את שמו. זה גם לא רלוונטי כי רבים כמוהו עובדים בחברות הסלולר בישראל. הוא מנהל זוטר בחברת סלולר. השיער קצת מאפיר. הכרס מתחילה לבצבץ. הוא עבר כבר את גיל 40. נשוי לשני ילדים. אשתו מצאה לאחרונה עבודה לאחר פרק זמן של שנה. אנחנו נפגשים ביום שישי בפארק עם המשפחות. "אתה זוכר את הפיטורים עליהם שכתבו עליהם בעיתונות הכלכלית, אלו שכתבו שמפטרים X עובדים? אז המספר האמיתי הוא כפול שלוש. פיטרו מכל מחלקות החברה. גם במערכות מידע ובהנדסה. העיקר שבעיתונות פורסם מספר אחר".

"איך הם מעיזים שלא לדווח על המספר האמיתי?", אני שואל "הרי גם העובדים שלהם קוראים עיתון".
"לאף אחד אצלנו בחברה לא אכפת מהעובדים. מבחינתם אתה עוד מספר. כל מה שמעניין זה שורת הרווח. תראה את הפערים האדירים בכסף שמרוויח מנהל אגף או סמנכ"ל אצלנו לעומת העובדים".

"אבל בכל זאת. אתם מרוויחים 20 אלף שקל לחודש, זה לא כ"כ נורא."
"סמנכ"ל בכיר יכול להרוויח מעל ל-60 אלף שקל משכורות. ומה עם הדיבדנדים שהחברה מחלקת כל הזמן?".

"מדוע מתחיל עכשיו גל הפיטורים בחברות הסלולר?", אני שואל.
"זה הכל בגלל דמי הקישוריות ומפעילי הסלולר הוירטואלים. אתה מכיר את המושג MVNO? אז זהו. אלו שתי הסיבות שנותנים לעובדים בזמן שמפטרים אותם. הייתי בשיחה אחת כזאת. מנהל האגף קורא לאחד העובדים. ואז כאילו הוא לוחץ על Play  ויורה את אותן סיסמאות. זה לא אתה, זאת החברה. אובדן ההכנסות מדמי הקישוריות והכניסה של המפעילים הסלולריים הוירטואליים מאלצים אותנו לפטר עובדים. תבין, זה לא קשור אליך. וככה מפטרים אחד אחרי השני. גם מבוגרים. אנשים מצוינים ואיכותיים. זה בכלל לא קשור אליהם. הם מפוטרים כדי לעמוד בשורת הרווח. הרי כל חברות הסלולר פרסמו שאובדן דמי הקישוריות עומד על כחצי מיליון שקל ליום. אז עכשיו כשזה קורה מפטרים את העובדים. חלקם בני 45. לא יודע מה הם יעשו עכשיו. אני מניח שהם יסתדרו. ימצאו מקום עבודה אחר. זה היה יכול להיות אני בקלות. זה כמו מטווח ברווזים. קוראים לך בשם ואתה מבין אתה זה שמפוטר".

הוא מכיר את תעשיית הסלולר הישראלית כבר שנים רבות. התחיל מאחת מחברות התקשורת הותיקות שפעלו בישראל בשנות ה-90'. "אני אומר לך, תעשיית הסלולר הישראלית זה מקום עבודה בלי סנטימנטים. אני מכיר את כל החברות. אנחנו מדברים על זה. זה לא רק בחברות הסלולר שלנו".

"אפשר היה לחתוך בשומנים אחרים בחברות ולא לפטר?"
"אפשר, אבל בעלי הון בתעשיית הסלולר פשוט לא מבינים שהם צריכים להרוויח פחות עכשיו לאחר הפחתת דמי הקישוריות וכניסת המפעילים הסלולריים. אז קודם כל מפטרים את העובדים. תבין. הביקוש לסלולר קשיח. כשכל ההיי-טק הישראלי התכווץ ופיטר בשנת 2009, אצלנו הביקושים היו אדירים. אנשים צריכים לדבר במכשירי הסלולר שלהם".

גל הפיטורים האחרון בחברות סלולר מצביע שוב כי האצבע של בעלי השליטה בחברות הסלולר קלה על ההדק בכל הנוגע לשמירה על איזון תפעולי פיננסי. חברות הסלולר העריכו את הפגיעה מהירידה בדמי הקישוריות בכ-300 מיליון שקל בשנה. אז נכון, הממשלה והכנסת כופפו את חברות הסלולר לטובת הפחתת התעריפים. אבל בפלאפון, פרטנר וסלקום משיתים זאת מיד על העובדים. בסלקום מודים כי יפטרו 35 עובדים אבל יגייסו 300 חדשים. בפטרנר פיטרו 117 עובדים בחודש ינואר 2010. בפלאפון פיטרו 50 עובדים ו-100 תקנים פוטרו.

הבעיה היא שככל הנראה המספרים שמדווחים בתקשורת הכלכלית לגבי היקף הפיטורים אינם מדויקים. לרוב זה עובד בצורה הבאה. גל פיטורים הולך ומתקרב. העובדים שולחים דוא"ל או מתקשרים למערכות העיתונים הכלכליים. דוברי חברות הסלולר מבינים שאינם יכולים להימנע מלחשוף את פיאסקו התקשורתי הכרוך בידיעות על פיטורים, אז הם זורקים מספר מסוים. במקרה הטוב אומרים חצי אמת. במקרה הרע פשוט משקרים או מעוותים כך את הנתונים שיוצגו בצורה חיובית.

שלוש חברות הסלולר מעסיקות כיום בישראל אלפי עובדים. ברובן הדלת מסתובבת. עובדים צעירים רבים נכנסים ונפלטים אז אפשר לשחק עם הנתונים. לכן אסור גם להתרשם כשסלקום אומרת שתגייס 300 עובדים חדשים. אף אחד חוץ מהנהלת סלקום מבין את טיבו של מספר זה.

בעלי השליטה בחברות הסלולר הטיפו במשך חודשים ארוכים כי המלצות דו"ח NERA בעניין המפעילים הסלולריים ודמי הקישוריות יפגע בשורת הרווח שלהן, וכתוצאה מכך יפטרו עובדים. אבל האמת המרה היא שהבחירה לפטר עובדים (בחברת סלקום כינו זאת בהודעה לעיתונות ששלחו לתקשורת "התאמות ארגוניות שיגרתיות") היא הבחירה שלהן בצעד הקשה ביותר. צעדים אחרים היו יכולים להינקט, או פשוט לקבל את העובדה שאפשר להרוויח גם קצת פחות. אבל בפלאפון, סלקום ופרטנר לא מוכנים לשום פגיעה, וזה המצב.

האיום הגדול ביותר כיום על חברות הסלולר הוא שיחות ה-VoIP, שירותים דוגמת סקייפ ופרינג. "זה אמנם מאיים אבל ייקח זמן עד שחברות הסלולר יפסידו הרבה כסף בגלל השירותים האלה. צריך שלשני המשוחחים יהיה טלפון חכם. זה קורה, אבל לאט", אומר אותו מנהל בשיחה בפארק. עד אז תמשכנה חברות הסלולר הישראליות לפטר עובדים כדי לעמוד בשורת הרווח. המציאות מוכיחה שגם הגבלות רגולטרויות מובילות את חברות הסלולר לפגוע בראש ובראשונה בעובדים שלהן. מגמה זו תמשך גם בעתיד.

בשורה התחתונה: שוק הסלולר אינו תחרותי. חברות הסלולר לא מנצלות את הירידה בדמי הקישוריות כדי להשקיע בתשתית וליצור חדשנות וערך מוסף. במקום זאת הן עסוקות בפיטורי עובדים ומקסום רווחים לבעלי המניות.

חברות רבות נוהגות להציג את עצמן כאילו הן משפחה: משפחת סלקום. משפחת פרטנר. משפחת פלאפון. זו משפחה כפויית טובה. כאשר the going gets tough הם ממהרים להיפטר מחברי המשפחה. המשמעות – משפחה יש רק בבית ובחברת חשמל – בעולם האמיתי אין אחים, יש רק שורות תחתונות.

לכולם אסור לישון מתחת לגשר: תגובה

כמה שעות לאחר פרסום הפוסט שהתייחס להצעת הפשרה של נתניהו לפיה גם חילונים יזכו לקבל את אותן ההטבות של האברכים, אם גם הם סטודנטים, יש שלושה ילדים ואין להם כל הכנסה, קיבלתי מייל לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות מאדם אשר מבקש להיקרא בשם אברהם אהרונסון ובו ביקש להסביר לי באופן אישי כמה דברים מנקודת מבטו של האדם החרדי. הצעתי לו, שבמקום שיסביר לי שיסביר לכולנו. הוא הרים את הכפפה ולפני כמה שעות שלח טקסט למדור "כתב/ת אורח/ת" בגלוב. אני מפרסם אותו כאן במלואו, בשינויי עריכה קלים.

**

גלוביסטים יקרים, אני חרדי.

עליי קראתם, אני הוא זה שאכפה עליכם חוקים חדשים. ראיתם אותי מתפרע, מגזען לי להנאתי בעמנואל ובין לבין סוחט כמה לירות מהמיסים שאתם משלמים.

אני לא חושב שאצליח לשכנע אתכם בטור אחד שזה לא אני, שהתקשורת אשמה ועוד כמה התחמקויות, אבל אני חושב שיש לכם את הזכות והחובה להבין את המקום שבו אני נמצא ואת נקודת המבט שלי. לפני הכול כמה נקודות בסיסיות בהשקפת היהדות הדתית על החיים בעולם ובארץ:

היסטורית: אנחנו רואים את עצמנו ממשיכים את מסורתו של עם ישראל בכל הדורות. המסגרת היא קיום מצוות התורה ולימוד התורה והמטרה היא לדבוק בקדוש ברוך הוא ולהיות קרובים אליו. אנחנו יודעים ומאמינים שזו התורה שנתן הבורא לנו העם הנבחר. זה מאוד לא מודרני להחשיב את עצמנו לעם הנבחר, זה מדיף ריח גזענות וזה לא פוליטקלי קורקט ומי יודע אם זה לא מנוגד לאיזה חוק בינלאומי. אבל שימו לב, לא ניתנה לנו הזכות להפלות או לדרוס עמים אחרים אלא החובה לשמור תורה ומצוות והשכר שהינו הקירבה לבורא.

לאומית: אנחנו מאמינים שהזכות שלנו על הארץ קיימת כיוון שהיא ניתנה לאברהם אבינו (ובניגוד למה שתחשבו) לא בגלל החלטות האו"ם. אבל אנחנו גם יודעים שהקדוש ברוך הוא הגלה אותנו מארצנו ולעתיד לבוא יכונן ממלכה יהודית על פי חוקי התורה כאן בארץ ישראל. אל תטעו, לא מדובר כאן ברצון לכבוש את הארץ ולא בהשתלטות על קרקעות אלא על שאיפה שהקדוש ברוך הוא יחזיר את ימי תפארתנו על הארץ הזאת.

רוחנית: זה אולי החלק החשוב ביותר. ההתנהלות היום יומית שלנו היא אחרת לגמרי והיא מכוונת לתכלית שלנו. כלומר בכל פרט ופרט ובכל חלק וחלק מהיום שלנו ישנה התנהלות או הלכה הקשורה בעניין. יהודי דתי הינו מחובר במעשיו והליכותיו במאת האחוזים ליוצרו. אל תטעו ואל תפרשו לא נכון: התובנה הבסיסית שלנו לגבי חופש, הינה שונה בתכלית מהצורה בה אתם מפרשים את המושג חופש. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר.

אחרי כל ההקדמה הזאת אני מזמין אתכם להבין משהו פשוט: אין ערך ואין קיום למדינה ולארץ ללא הליבה של היותנו לעם, התורה והמצוות. כל שאר הדברים מבחינתנו הם במעגל החיצוני משרתים את המטרה. צבא, עבודה, קצבאות ונשיא המדינה נבחנים אצלנו במבחן המטרה. האם הם כדאיים או לא, האם הם מקדמים אותנו אל המטרה או לא.

נכון, אתם יכולים לחלוק עלינו בהקשר הזה על מה כמה ולמה. אבל כל עוד הדרך היא חוקית והערכים שלנו הם קודמים ונעלים לערכי הנונ-ערכים שלכם יש להם מקום ואפילו מקום גדול. אני לא מתכוון לזלזל בערכים שלכם, אבל הם ערכים שלא עונים על השאלה הבסיסית למה אנחנו פה, אלא איך לחיות פה בהנחה שאין מטרה סופית. ועוד דבר אחד, שימו לב איך הערכים משתנים עם השנים והאנשים.

אז בפעם הבאה שאתם נבהלים ממעשי השוד או הגזענויות שלנו תזכרו שני דברים. האחד, אתם לא מכירים אותנו והשני, לא כל מה שכתוב ב-Ynet נכון.

כן, גירוש

הבוקר פנה אלי איתמר שאלתיאל וביקש ממני לפרסם פוסט אורח המתייחס לפוסט האחרון שהעליתי. נעניתי בשמחה. הנה הטקסט שלו, במלואו.

***

יובל דרור פרסם כאן אתמול פוסט חשוב. לא מפני שהוא צודק, להפך. הפוסט הזה חשוב משום שהוא מדגים עד כמה השיח הציבורי בישראל מתקיים במרחב נטול עובדות, וכיצד גם אנשים חריפים, חריפים מאוד, יכולים ליפול בו.

"מעולם, כדאי לציין, לא היה קמפיין כל כך דמגוגי, כל כך שקרי, כל כך מנותק מהמציאות, כמו הקמפיין להשארת כל הילדים," כותב בן-דרור ימיני. הוא טועה. מעולם לא היה קמפיין כל כך דמגוגי, כל כך שקרי, כל כך מנותק מהמציאות כמו הקמפיין לגירוש הילדים מכאן. וימיני הוא שחקן מרכזי בקמפיין הזה.

כדאי להזכיר שוב את העובדות:

א. אשרת השהיה של העובדים לא "תמה", היא חוסלה. כדאי לכתוב זאת שוב ושוב, משום שזה אולי השקר הגדול ביותר שחלחל לשיח הישראלי. משרד הפנים החליט יום אחד לשנות נוהל, ולגרש עובדים שהביאו לכאן ילדים. השינוי הוא רטרואקטיבי. כלומר, עובדים שהיו חוקיים לגמרי עד לפני חצי דקה פתאום הוגדרו מחדש כלא חוקיים, אך ורק מפני שהם הביאו ילדים לעולם. ושוב: אף אשרת שהיה לא תמה. המדינה פשוט החליטה לשנות את הכללים, והילדים הללו ישלמו את המחיר.

ב. בניגוד לישראל, בכל העולם יש מדיניות הגירה ברורה. באיחוד האירופי יש פרקטיקה לפיה עובד שנמצא במדינה חמש שנים באופן חוקי רשאי לבקש מעמד קבע לו ולילדיו; בארה"ב אם נולד לאדם ילד, הוא זוכה אוטומטית לאזרחות אמריקנית; לאחר שמונה שנות מגורים בגרמניה ושש שנות לימודים בבית ספר גרמני, אדם זכאי לאזרחות. ודוק: אזרחות, לא אשרת שהיה. אז, בן-דרור ימיני צודק, וישראל היא אכן יוצאת דופן ביחסה למהגרי עבודה, אלא שעדיף היה לו היא היתה מיישרת קו עם המדינות האלה.

ג. למדינה יש זכות לשמור על צביונה הלאומי. זה נכון, כמובן. אף מדינה לא חייבת לקבל עשרות אלפי מהגרים רק בגלל שבמדינות אחרות רע יותר. אבל, שוב, לשמוע את הטענה הזו מאנשים כמו אלי ישי, שיאן בהבאת מהגרי עבודה לישראל, צריך להדליק אצל כולם נורות אדומות. אוהבים לדבר כאן על "הדלת המסתובבת", אבל רק מעטים יודעים מה משמעותה. חברות כוח אדם מביאות עובדים ממדינות עולם שלישי, וגובות מהם לרוב בין 10 ל-30 אלף דולר. החוק, אגב, מאפשר לחברות אלו לגבות רק 3,700 שקלים דמי תיווך. לחברות הללו, אם כן, יש אינטרס ברור בהבאת מהגרי עבודה נוספים. ומאחר שמדובר במשחק סכום אפס, ויש מספר מקומות עבודה מוגבל בישראל, שמירה על האינטרס של חברות כוח האדם דורשת גירוש מהגרי העבודה הקיימים. וכך, מביאים לכאן עובדים שצריכים לעבוד בין ארבע לחמש שנים כדי להחזיר את דמי התיווך המפלצתיים שגבו מהם, ואז מעיפים אותם בחזרה לארצותיהם. זו משמעות הגירוש, ואלה האינטרסים שעומדים מאחוריו. לו היה ישי חרד לצביונה הלאומי של המדינה, לא היה מנפק אשרות לכל כך הרבה מהגרי עבודה חדשים. לו היה חרד לכך בן-דרור ימיני, היה נאבק למען מדיניות הגירה מסודרת, ולא למען גירוש ילדים.

ויש עוד עובדות, עוד המון עובדות, וכולן זמינות ברשת. אבל נושא מהגרי העבודה הוא נושא מורכב, ולתקשורת יש נטייה לדלל נושאים כאלה. מתרעמים על מתנגדי הגירוש שהם לא מציגים טיעונים מורכבים. זה נכון, בחלקו. אבל הטיעונים כולם נמצאים באתר שלהם, ונאמרים שוב ושוב. הם פשוט לא שורדים בדרך הארוכה מהעיתונאי, לעורך, לעיתון. יובל דרור, שעושה עבודה מרשימה בחשיפת מקרים כאלה בדיוק, יודע זאת, מן הסתם. ובשיח שלא מסוגל לסבול עובדות, שיכול לקבל רק טיעוני סוכרזית, דלי שומן וטעם, קשה להפנות את האשמה דווקא למתנגדי הגירוש. הם עושים כמיטב יכולתם, בתנאים בלתי אפשריים, לספר את האמת. וכשהאמת מורכבת, כל מה שאפשר לראות בעיתונים זה המאבק בין "צביונה היהודי של המדינה" לבין אומללותם של הילדים.

חולצות, חוש הומור ואונס קבוצתי

שיה שלחה טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת. היא מבקשת לשאול שאלה. הנה היא לפניכם:

***

השבוע נכנסתי לאתר של "ההוא עם החולצות". יש שם חולצות בעיצובים מצחיקים ואני אוהבת לדפדף בין התמונות וליהנות מהשנינויות והגרפיקה, כמעט כמו לקרוא קומיקס.

כשנכנסתי השבוע לאתר ראיתי שיש בדף הבית שלהם חולצה חדשה שעליה כתוב: "9 מתוך 10 אנשים נהנים מאונס קבוצתי". בהיתי בתמונה של החולצה כמה שניות ואז קלטתי שהיא לא מצחיקה אותי בכלל. שההיגיון של השנינות שעומדת מאחוריה דומה ל:  '99 מתוך 100 אנשים נהנים מלינץ'.

* מתוך אתר "ההוא עם החולצות". כל הזכויות שמורות לו.

שלחתי תגובה דרך מערכת 'צור קשר' של האתר. כתבתי שם שבעיני החולצה הזאת הופכת אותם ממגניבים לחסרי טעם (או משהו כזה. לא זוכרת בדיוק). קיבלתי את התשובה הבאה: "שלום, המייל ששלחת הופך אותך ממבינת חוש הומור לחסרת חוש הומור.  ההוא עם החולצות".

אז החלטתי לעשות לחוש הומור שלי בדיקה: בסוף הסדר, אחרי שגמרנו לאכול והתחלנו לקשקש, סיפרתי לנוכחים על החולצה. היו שם לא מעט נשים וגברים. צעירים ומבוגרים, בני 12-60 ואף אחד לא חשב שהחולצה מצחיקה. להפך, התגובות היו מאוד חד משמעיות והיו כאלה שהציעו לי לפנות לתקשורת או לגופים כמו מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. המחאה האישית שלי מתבטאת, בינתיים, בזה שמחקתי את האתר מרשימת המועדפים שלי ובחיים אני לא אקנה שם חולצה.

חוץ מזה, אני אשמח לפתוח דיון: האם אנוכי מאותגרת הומור, או ש'ההוא עם החולצות' פשוט מכוער.

(יובל: בהערת אגב אומר שמשעשע אותי לראות אתר שכאשר אתה מנסה לעשות קליק ימין על תמונה כדי לפתוח אותה בחלון חדש, אתה מקבל התראה, אזהרה ואיום לפיו כל העיצובים מוגנים בזכויות יוצרים בשעה שחלק לא מבוטל מאותם עיצובים ממש עושה שימוש בלוגואים וסימנים מסחריים של חברות שמן הסתם יכולות, ואולי עוד יתבעו בעצמן, אם יגלו מה עושים לקניין שלהן ללא רשותן).