השעה הקטנה*

היתה זו שעתם הגדולה של רבים, ושעתו הקטנה של אחד.

היתה זו שעתם הגדולה של הפרשנים הפוליטיים, שהתחרו ביניהם במחזור מידע מועט ולעוס ובשחרור נבואות שלא שוות את טלויזיות הפלזמה דרכן הן שודרו לעם המשועמם שמקשיב להם כמעט מכורח.

זו שעתם הגדולה, כמובן, של הפוליטיקאים, בעת שהראשון ביניהם ניצב בפני חשדות חמורים ובפני המתקפה הצפויה של ניבים רעבים וזבי ריר של עמיתיו.

היתה זו שעתה הגדולה של התקשורת, שהפקיעה את ערוצי השידור שהוענקו לה על מנת לדווח כשעה וחצי של כלומה ומאומה, כמו שהקוף היה קורא לזה, לקראת רגע הסרת צו איסור הפרסום הגורף שהוטל עליה.

זו שעתן הגדולה של הפרקליטות והמשטרה, שרושמות לעצמן נקודות יוקרתיות (או שלא) במאבקן הנצחי על, ובכן, יוקרה.

במציאות מדיה אחרת, זו היתה יכולה להיות גם שעתם הגדולה של הבלוגרים הפוליטיים, שהיו מושכים לאתריהם את אש הקליקים של מאות אלפי אזרחים צמאים למידע. אבל בלוגרים פוליטיים לא תמצאו אצלנו, כי מי רוצה להתעסק עם טוקבקיסטים מזוהמי שפה ואלימי לשון, וגם כי יש לנו כבר בלוגרים פוליטיים – אפשר לזהות אותם לפי עיסוקם כפרשנים פוליטיים בתקשורת הרגילה.

זוהי שעתו הגדולה (?) של איש אחד, תושב חוץ שהיה אנונימי לחלוטין עבור רובנו ככולנו עד לפני שבוע. אדם שעדותו עשויה להתניע מהלך שבסיומו ראש ממשלת ישראל, ששרד על מושבו למרות שהוא נושא באחריות מלאה כראש ממשלה לכשלים חמורים בניהול מלחמת לבנון השניה, ונצמד לכסאו מול טלטלות ציבוריות ופוליטיות עזות, ייאלץ להיפרד ממשרת השררה. אבל מי יודע, אולי גם ישרוד את הטלטלה הזאת.

זוהי שעתו הקטנה של עמישראל ששוב גילה שמנהיגים אמיתיים נותרו רק באגדות. עמישראל, שמועדון ראשי הממשלה שלו מתחיל להתמלא באנשים שבפרפראזה על המשפט האייזק ניוטוני הידוע אפשר להגיד על קודמיהם שהם ניצבים תחת כפות רגליהם של גמדים. כי בימינו זה כנראה באמת כבר יותר מדי לצפות שמי שינהל את עניניה של מדינה יהיו אנשים שנוכל להצמיד להם ללא חשש מטאפורות של רום וגדולה: משכמם ומעלה. בעלי שיעור קומה. ענקים בדורם.

לא. זו בהחלט שעה קטנה.

רק שבמקום דקות יש בה שישים שנה.

—————————————–

*[מוסיף] ללא מסיבות עיתונאים, ללא בילד-אפים מרגשים כנהוג בגלוב (מה לעשות, יו”ר יש רק אחד, ואף אחד לא יכול לעשות את העבודה טוב כמוהו), ולרגל שישים שנים להקמת המדינה – קבלו בבקשה את הסנונית הראשונה של איחוד מרגש (ויש הטוענים – מתבקש) בין הגלוב לאנקדוטות. במסגרת האיחוד יכתבו אנשי הגלוב (יובל, מוסיף, ר”ש ותמר) גם באנקדוטות ואנשי אנקדוטות (עידן כרמלי וליאור הנר) יכתבו גם בגלוב. החלוקה התימטית בין הבלוגים היא – אינטרנט, טכנולוגיה ומחשבים באנקדוטות; חברה, פוליטיקה ושטויות אחרות – בגלוב. שחר של יום חדש? לא נכחיש זאת.

Print Friendly, PDF & Email

18 מחשבות על “השעה הקטנה*

  1. אם תסלח לי הפוסט לרגע קט, אני מחכה שכבר מישהו ישאל אם גם אנשי אנקדוטות הם זהויות בדויות של יובל.

    נו… מישהו?

  2. ככה? על האיחוד של מיקרוסופט ויהוו נכתבו אלפי מילים וכל מה שהאיחוד המשמעותי לא פחות מקבל זה הערת אגב דרדלה מתחת לפוסט?
    הקוראים דורשים לדעת את הפרטים החשובים: עסקת מזומן או מניות? איך יחולקו הדרכמות מכספת הגלוב? האם העלמות היו”ר הייתה חלק מהשתלטות עוינת על הגלוב?
    איך שלא יהיה, שיהיה בהצלחה. כבר רואים שההתחלה טובה.

  3. זו דווקא היתה שעתם הגדולה של לא מעט בלוגרים. כאילו שבזמן שבעיתונים בעיקר אוננו הם כבר דאגו לשחרר פוסטים בסגנון “משה טלינסקי-מי אתה?”

    אלו גם היו 15 דקות התהילה של הניו יורק פוסט בתודעה הישראלית. משהו כמו כמה מאות אלפי כניסות של יוזרים מישראל לאתר העיתון.

  4. בתור קורא וותיק וכמעט-מתמיד, הן של אנקדוטות והן של הגלוב, אני מצטרף למחאה של טל (5).

  5. סחה עליכם. נשמע כמו אבטיח וגבינה בולגית, או וויסקי איכותי עם סיגאר משובח.

    העיקר שזה יקדם את חזרתו של היו”ר לבלוגוספירה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: