אם אני יכול לחלום פעם נוספת

דקות בודדות אחרי שנכנסה לתוקף הודעת ההתפטרות שלי מ"ידיעות אחרונות" פרסמתי בגלוב פוסט תחת הכותרת "אם אני יכול לחלום". זה היה לפני כמעט 14 שנה. לא להאמין כמה מהר הזמן עובר.

באותה התקופה היה לי חלום: למצוא משהו שאני אוהב לעשות, שאהיה בו טוב ושאוכל להתפרנס ממנו בכבוד. מהבחינה הזו עיתונות היה עבורי מקצוע כמעט מושלם: אהבתי אותו והייתי בו לא רע, אבל בהדרגה נהניתי פחות ופרנסה… כן, בואו לא נדבר על זה.

זמן קצר אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי קיבלתי הצעה מבית הספר לתקשורת במכללה למנהל לבוא ולשמש כראש המסלול לתקשורת דיגיטלית. כיוון שכבר התחייבתי לעבוד במכללת נתניה, חלפה שנה עד שנעניתי להצעה. נכנסתי לתפקיד ב-1 באוקטובר 2009.

כיהנתי בתפקיד הזה חמש שנים ואז מוניתי לדיקאן, תפקיד שאותו אהבתי עד מאוד ושאותו עזבתי בהקלה אחרי ארבע שנים. לפני זמן קצר הודעתי שבתום שנת הלימודים הנוכחית, בעוד שישה חודשים בדיוק, אעזוב את בית הספר לתקשורת, 13 שנים אחרי שנכנסתי אליו.

אם אינני טועה מבין 13 השנים שלי בבית הספר, זכיתי להיות מרצה מצטיין ב-12 מתוכן, אם כי בתקופת כהונתי כדיקאן, לא קיבלתי את התואר "מרצה מצטיין" כי לדיקאנים, כך על פי הכללים, לא ניתן התואר גם אם הם מדורגים ככאלו.

הנה רק חלק מהדברים שהסטודנטים שלי כתבו במשובי ההוראה של סמסטר א', זה שהסתיים לפני כמה שבועות (המשובים המלאים ארוכים ועמוסים בהרבה).

הראשון הוא משובים של סטודנטים שיושבים בסמינר המצטיינים שאותו אני מעביר בשבע השנים האחרונות.

אלו הם משובים של סטודנטים שלמדו בקורס בחירה שאותו כתבתי, צילמתי על מסך ירוק (באולפן הטלוויזיה) וערכתי בעצמי בפרמייר.

ולבסוף כמה משובים של קבוצה אחת (מבין שתיים) של קורס חובה שאני מעביר לכלל הסטודנטים שלומדים בשנה א'.

משובי הוראה הם כלי פגום, מי כמוני שנהג לקרוא כל שורה ועבר על כל מספר במשובי ההוראה של כל המרצים בבית הספר, יודע את זה. ועדיין, הם טובים בלתת לך קריאת כיוון. נדמה לי שקריאת הכיוון שקיבלתי היא שאני עוזב בשיא. זה זמן טוב לעזוב – בשיא.

עוד יהיה זמן להסביר ולפרט מדוע החלטתי להמשיך הלאה – אני חושב שאפשר לנחש שלא מדובר בתחושת מיצוי מעבודת ההוראה – אבל בשלב הזה מעניינת אותי הרבה יותר שאלה שונה: מה עכשיו?

ובכן, עכשיו הגיע הזמן להגשים את אותו החלום אבל במקום אחר.

כבר כעת אני עושה אינסוף דברים שאני ממש אוהב, שאני טוב בהם ולפחות חלקם, פרנסה מעולה : אני מגיש את "עושים טכנולוגיה" וכמה פודקאסטים נוספים, אני כותב בעיתון "הארץ" ובאתר "העין השביעית", אני המנהל האקדמי של תכנית לטרנספורמציה דיגיטלית ב"להב" של אוניברסיטת תל-אביב, אני מרצה בארגונים בארץ (ואם ירצה השם והשמיים יפתחו ולא תיפתח מלחמת עולם שלישית) וגם בעולם כחלק מסוכנות המרצים שמלווה אותי ב-15 השנים האחרונות, "סמל מרצים", ואני אפילו מבשל על אש קטנה רעיון לספר נוסף, חמישי במספר; אני מעריך שהחוויות וההתנסויות שעברתי בשנים האחרונות יהיו לי לעזר רב.

לצד הרשימה הזו אני מרגיש שיש לי כוח וגם רצון להגשים עוד לפחות חלום אחד שמנמן. יש לי לא מעט רעיונות משל עצמי אבל אם לכם יש רעיון, אתם מוזמנים ליצור קשר – חיים רק פעם אחת ואני במצברוח של חלומות חדשים.

שנחזור לאלביס? יאללה, נפתח מסורת קטנה. נדמה לי שמותר אחת ל-14 שנה.

פודקאסט השנה בטכנולוגיה

שנה שנייה ברציפות: גם ב-2019 ועכשיו גם ב-2020. כיף, אושר וסיפוק גדול.

צריך לומר, זו לא "תחרות" נטולת בעיות. למשל – וזו רק דוגמה אחת – היא מתנהלת ללא שקיפות ומשום כך אף אחד לא יודע כמה אנשים השתתפו בתחרות, כמה הצביעו לכל פודקאסט (האם זכינו כי לנו הצביעו 19 קולות ואחרים קיבלו 16 קולות או שמא מדובר במאות? באלפים? במה מדובר?). ישנן בעיות נוספות שקשורות בהצבעה, באופן שבו מסדרים את הקטגוריות, בבחירת המשתתפים בתחרות וכן הלאה אבל בואו, כך או כך זה נעים וכיף לקבל משוב אוהד כל כך מהמאזינים שנותנים בנו אמון ומפנים כ-45 דקות מזמנם אחת לשבוע-שבועיים כדי להאזין לסיפורים שאני מספר.

תודה לכולכם.

עושים טכנולוגיה

לאורך השנים יצא לי להתנסות בכמעט כל מדיום אפשרי. שימשתי ככתב ועורך בעיתונות המודפסת ("הארץ", "ידיעות אחרונות"), כתבתי ואני עדיין כותב ברשת בכל מיני מקומות אבל בעיקר ב"העין השביעית" וכמובן היה לי הכבוד להגיע לאולפני טלוויזיה – בעיקר זה של "לונדון וקירשנבאום" – אבל אני מתקשה לחשוב על ערוץ טלוויזיה שלא ביקרתי בו בשלב כזה או אחר.

המדיום היחיד שלא התנסיתי בו לאורך זמן ובאופן שיטתי היה רדיו.

לפני כמה שנים התבקשתי להגיש תכנית מיוחדת לכבוד שבוע הספר של "ספרים רבותיי, ספרים" בגלי צה"ל. זה היה תענוג צרוף. מאז חיפשתי את ההזדמנות להתנסות עוד ולעשות עוד מהמדיום הקסום הזה שנקרא רדיו. כמובן שיכולתי להיעזר בשירותיה של 106FM (השם יקום דמה), תחנת הרדיו הסטודנטיאלית של בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, אבל ה-DNA שלה היה מוזיקה אלטרנטיבית וממילא לשלב תכנית רדיו יחד עם תפקיד דיקאן בית הספר היה בלתי אפשרי.

נדמה היה לי שהחלום של רדיו ייאלץ לחכות. אבל אז קיבלתי טלפון מרן לוי.

רן הוא האיירה גלאס של ישראל, האדם הזה שהאמין בפורמט של פודקאסטים עוד לפני שזה היה פופולארי, שהצליח להוכיח שניתן לעשות פודקאסט בעברית – עושים היסטוריה – שהוא נגיש, מצחיק ומעניין. הוא מגיש את הפודקאסט שלו מאז 2007 ולפני כמה שנים הוא הקים חברה, חברה שלימה, שעוסקת בהפקה של פודקאסטים בתחומים שונים ומגוונים.

ההצעה של רן היתה פשוטה: להנחות את "עושים טכנולוגיה" מבית "עושים היסטוריה". לא הייתי צריך הרבה זמן כדי להשיב בחיוב. הקלטנו פיילוט, נהנינו, צחקנו ומצאתי את עצמי חלק מחבורה אדירה של מנחים של פודקאסטים מצוינים.

היום עולה הפרק הראשון בהנחייתי שעוסק באלגוריתם אחד שעשה עבודה כל כך טובה שהמפתחים שלו החליטו שהוא מסוכן מדי. בפרק הזה אירחתי באולפן את מתי מריאנסקי, מי שמנהל את קבוצת הפייסבוק המופלאה "עליית המכונות".

הגדרתי את הפודקאסט ככזה שמטפל ב"טכנולוגיה, אנשים ומה שמביניהם" מה שאומר שכמעט כל מה שנמצא בתווך הזה, מעניין אותי. גם העיסוק בפורמט עצמו, בפודקאסט, מעניין אותי. בשני הפרקים הראשונים, שכבר הקלטתי, הזמנתי לאולפן אורחים אבל אני כבר חושב על דרכים לשבור את פורמט השיחה ולפחות מדי פעם לעשות משהו קצת שונה.

אחת לשבועיים לערך יעלה פרק חדש ואני מזמין אתכם לעשות מנוי על הפודקאסט, להגיב, לשלוח שאלות ולספר לי על נושאים, אורחים וסוגיות ששווה וראוי לטפל בהם. זו הזדמנות להודות לארנון זמיר, המנחה היוצא של "עושים טכנולוגיה" על עבודה נפלאה.

האזנה נעימה.

ארבעים ושמונה

השנה האחרונה היתה עבורי שנה סוערת במיוחד, במובן הטוב של המילה. אחרי ארבע שנים מספקות, מאתגרות וסופר-מעניינות בתפקיד דיקאן בית הספר לתקשורת במכללה למנהל,בהן התנסיתי בתפקיד ניהולי בכיר שנוגע כמעט בכל תחום – מהמוצר ועד השיווק, מהטיפול בעובד ועד הטיפול ב"לקוח", מפיתוח עסקי ועד התמודדות עם הרגולטור – יצאתי אל העולם.

אני עדיין מלמד בבית הספר לתקשורת, עדיין נהנה לעמוד מול כיתה, מול סטודנטים, מול אנשים צעירים שנושאים אליך עיניים ומבקשים לדעת האם יש בכלל תשובה, אבל את רוב זמני אני מקדיש למפגשים עם אנשים מחוץ לעולם האקדמיה, עם עובדים ומנהלים בחברות, ארגונים ותאגידים.

בשנה האחרונה נפגשתי עם יזמים שנמצאים בתחילת דרכם לצד מנכ"לים שמנהלים ארגונים שבהם מועסקים אלפי עובדים. נחשפתי ליוזמות חדשות לצד יוזמות קיימות, העברתי מאות הרצאות מול גופים מקומיים ובינלאומיים, הנחיתי כנסים וסדנאות, התבקשתי לשמש כיועץ וכחבר בקבוצות חשיבה ובקיצור מצאתי את מה שתמיד חשדתי שאמצא – שהעולם גדול, מעניין ומלא הזדמנויות.

בתחילת השנה יצא לאור ספרי הרביעי "קוד סמוי" ולמרבה האושר והגאווה, הוא נמצא זה השבוע השביעי ברשימת רבי המכר של "ידיעות אחרונות" בקטגוריית ספרי העיון. הספר לקח אותי למפגשים מרתקים עם קוראים שכותבים לי, פוגשים אותי ומבקשים לשמוע את דעתי על עשרות נושאים וסוגיות והוא עשה לי חשק לחזור למלאכת המחקר והכתיבה ולהוציא לאור ספר נוסף.

השנה האחרונה פתחה לי את התיאבון להוציא אל הפועל ולהגשים הרבה רעיונות, פרויקטים וחלומות שנדמה שרק חיכו לרגע המתאים. ובכן, הרגע המתאים הוא עכשיו.

QODE (אוסטרליה) – סיכום אירוע

האירוע שבו השתתפתי השבוע, QODE בבריסביין שבאוסטרליה, היה מהמם מכל כך הרבה בחינות שקשה לסכם אותו בפוסט אחד בוודאי לא כשאני עדיין בתוך ג'ט-לג חמקמק, ובכל זאת, הנה כמה מחשבות.

  • האירוע הוא תוצאה של פרויקט של אישה אחת, ג'קי טורנטו, אישה שהיא כוח טבע, שבנתה אותו מאפס ויצרה בכוחות עצמה אירוע ברמה עולמית. עם צוות קטן אבל מחויב, היא הצליחה להביא לכנס, שנמשך יומיים, אנשי ממשל, קרנות הון סיכון, יזמים, יותר מ-150 חברות סטארט-אפ שהציגו בתערוכה שהתקיימה באולם המקביל, מנכ"לים של חברות ענק (את אחד מהם, אנדרו פן, מנכ"ל ענקית הטלקום האוסטרלית, טלסטרה, ראיינתי על הבמה) ועוד. זו היתה תזכורת לכך שכנסים (במקומות אחרים בעולם) יכולים להיות תוצאה של עבודתם של יזמים בודדים ולא של מערכת משומנת של כלי תקשורת שמקדמים בעיקר את עצמם.
  • במהלך הכנס היו כמה הרצאות מעולות ממש. הרצאות של יזמים שמפתחים פתרונות בתחום של איכות הסביבה, בשר-ללא-בשר, עיר חכמה, אינטליגנציה מלאכותית, מכוניות אוטונומיות ועוד. בהקשר הזה צריך לציין את ד"ר רועי צזנה, שהיווה את הצלע השנייה במשולש הישראלי בכנס (עוד על הצלע השלישית בהמשך) ושנשא כמה הרצאות מעניינות לאורך הכנס.
  • קווינסלנד, מדינה עשירה שמתפרנסת בעיקר ממגזר פיננסי, גידולים כמו קני סוכר ובננות ומכריית משאבים טבעיים, מבינה שהיא צריכה למשוך יזמים, אנשי טכנולוגיה וחברות סטארט-אפ על מנת לבנות את העתיד שלה. בשנים האחרונות היא משקיעה מיליארדי דולרים, ממש מיליארדים, בתכניות אינקובציה ובהשקעות ישירות בחברות ובהשקעות עקיפות בתשתיות. מי שמחפש הזדמנות בתחום הטכנולוגיה צריך להביט לא רק לעבר ארה"ב אלא גם לכיוונה של אוסטרליה – ההתרשמות שלי היא שבמדינה צמאים לסוג היזמות והיזמים שיש בישראל בשפע.
  • כשחיים בבית משוגעים קשה לדמיין חיים במקום נורמלי, לפחות עד שמגיעים לאחד כזה. בעיניי בריסביין היא מקום נורמלי במובן הטוב של המילה והיא עשתה לי חשק לחזור אליה פעם נוספת. עם קצת מזל ורצון טוב של הרגולטורים המקומיים, שכמו בכל מקום, לא תמיד מאירים פנים למי שרוצה לעזור להם, QODE יתקיים גם בשנה הבאה ואז, טפו-טפו, זה גם יקרה.
  • המפגש עם האוסטרלים הוא מפגש מגניב למדי. ה-No Worries שלהם מחליף כמעט כל ביטוי שאפשר להעלות על הדעת: "סבבה", "אחלה", "מצוין", "בבקשה", "אין בעד מה", "אין שום בעיה", "בכיף", "שטויות", "בטח", "בשמחה" ועוד שורה של ביטויים שבהם אנחנו משתמשים. מצד אחד, יש בזה משהו קצת שטוח (למען השם, אתם לא יכולים לחשוב על עוד צירופי מילים?!) ומצד שני, הוא מבטא בצורה די מדויקת את הלך הרוח הכללי במקום: "אין בעיה, הכל בסדר".
  • כתבתי בפייסבוק על המפגש עם הקהל האוסטרלי שיש בו משהו מאופק כאשר הוא "קהל" ומשהו מאוד חם כאשר אתה נפגש איתם אחד-על-אחד או בהתכתבויות אלקטרוניות. ועדיין, ביום השני של הכנס, נדמה שהם התרגלו לסגנון הישראלי הקצת פרוע שלי שבהתחלה קצת הימם אותם והתוצאה היתה מפגש תרבותי מצחיק, בלתי אמצעי ומאוד חם. אגב, נפגשתי לשיחת אחד-על-אחד גם עם כמה ישראלים שיושבים בבריסביין דרך קבע. גם המפגש איתם היה פותח-עיניים ומעורר מחשבה ואני בטוח שהוא מהווה תחילתה של ידידות נפלאה.
  • אוסטרליה רחוקה מישראל, אין בכך ספק, והחשש מהטיסות הארוכות היה גדול. לא אחדש דבר כאשר אומר ש"קאת'י פסיפיק" היא חברת תעופה מצוינת ובכל זאת די מרשים לעבור חוויית טיסה אינטנסיבית שמורכבת מכמעט ארבע טיסות כמו-ניו-יורק (מבחינת האורך) שהן לא סיוט מוחלט. המושבים מרווחים, השירות מצוין ואדיב, מערכת הבידור במטוס מושלמת, האוכל טעים ושונה מטיסה לטיסה ומה שיש לו פוטנציאל להפוך לזוועה מתגלגלת הפך לחוויה סבירה ואף יותר מכך. נכון, זה אף פעם לא תענוג גדול לשבת במטוס כל כך הרבה שעות, ועדיין, לא ירדתי או עליתי על שום טיסה כשאני מקלל ומבחינתי זה חידוש עולמי.
  • אל הכנס הגעתי בשל קורא אחד של הגלוב, גלעד גרינבאום, שהיה אחראי על התוכן של הכנס. אחרי התכתבות קצרה בפייסבוק, כמה שיחות טלפון ומבלי שנפגשנו מעולם, סגרנו (בעזרתו האדיבה של דני שביט, מנכ"ל "סמל מרצים"), שאגיע לאוסטרליה. העבודה לפני הכנס ובכנס עצמו היתה אינטנסיבית אבל בזכותו של גלעד, היא היתה משעשעת, מלמדת ומאוד מספקת. אני כל כך לא מצטער שקיבלתי את ההצעה שלו ואם זה תלוי בי, אנחנו ניפגש בהזדמנויות רבות נוספות. כסף בא וגם הולך אבל העבודה עם אנשים שאתה אוהב ומעריך (גלעד וג'קי פלוס כמה חברים אוסטרלים חדשים), העבודה בסביבה תומכת, מפרגנת ומאתגרת שמוציאה ממך את המיטב וכלל לא מרגישה כמו עבודה, שווה, לפחות עבורי, הרבה כסף.
  • מהרבה בחינות ישראל היא חוויה טוטאלית. היא עוטפת אותך מכל כך הרבה כיוונים עד שאתה בטוח שישראל היא העולם. מספיקות חמש דקות מחוץ לישראל כדי להבין שהיא ממש לא העולם (שלושת נהגי המונית שפגשתי במהלך השבוע לא שמעו מעולם על מקום בשם "ישראל", לא יודעים איזו שפה מדברים בה או מה זו "ירושלים"). אני כמובן לא מדבר על טיול בחו"ל שכולנו עברנו בפורמט כזה או אחר, אני מדבר על עבודה בחו"ל – מפגש עם סגנון, תרבות ודרך מחשבה אחרים לגמרי ממה שאנחנו מכירים. בשנה הקרובה אנסה להקדיש יותר זמן ומשאבים למבט החוצה ולפיתוח פרויקטים ואתגרים שאינם בהכרח מקומיים. למעשה, כבר התחלתי. יהיה דיסקו.