בחודשים האחרונים אני לא רואה הרבה טלוויזיה. זה לא עניין של אידיאולוגיה, פשוט אין על המסך משהו שממש מעניין אותי. לא מועדון לילה, לא כוכב נולד, לא החדשות ולא הסרטים שמשודרים בלופ אינסופי בכבלים. משום כך, גם ב"מחוברות" אינני ממש צופה. למרות זאת, יצא לי עד עכשיו לצפות במשהו כמו 3-4 פרקים בשעת לילה מאוחרת מאוד; סוג של בונוס כשהילדים שלך חולים.
בטיים-אווט האחרון התפרסמו טקסטים קצרים של חמשת המצולמות: דנה ספקטור, מירי חנוך, אליזרין וייסברג, ליאת בר-און וחנה רטינוב (לחצו על הקישור הזה, לחצו על "כניסה" ואז הקלידו למעלה, בחלונית העמודים, את המספר 35 כדי להגיע לטקסט הראשון. משם דפדפו הלאה).
אז הנה השנקל שלי, של עובר אורח, לגבי הסדרה ולגבי הדמויות.
קודם כל, בכל הפרקים שבהם צפיתי לא הופיעה מירי חנוך. משום כך, אין לי שום דבר לומר עליה. 'צטער.
לחנה רטינוב קצת קשה לי להתחבר בגלל פער השנים שבינינו אבל מאוד אהבתי את מה שהיא כתבה כלומר שהניסיון לטעון שהיא "מייצגת את הנוער" הוא טיפשי לחלוטין. אפילו היא מבינה שהיא לא מייצגת שום נוער ולמעשה, בקושי מייצגת את עצמה. זו תובנה מפתיעה מצד מי שהיתה עשויה ליפול למלכודת ה"אני בטלוויזיה" אך היא מספיק אינטיליגנטית ומודעת לעצמה בשביל לא ליפול אליה.
אליזרין. ובכן, מה אומר. זה מתחיל עם זה שהשמות של כל המצולמות מופיעים בפתח הסדרה ורק השם של אליזרין הוא "זרוב.קום". זה כל כך מטומטם שקשה לי אפילו להסביר כמה. הניסיון המעיק והדחוק הזה לטשטש את הגבול שבין "המותג" (בעעעעע) עם מי שאתה, הוא מלאכותי ואידיוטי. הבעיה של אליזרין היא שקשה לדעת איפה נגמר "המותג" (בעעע!), כלומר ההצגה, כלומר הפלקט, ואיפה היא מתחילה. היא טוענת שיש אליזרין מלאת חיים עליצות ושאר ערכים חיובים שלא מגיעים למסך כי הם לא מעניינים את המסך. אני חושב שהיא עושה לעצמה הנחה אם היא חושבת שזה האופי של המדיום שגורם לכך שהאני האמיתי שלה לא מגיע לצופים. מי שעושה מאמצים עילאיים, אינסופיים ולעתים מביכים למכור מוצר, מוטב שלא יבוא בטענות כאשר יש מי שלא קונה.
דנה ספקטור היא ללא ספק הכוכבת הגדולה. יצא לי לראות את פרק 9 שמוקדש רק לה ומציג את הקשיים שלה בכתיבת הטור השבועי שלה. זה היה לי מעניין כי גם אני כתבתי טורים (לא כאלו, לא בשבעה ימים, לא בכאלו היקפים) וגם כיום אני כותב לא מעט. אני מודה שהתקשיתי להתחבר לתהליך הסיזיפי שלה: יומיים הסתגרות בחדר במהלכם היא חוצבת מתוכה 20 אלף מילה רק כדי לקצץ ולקצץ ולקצץ ולהגיע ל-1,500 וכל זה תוך הלקאה עצמית בלתי פוסקת. אני לא כותב ככה. למרות זאת זה היה פרק מרגש, מעניין ונוגע ללב. ובכל זאת יש לי בעיה. הבעיה שלי היא שאם יש משהו שמביך אותי יותר מלצפות באקסהביציוניזם זה לצפות באדם שנראה שנורא נהנה מהאקסהביוציוניזם שלו. התחושה שלי היא שדנה פותחת לרווחה את חייה בסוג של הנאה מוחלטת. באופן אישי זה מביך אותי, אבל זה רק אני.
נשארה ליאת. כאשר שמעתי שהיא מצטלמת לתוכנית (ושמעתי על כך עוד לפני שהתוכנית עלתה לאוויר) חשבתי שזה ליהוק פופוליסטי: הבלוגרית, המיוסרת, הרווקה שמחפשת אהבה, נו, עוד פעם זה? טעיתי. בעיני ליאת היא הדבר האמיתי. בניגוד לדנה, לא נראה לי שהיא נהנית מי-יודע-כמה מהחשיפה המוחלטת, בניגוד לאליזרין היא לא פלקטית. יש בה משהו אותנטי ולכן לא הפתיע אותי לקרוא אצלה שלצפות בעצמה זעזע את עולמה. היא הדמות היחידה שעושה לי חשק לחבק אותה ולהגיד לה שלא תדאג, שיהיה בסדר. באמת, יהיה בסדר.
בסך הכל אין לי שום תלונה על הסדרה: היא עשויה היטב, ערוכה היטב (שזה הדבר החשוב בסדרה שכזו) ומעניינת בתור רצועה יומית. האם אתמכר לה? המממ, לא, לא נראה לי. יש לי את החיים שלי ושל הקרובים לי ואינני זקוק לחדירה כל כך גסה לחייהם של אנשים שאני לא מכיר – גם אם הם מזמינים אותי אליהם בשמחה.
חבל שפיספסת את מירי חנוך. מהפרקים שראיתי (דיסקליימר – ראיתי שמונה פרקים), היא יוצאת ה-מלכה. היא היחידה בעיני שעוברת לגמרי אותנטית, שאין הרגשה שהכינה מונולוגים ומשפטי מחץ מראש כדי לשאת בפני המצלמה לאחר חזרות מרובות, שלא נלחמת בשיניים ובציפורניים כדי לגרום לקהל לאהוב אותה. ייתכן, אגב, שהיא היחידה שלא חוטאת בזה פשוט כי לא היה לה זמן, בתוך סדר היום הכאוטי שהיא מנהלת תוך כדי טיפול בשלוש בנות ובנזוג תובעני לא פחות.
גם האחרות מעניינות, כי מציצנות היא מעניינת, אבל כשאדם פותח מצלמה לתוך החיים שלו, זה טבעי שהוא יציב מגננות, גם אם לא במודע, וינסה לשלוט על התוצר. במידה רבה, זאת התחושה שקיבלתי לגבי מה שעושות כל המשתתפות פרט למירי חנוך (ולאמא של חנה, אבל היא שחקנית משנה). ובהחלט מתמלטים רגעים נוגעים ללב של כנות גם אצל דנה, ליאת, חנה ואליזרין (שהמבוכה שלה הכי בולטת, בעיני), אבל יש גם לא מעט רגעי זיוף ומונולוגים שלגמרי ברור שהם לא ספונטניים, ולי זה מפריע בז'אנר שמתיימר להיות דוקומנטרי. רוב המשתתפות לא התאפקו מלכתוב את עצמן, לא במקרה הן יודעות כולן לכתוב (לא מכירה את הכתיבה של חנה, אבל הארבע האחרות כותבות מצוין), כך שהקטעים שכתבו הם טובים – אבל משוחקים, וכותבת טובה היא לא בהכרח שחקנית טובה. וכאמור, ייתכן שאצל מירי חנוך (ואצל אמא של חנה), זו פשוט עייפות גדולה וחוסר בזמן המונעים ממנה לערוך חזרות ולהכין משפטי מחץ שנונים לפני שהיא חושפת את החיים שלה.
כך או כך, אני לא באה בטענות על עצם הניסיון של אדם שכתיבה היא הצד החזק שלו להביא אותה לתוך התיעוד הקולנועי של חייו. טבעי שזה יקרה, אך התוצאה היא לא תמיד טבעית. וזו עדיין סדרה מעניינת, אולי גם בגלל המתח שבין הבימוי לבין הכנות.
לדעתי הסדרה הזו היא פשוט עינוי. חפירות שלא ברא השטן. למזוכיסטים בלבד.
שמעתי ראיון ברדיו עם הבחורה שהיא אמא (בפעם הראשונה), לא זוכר מה בדיוק השם שלה. היא אמרה בבירור שהיא ביקשה מהמפיק לחתוך קטעים מסוימים, ולהשאיר רק חלק מקטעים אחרים. היא נשמעה בחורה די אינטלגנטית – אבל חסרה לי בדיוק שעה אחת ביום כדי לצפות ב"מחוברות".
זיגמונד
מה שבאמת נהדר בסדרה הזו הוא לא ההצצה אל חיים של אחרים (ובוא נודה, יש בזה איזשהו קסם קצת פרוורטי 🙂 ) אלא התובנות שהיא מספקת על החיים שלנו – אם טורחים לחשוב קצת ולתת לרגש לעבוד. אפשר לכתוב המון מילים על האיכות האנושית, האוטנטיות כן או לא, הנרקיסיזם ושאר ירקות, אבל יש כאן הזדמנות מופלאה להתחיל דיאלוגים עם בני-זוג, חברות, ילדים, הורים ועמיתים על מה שקורה בחיים שלנו, מעבר לשגרה היומיומית. רובנו לא עושים זאת בתדירות הדרושה לתחזוקת יחסים בעלי משמעות. על זה אני ממש מכירה תודה לכל מי שהשתתף בסידרה הזו – גם לאליזרין שנקטלה כאן באכזריות. הרגעים שלה עם אמה הם קלאסיים! את מי מעניינת התחפושת הורודה כשאפשר לראות כ"כ הרבה מאחוריה .
ומי שלא רוצה "לחפור", שלא יסבול סתם… יש הרבה תכניות אחרות שלא מציבות מראה וזרקורי ענק על הכאבים והנחמות שלנו.
המממ, מבקרים חדשים בגלוב.
ראיתי את שני הפרקים הראשונים. סבלתי מאד. לא יכולתי להמשיך. אני גם לא ממש זוכר מה היה בשני הפרקים שראיתי. אני זוכר כמה בנות שצילמו את עצמן תוך כדי חייהן, משהו כמו בלוגריות בוידאו. מצד שני שמעתי שיש גם אנשים שרואים טלנובלות, אז כנראה שאני לא מדגם מייצג.
את ליאת אני מכיר מזמן מהבלוגים שלה. אהבתי לקרוא אותה. גם את אליזרין אני מכיר עוד מימי ישראבלוג שלה. לא מבין אותה. גם אני חשבתי שהילדה (חנה) התבטאה בצורה בוגרת יחסית למה שציפיתי לילדות בגילה. מצד שני אני מכיר עוד כמה ילדים שמאד מעורבים במה שקורה במדינה יחסית למה שציפיתי מילדים בגיל הזה.
הדבר העיקרי שאני זוכר משני הפרקים שראיתי הוא המחשבה שזו בכלל לא תוכנית שלהן, שהן כנראה מצלמות הרבה מאד שעות זבל כדי שהעורך יוציא מזה משהו טוב. הרגשתי שהשחקן העיקרי הוא בעצם העורך. שזו למעשה התוכנית שלו. זה לא משנה מה יצלמו השחקניות או מה שהן יגידו, העורך הוא זה שיקבע את הסיפור שישודר. הוא זה שיקבע את האוירה של הפרק. בפרק השני גיליתי שהעריכה נעשתה ע"י מישהו או מישהי אחרת, כך שאני מסיק שכל פרק נערך ע"י עורך אחר ולכן כנראה מתאר סיפור אחר.
אני לא זוכר איך נגמר הפרק הראשון, אבל אני זוכר שהרגשתי שאני רוצה עוד. אחרי הפרק השני הרגשתי שזהו. שמיציתי. שנגמר. מכאן זה כבר משחק של טלנבלות – אפשר לסיים את זה באותו הרגע ואפשר למתוח את זה עוד 300 או 700 פרקים שלא מוסיפים כלום.
הסכמה1: אמא של חנה אכן גדולה. מגיע לה יותר זמן מסך.
הסכמה2: "הן כנראה מצלמות הרבה מאד שעות זבל כדי שהעורך יוציא מזה משהו טוב. הרגשתי שהשחקן העיקרי הוא בעצם העורך. שזו למעשה התוכנית שלו." אני לא יכולה שלא לחשוב אילו דברים, שעות, מונולגים, חוויות נשארו בחוץ בגלל שיקול דעת של עורך.
מסכימה גם עם דברייך על אליזרין, אבל לפחות יש מין הבידור בצפייה בה.
אין לי טלוויזיה אבל קלטתי פרקים פה ושם. לו רק האתר המזעזע של וויינט-הוט לא היה מתרפרש לי באמצע פרק כל פעם, גם הייתי רואה את השאר בעניין די גדול.
אגב ענייני המותג (בעעעע) חשבתי על זה שפעם, לא כל כך מזמן, אם בר רפאלי למשל היתה מדברת על "המותג בר רפאלי" היא היתה עושה את זה עם שמץ של מרמור, כועסת על התקשורת או על היועצים שלה שבגללם יש את "המותג בר רפאלי" וטורחת להבחין בין זה לבין בר רפאלי האמיתית.
אבל עכשיו זה כבר נעשה ברור לכל מיני אנשים שכל אחד מאיתנו הוא מותג (בעעעעע), בלי שמץ של ביקורתיות או של ציניות כלפי העניין.