בחודשים האחרונים אני לא רואה הרבה טלוויזיה. זה לא עניין של אידיאולוגיה, פשוט אין על המסך משהו שממש מעניין אותי. לא מועדון לילה, לא כוכב נולד, לא החדשות ולא הסרטים שמשודרים בלופ אינסופי בכבלים. משום כך, גם ב"מחוברות" אינני ממש צופה. למרות זאת, יצא לי עד עכשיו לצפות במשהו כמו 3-4 פרקים בשעת לילה מאוחרת מאוד; סוג של בונוס כשהילדים שלך חולים.
בטיים-אווט האחרון התפרסמו טקסטים קצרים של חמשת המצולמות: דנה ספקטור, מירי חנוך, אליזרין וייסברג, ליאת בר-און וחנה רטינוב (לחצו על הקישור הזה, לחצו על "כניסה" ואז הקלידו למעלה, בחלונית העמודים, את המספר 35 כדי להגיע לטקסט הראשון. משם דפדפו הלאה).
אז הנה השנקל שלי, של עובר אורח, לגבי הסדרה ולגבי הדמויות.
קודם כל, בכל הפרקים שבהם צפיתי לא הופיעה מירי חנוך. משום כך, אין לי שום דבר לומר עליה. 'צטער.
לחנה רטינוב קצת קשה לי להתחבר בגלל פער השנים שבינינו אבל מאוד אהבתי את מה שהיא כתבה כלומר שהניסיון לטעון שהיא "מייצגת את הנוער" הוא טיפשי לחלוטין. אפילו היא מבינה שהיא לא מייצגת שום נוער ולמעשה, בקושי מייצגת את עצמה. זו תובנה מפתיעה מצד מי שהיתה עשויה ליפול למלכודת ה"אני בטלוויזיה" אך היא מספיק אינטיליגנטית ומודעת לעצמה בשביל לא ליפול אליה.
אליזרין. ובכן, מה אומר. זה מתחיל עם זה שהשמות של כל המצולמות מופיעים בפתח הסדרה ורק השם של אליזרין הוא "זרוב.קום". זה כל כך מטומטם שקשה לי אפילו להסביר כמה. הניסיון המעיק והדחוק הזה לטשטש את הגבול שבין "המותג" (בעעעעע) עם מי שאתה, הוא מלאכותי ואידיוטי. הבעיה של אליזרין היא שקשה לדעת איפה נגמר "המותג" (בעעע!), כלומר ההצגה, כלומר הפלקט, ואיפה היא מתחילה. היא טוענת שיש אליזרין מלאת חיים עליצות ושאר ערכים חיובים שלא מגיעים למסך כי הם לא מעניינים את המסך. אני חושב שהיא עושה לעצמה הנחה אם היא חושבת שזה האופי של המדיום שגורם לכך שהאני האמיתי שלה לא מגיע לצופים. מי שעושה מאמצים עילאיים, אינסופיים ולעתים מביכים למכור מוצר, מוטב שלא יבוא בטענות כאשר יש מי שלא קונה.
דנה ספקטור היא ללא ספק הכוכבת הגדולה. יצא לי לראות את פרק 9 שמוקדש רק לה ומציג את הקשיים שלה בכתיבת הטור השבועי שלה. זה היה לי מעניין כי גם אני כתבתי טורים (לא כאלו, לא בשבעה ימים, לא בכאלו היקפים) וגם כיום אני כותב לא מעט. אני מודה שהתקשיתי להתחבר לתהליך הסיזיפי שלה: יומיים הסתגרות בחדר במהלכם היא חוצבת מתוכה 20 אלף מילה רק כדי לקצץ ולקצץ ולקצץ ולהגיע ל-1,500 וכל זה תוך הלקאה עצמית בלתי פוסקת. אני לא כותב ככה. למרות זאת זה היה פרק מרגש, מעניין ונוגע ללב. ובכל זאת יש לי בעיה. הבעיה שלי היא שאם יש משהו שמביך אותי יותר מלצפות באקסהביציוניזם זה לצפות באדם שנראה שנורא נהנה מהאקסהביוציוניזם שלו. התחושה שלי היא שדנה פותחת לרווחה את חייה בסוג של הנאה מוחלטת. באופן אישי זה מביך אותי, אבל זה רק אני.
נשארה ליאת. כאשר שמעתי שהיא מצטלמת לתוכנית (ושמעתי על כך עוד לפני שהתוכנית עלתה לאוויר) חשבתי שזה ליהוק פופוליסטי: הבלוגרית, המיוסרת, הרווקה שמחפשת אהבה, נו, עוד פעם זה? טעיתי. בעיני ליאת היא הדבר האמיתי. בניגוד לדנה, לא נראה לי שהיא נהנית מי-יודע-כמה מהחשיפה המוחלטת, בניגוד לאליזרין היא לא פלקטית. יש בה משהו אותנטי ולכן לא הפתיע אותי לקרוא אצלה שלצפות בעצמה זעזע את עולמה. היא הדמות היחידה שעושה לי חשק לחבק אותה ולהגיד לה שלא תדאג, שיהיה בסדר. באמת, יהיה בסדר.
בסך הכל אין לי שום תלונה על הסדרה: היא עשויה היטב, ערוכה היטב (שזה הדבר החשוב בסדרה שכזו) ומעניינת בתור רצועה יומית. האם אתמכר לה? המממ, לא, לא נראה לי. יש לי את החיים שלי ושל הקרובים לי ואינני זקוק לחדירה כל כך גסה לחייהם של אנשים שאני לא מכיר – גם אם הם מזמינים אותי אליהם בשמחה.
כתיבת תגובה