אם אני יכול לחלום – שנתיים אחרי

ב-1 בנובמבר 2008 העליתי את הפוסט הזה, הראשון שפרסמתי לאחר שהודעת ההתפטרות שלי מ”ידיעות אחרונות” נכנסה לתוקף. קשה לחשוב על עיתוי מחורבן יותר לעזוב מקום עבודה לטובת שום-הצעה משום סוג שהוא. באוקטובר 2008 העולם החל לקרוס לתוך מיתון שנמשך עמוק לתוך 2009 ולמעשה, לא הסתיים עד היום. אני זוכר את עצמי קורא באותם הימים את העיתון ורואה איך הקולגות שלי מדווחים על עוד חברה שנסגרת, עוד פיטורים, נפילות בשוק ההון, קיצוצים במשכורות ואני, אני בדיוק החלטתי להתפטר ממקום עבודה ששילם לי משכורת כל עשירי בחודש על השעון.

זה היה הימור, הימור גדול. במשך עשר שנים שימשתי כעיתונאי בגופי תקשורת שונים וכעת עזבתי לתוך האקדמיה הצפופה בה על כל משרה קופצים כמה אנשים, כולם ראויים ולכולם יותר ניסיון ממני.

שנה לאחר מכן התחלתי לעבוד במכללת נתניה כאיש סגל קבוע ולא כמרצה מן החוץ, הפוזיציה בה החזקתי במוסדות השונים בהם לימדתי עד אז. הקליטה בנתניה, יש להודות ביושר, לא היתה לי קלה. הסגל בנתניה נפלא, הוא קיבל אותי בזרועות פתוחות. כולם. ללא יוצא מהכלל. לא יכולתי לבקש לעצמי חברים טובים מאלו. אבל המעבר מהרצאה אחת בשבוע בקורס בחירה, לארבעה קורסים שונים בהם סמינרים, קורסי בחירה וקורסי חובה, היה מאתגר. היו ימים שחזרתי על ארבע, מותש ולעתים אפילו מיואש. גם העובדה שהעזרה שמרצה מקבל מהמכללה בדמות עוזרי הוראה כמעט ואינה קיימת, הופכת את החיכוך עם הסטודנטים, וכאלו היו יותר מ-300 בקורסים השונים, לקשה ושוחקת. אף על פי כן הערכתי, ואני עדיין מעריך, את המוסד, את בית הספר ואת האנשים (פרופ’ ענת פירסט ופרופ’ דב שנער) שקלטו דוקטור צעיר והפקידו בידיו כל כך הרבה אחריות.

אבל כאשר קיבלתי את ההצעה מהמכללה למנהל לעמוד בראש המסלול לתקשורת דיגיטלית בבית הספר לתקשורת, ידעתי שאתקשה לסרב. את המכללה למנהל אני מכיר היטב. לימדתי בה כמרצה במשך שלוש שנים (במסלול לתקשורת דיגיטלית) ובתקופה שבה עשיתי את התואר השני שלי, עבדתי בה כעוזר הוראה.

רגע לפני שאני נכנס לעבודה (הסמסטר נפתח עוד 4 ימים), אני יכול לומר שהתפקיד החדש הוא לא פחות מאתגר מדהים ותובעני. בשנה הקרובה אלמד הרבה יותר ממה שלמדתי במכללת נתניה ובנוסף לכך אהיה אחראי על המסלול, על הסגל המנוסה שעובד בו, על מאות הסטודנטים אשר בוחרים בו מדי שנה.

יש לי הרבה רעיונות ולא מעט תוכניות ואני נרגש, וגם קצת מתוח לפני תחילת השנה. לא אתפלא אם גם הקליטה במכללה למנהל תהיה קשה, אולי אפילו קשה יותר בשל כפל התפקידים שלקחתי על עצמי כמו גם שאר המחויבויות שאיתם אני מתמודד (אלמד קורס אחד גם באונ’ תל-אביב, קורס נוסף במכללת נתניה, אמשיך לכתוב, ככל שאוכל, את הטור שלי ב”העין השביעית“, אמשיך להופיע, ככל שאוכל, בפינה שלי ב”לונדון וקירשנבאום“, וזו רק רשימה חלקית). אבל אני מגיע מוכן לאתגר.

מאז שעזבתי את העיתונות לא היה רגע אחד שהבטתי לאחור בצער. זה לא עניין טריוויאלי. לא היה לי רע במקצוע, הגעתי למעמד מכובד בתוך העיתון ומחוצה לו, השתכרתי משכורת נאה. ובכל זאת, לא הבטתי לאחור בצער או בנוסטלגיה. אני לא שוכח לרגע למה עזבתי, אני מקווה שגם לא אשכח. קצת פחות משנתיים אחרי אותו הרגע, אני מרגיש שאני נפגש עם החלום, אותו חלום שבשבילו עזבתי את עולם שהכרתי.

מהרבה בחינות זהו רגע האמת של החלום הזה ואני מגיע אליו אופטימי מתמיד.

שתהיה שנה טובה.

Print Friendly, PDF & Email

41 מחשבות על “אם אני יכול לחלום – שנתיים אחרי

  1. כנ”ל,
    יש לי חבר בעמדה דומה בחוג אחר באוניברסיטה אחרת, אז אני יודע כמה זה יכול להיות מטורף.
    יהיו רגעים שאתה תצטרך לעמוד כמו הילד ההולנדי ולתקוע את האצבעות בסכר אז אפשר רק לאחל שיהיו לך הרבה כוחות.

  2. יפה לך.
    אתה נכנס לנעליים הגדולות שבהן צעד לראשונה יב”ש (יעקב בעל שם), אולי תדבר איתו לפני שאתה מתחיל, הוא מאוד אוהב לעזור ולחלוק מניסיונו.
    למדתי שם, ובמגמה הזו, שיעקב הוביל, במחזור הראשון של בית הספר לתקשורת שם, בשנת 1995. כמה שהאינטרנט השתנה מאז. בטוח שיהיה לך מעניין. בהצלחה!

  3. כל מה שיש לי לומר הוא,
    הזמן הוא אשליה, וזמן ארוחת הצהריים – אשליה כפולה ומכופלת

    שיהיה המון בהצלחה, סומכים עליך

  4. ובכן, נהיה פה כמו בהסתדרות, הצוות הקריאטיבי לא מוכן לזוז לפני שיש טופס הזמנת העדער חתום בשלושה עותקים ע”י היו”ר.

  5. כמובן שהיו”ר טרוד, בדיוק בשביל הדברים האלה יש לו מנהלת לשכה!
    שתחתים אותו ותשלח בצינורות המקובלים, ונא לא לשכוח את העותק הורוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: