בקרוב סערה מושלמת

בפוסט האחרון שלי מנובמבר 2023, כתבתי "בשבועות האחרונים אני עסוק בפרויקט שקשור במספרים". האמת היא שאני עסוק בפרויקט הזה הרבה יותר מכמה שבועות – אני עסוק בו קרוב לשלוש שנים.

הוא החל כמחשבה להרים סדרה עבור "עושים טכנולוגיה". עד כה אורכה של הסדרה הארוכה ביותר שהעליתי ל"עושים טכנולוגיה" היה שלושה פרקים. החלטתי לנסות ולפתח סדרה ארוכה יותר, כזו של שישה פרקים. מכאן והלאה הדברים הסתבכו: שישה הפכו לשמונה, שמונה הפכו לעשרה ואז לאחד-עשר. אם בזה לא די, הסדרה הזו, שבהתחלה חשבתי לשלב אותה בתוך "עושים טכנולוגיה", התפתחה למשהו אחר לגמרי ולכן החלטתי לעשות לה ספין-אוף לפודקסט נפרד.
אני קורא לו "סערה מושלמת".

לפני כמה ימים העליתי פרומו לסדרה ובימים אלו אני עורך אותה. היו לי כל מיני מחשבות בנוגע למימון של הסדרה הזו: לחפש מפרסמים, לחפש ספונסרים, לפצוח במימון המונים. אבל החלטתי שמכיוון שמלכתחילה לא ראיתי בעניין הזה פרויקט כלכלי, אני אשחרר אותה סתם כך לעולם, סוג של מתנה למאזינים ולמרחב הזה של האודיו שממנו אני כל כך נהנה בשנים האחרונות.

אתם מוזמנים לעקוב אחר "סערה מושלמת" בכל אפליקציות הפודקסטים שלכם או בעמוד המתעדכן שמוקדש לפודקסט ושאליו אעלה קישורים להאזנה (כבר כעת אפשר להאזין בו לפרומו) ומידע נוסף.

אם הדברים יתקדמו בהתאם לתוכניות, פרקים ראשונים יעלו לפיד במהלך מאי 2024.

משפטיובל

אתמול נפגשתי עם כל הסטודנטים שלי בפעם האחרונה. היה להם מבחן, האחרון בסמסטר א', בקורס שלי, ולכן יצא לי לראות אותם, את כולם, בפעם האחרונה. למועד ב' יגיעו – כך אני מקווה – רק מעטים מהם.

רגע לפני שהבחינה החלה ניגשו אליי שתי סטודנטיות והגישו לי קופסה. בתוך הקופסה היה ספרון, ספרון שהן הדפיסו במיוחד ובתוכו אינסוף משפטים שאמרתי במהלך השנה ושהודפסו על רקע ובסגנון "ציטוטי השראה". הם קראו לספר "משפטיובל".

לאורך השנים קיבלתי כמה וכמה מזכרות, מתנות קטנות, תמונות ושלטים מסטודנטים אבל אני מתקשה לחשוב על מתנת פרידה מתוקה יותר, מרגשת יותר ומצחיקה יותר מהספרון הזה.

חלק מהציטוטים המופיעים בספרון מוכרים לי היטב, אחרים הזכירו לי נשכחות ואחרים ממש לא מוכרים לי ואין לי מושג מתי ובאיזה הקשר הם נאמרו. כל הציטוטים מצביעים על העובדה שאני מדבר בשיעורים כמו מלח אירי שיכור ושכבר בשיעור הראשון הסטודנטים מבינים שלהיכנס לכיתה שלי זה קצת כמו בונבוניירה; אתה אף פעם לא יודע מה תקבל.

זה לא במקרה – זה בכוונה. לאורך השנים ניסיתי לנטוע בסטודנטים את התחושה שבכל פעם שהם חושבים שהם מבינים מה קורה כאן, אני מערבב הכל. התוצאה היא שיעור שהוא חצי הרצאה וחצי הופעה מאולתרת שמבוססת על "החומרים" שהסטודנטים מביאים. זו הסיבה שחלק מהציטוטים שנמצאים בספרון גובלים בהזיה – שלא לדבר על כך שהם בלתי "אקדמיים" בעליל.

כמשפטים שנתלשו מההקשר הם קצת מוזרים וכמו שאפשר לנחש, סביב כל ציטוט יש עולם ומלואו. חלק מהציטוטים נאמרו במסגרת הסבר לנושא שאני מלמד (נניח כשאני מלמד את "גישת המאבק" בקורס "יסודות החשיבה החברתית"), חלק קשורים בדוגמאות שאני מביא שמטרתן להעביר נקודה וציטוטים אחרים נאמרו כתוצאה משיח שהתפתח בכיתה.

הספרון נפתח עם הקדשה אישית של שתי הסטודנטיות. אותה אני שומר לעצמי. אבל יש בתוכו עשרות רבות של ציטוטים. סרקתי רק קומץ מתוכם. חלקם גסים מדי.

צריך להבין, הציטוטים האלו נלקחו ברובם מקורס שניתן בסמסטר הראשון, בשנה הראשונה של סטודנטים לתואר ראשון. לפעמים, זה השיעור הראשון או השני שלהם באקדמיה. הם נכנסים לכיתה ופתאום הם נתקלים באחד כמוני. זו חוויה כל כך מצחיקה שאני פעם לא מתעייף ממנה. העובדה שחלק ניכר מהשיעורים מתרחשים כשאני והכיתה מתפוצצים מצחוק (למעט השיעור שבו אני קופץ על שולחן המרצה ומקרקר כתרנגול – גם זה קורה אחת לסמסטר, כל סמסטר), מלמדת, שכנראה, גם הם לא מתעייפים ממנה.

למה אני מלמד כך? האנתרופולוג אשלי מונטגו (Ashley Montagu) כתב "בהוראה, המסר הוא המתודה להעברת חומר הלימוד ולא חומר הלימוד עצמו", והוסיף שחינוך "אינו תלוי בהעברת הידע אלא באופן שבו הידע מועבר על ידי המורה" (כמו שאפשר להבין, מרשל מק'לוהן הושפע ממנה).

אני חושב שהוא צודק. זו הסיבה, כך אני מאמין, ש"אין חומר משעמם – יש מורה משעמם", כלומר יש מורה שהמתודה שבה הוא משתמש להעברת החומר משעממת, שהדרך שבה הוא מעביר את הידע לא מעניינת. מכאן שזו אחריותו של המורה להיות מעניין – זה חלק בלתי נפרד מהתפקיד שלו. אני מתייחס לאחריות הזו ברצינות.

כשאני מסתכל על הציטוטים האלו אני מבין שיש משהו עצוב, כמעט טרגי (אם כי לא צריך להיסחף) שלא אוכל להמשיך וליהנות כך עם סטודנטים. מצד שני, לא יכולתי לבחור אחרת, לא באמת. אולי יום אחד אסביר למה.

תודה לכל הסטודנטים והסטודנטיות שלי בבית הספר לתקשורת על 13 שנים נפלאות. תודה גם לסטודנטים היותר ותיקים שלי, מאוניברסיטת תל-אביב, בר-אילן, בן-גוריון ומקומות אחרים. מתגעגע אליכם/ן. גם אל הקרציות מביניכם/ן.

אם אני יכול לחלום פעם נוספת

דקות בודדות אחרי שנכנסה לתוקף הודעת ההתפטרות שלי מ"ידיעות אחרונות" פרסמתי בגלוב פוסט תחת הכותרת "אם אני יכול לחלום". זה היה לפני כמעט 14 שנה. לא להאמין כמה מהר הזמן עובר.

באותה התקופה היה לי חלום: למצוא משהו שאני אוהב לעשות, שאהיה בו טוב ושאוכל להתפרנס ממנו בכבוד. מהבחינה הזו עיתונות היה עבורי מקצוע כמעט מושלם: אהבתי אותו והייתי בו לא רע, אבל בהדרגה נהניתי פחות ופרנסה… כן, בואו לא נדבר על זה.

זמן קצר אחרי שסיימתי את הדוקטורט שלי קיבלתי הצעה מבית הספר לתקשורת במכללה למנהל לבוא ולשמש כראש המסלול לתקשורת דיגיטלית. כיוון שכבר התחייבתי לעבוד במכללת נתניה, חלפה שנה עד שנעניתי להצעה. נכנסתי לתפקיד ב-1 באוקטובר 2009.

כיהנתי בתפקיד הזה חמש שנים ואז מוניתי לדיקאן, תפקיד שאותו אהבתי עד מאוד ושאותו עזבתי בהקלה אחרי ארבע שנים. לפני זמן קצר הודעתי שבתום שנת הלימודים הנוכחית, בעוד שישה חודשים בדיוק, אעזוב את בית הספר לתקשורת, 13 שנים אחרי שנכנסתי אליו.

אם אינני טועה מבין 13 השנים שלי בבית הספר, זכיתי להיות מרצה מצטיין ב-12 מתוכן, אם כי בתקופת כהונתי כדיקאן, לא קיבלתי את התואר "מרצה מצטיין" כי לדיקאנים, כך על פי הכללים, לא ניתן התואר גם אם הם מדורגים ככאלו.

הנה רק חלק מהדברים שהסטודנטים שלי כתבו במשובי ההוראה של סמסטר א', זה שהסתיים לפני כמה שבועות (המשובים המלאים ארוכים ועמוסים בהרבה).

הראשון הוא משובים של סטודנטים שיושבים בסמינר המצטיינים שאותו אני מעביר בשבע השנים האחרונות.

אלו הם משובים של סטודנטים שלמדו בקורס בחירה שאותו כתבתי, צילמתי על מסך ירוק (באולפן הטלוויזיה) וערכתי בעצמי בפרמייר.

ולבסוף כמה משובים של קבוצה אחת (מבין שתיים) של קורס חובה שאני מעביר לכלל הסטודנטים שלומדים בשנה א'.

משובי הוראה הם כלי פגום, מי כמוני שנהג לקרוא כל שורה ועבר על כל מספר במשובי ההוראה של כל המרצים בבית הספר, יודע את זה. ועדיין, הם טובים בלתת לך קריאת כיוון. נדמה לי שקריאת הכיוון שקיבלתי היא שאני עוזב בשיא. זה זמן טוב לעזוב – בשיא.

עוד יהיה זמן להסביר ולפרט מדוע החלטתי להמשיך הלאה – אני חושב שאפשר לנחש שלא מדובר בתחושת מיצוי מעבודת ההוראה – אבל בשלב הזה מעניינת אותי הרבה יותר שאלה שונה: מה עכשיו?

ובכן, עכשיו הגיע הזמן להגשים את אותו החלום אבל במקום אחר.

כבר כעת אני עושה אינסוף דברים שאני ממש אוהב, שאני טוב בהם ולפחות חלקם, פרנסה מעולה : אני מגיש את "עושים טכנולוגיה" וכמה פודקאסטים נוספים, אני כותב בעיתון "הארץ" ובאתר "העין השביעית", אני המנהל האקדמי של תכנית לטרנספורמציה דיגיטלית ב"להב" של אוניברסיטת תל-אביב, אני מרצה בארגונים בארץ (ואם ירצה השם והשמיים יפתחו ולא תיפתח מלחמת עולם שלישית) וגם בעולם כחלק מסוכנות המרצים שמלווה אותי ב-15 השנים האחרונות, "סמל מרצים", ואני אפילו מבשל על אש קטנה רעיון לספר נוסף, חמישי במספר; אני מעריך שהחוויות וההתנסויות שעברתי בשנים האחרונות יהיו לי לעזר רב.

לצד הרשימה הזו אני מרגיש שיש לי כוח וגם רצון להגשים עוד לפחות חלום אחד שמנמן. יש לי לא מעט רעיונות משל עצמי אבל אם לכם יש רעיון, אתם מוזמנים ליצור קשר – חיים רק פעם אחת ואני במצברוח של חלומות חדשים.

שנחזור לאלביס? יאללה, נפתח מסורת קטנה. נדמה לי שמותר אחת ל-14 שנה.

פודקאסט השנה בטכנולוגיה

שנה שנייה ברציפות: גם ב-2019 ועכשיו גם ב-2020. כיף, אושר וסיפוק גדול.

צריך לומר, זו לא "תחרות" נטולת בעיות. למשל – וזו רק דוגמה אחת – היא מתנהלת ללא שקיפות ומשום כך אף אחד לא יודע כמה אנשים השתתפו בתחרות, כמה הצביעו לכל פודקאסט (האם זכינו כי לנו הצביעו 19 קולות ואחרים קיבלו 16 קולות או שמא מדובר במאות? באלפים? במה מדובר?). ישנן בעיות נוספות שקשורות בהצבעה, באופן שבו מסדרים את הקטגוריות, בבחירת המשתתפים בתחרות וכן הלאה אבל בואו, כך או כך זה נעים וכיף לקבל משוב אוהד כל כך מהמאזינים שנותנים בנו אמון ומפנים כ-45 דקות מזמנם אחת לשבוע-שבועיים כדי להאזין לסיפורים שאני מספר.

תודה לכולכם.

עושים טכנולוגיה

לאורך השנים יצא לי להתנסות בכמעט כל מדיום אפשרי. שימשתי ככתב ועורך בעיתונות המודפסת ("הארץ", "ידיעות אחרונות"), כתבתי ואני עדיין כותב ברשת בכל מיני מקומות אבל בעיקר ב"העין השביעית" וכמובן היה לי הכבוד להגיע לאולפני טלוויזיה – בעיקר זה של "לונדון וקירשנבאום" – אבל אני מתקשה לחשוב על ערוץ טלוויזיה שלא ביקרתי בו בשלב כזה או אחר.

המדיום היחיד שלא התנסיתי בו לאורך זמן ובאופן שיטתי היה רדיו.

לפני כמה שנים התבקשתי להגיש תכנית מיוחדת לכבוד שבוע הספר של "ספרים רבותיי, ספרים" בגלי צה"ל. זה היה תענוג צרוף. מאז חיפשתי את ההזדמנות להתנסות עוד ולעשות עוד מהמדיום הקסום הזה שנקרא רדיו. כמובן שיכולתי להיעזר בשירותיה של 106FM (השם יקום דמה), תחנת הרדיו הסטודנטיאלית של בית הספר לתקשורת במכללה למנהל, אבל ה-DNA שלה היה מוזיקה אלטרנטיבית וממילא לשלב תכנית רדיו יחד עם תפקיד דיקאן בית הספר היה בלתי אפשרי.

נדמה היה לי שהחלום של רדיו ייאלץ לחכות. אבל אז קיבלתי טלפון מרן לוי.

רן הוא האיירה גלאס של ישראל, האדם הזה שהאמין בפורמט של פודקאסטים עוד לפני שזה היה פופולארי, שהצליח להוכיח שניתן לעשות פודקאסט בעברית – עושים היסטוריה – שהוא נגיש, מצחיק ומעניין. הוא מגיש את הפודקאסט שלו מאז 2007 ולפני כמה שנים הוא הקים חברה, חברה שלימה, שעוסקת בהפקה של פודקאסטים בתחומים שונים ומגוונים.

ההצעה של רן היתה פשוטה: להנחות את "עושים טכנולוגיה" מבית "עושים היסטוריה". לא הייתי צריך הרבה זמן כדי להשיב בחיוב. הקלטנו פיילוט, נהנינו, צחקנו ומצאתי את עצמי חלק מחבורה אדירה של מנחים של פודקאסטים מצוינים.

היום עולה הפרק הראשון בהנחייתי שעוסק באלגוריתם אחד שעשה עבודה כל כך טובה שהמפתחים שלו החליטו שהוא מסוכן מדי. בפרק הזה אירחתי באולפן את מתי מריאנסקי, מי שמנהל את קבוצת הפייסבוק המופלאה "עליית המכונות".

הגדרתי את הפודקאסט ככזה שמטפל ב"טכנולוגיה, אנשים ומה שמביניהם" מה שאומר שכמעט כל מה שנמצא בתווך הזה, מעניין אותי. גם העיסוק בפורמט עצמו, בפודקאסט, מעניין אותי. בשני הפרקים הראשונים, שכבר הקלטתי, הזמנתי לאולפן אורחים אבל אני כבר חושב על דרכים לשבור את פורמט השיחה ולפחות מדי פעם לעשות משהו קצת שונה.

אחת לשבועיים לערך יעלה פרק חדש ואני מזמין אתכם לעשות מנוי על הפודקאסט, להגיב, לשלוח שאלות ולספר לי על נושאים, אורחים וסוגיות ששווה וראוי לטפל בהם. זו הזדמנות להודות לארנון זמיר, המנחה היוצא של "עושים טכנולוגיה" על עבודה נפלאה.

האזנה נעימה.