לאט לאט השינויים שפייסבוק הכניסה לאתר שלה מתחילים לחלחל. בהדרגה מתבררת משמעות השינויים בכל הקשור לדרך שבה הגולשים מתנהגים בתוך פייסבוק – אולי גם מחוצה לה. לפני כמה ימים כתבתי על השינוי שאני מרגיש בהתנהגות שלי בכל הקשור למנויים האנונימיים שמתחילים לעקוב אחר חשבון הפייסבוק שלי עם הפעלת תכונת ה-Subscribe, אבל ביומיים האחרונים הבנתי שזו רק ההתחלה.
שני השינויים המרכזיים עליהם הכריזה פייסבוק הם הטיים-ליין (Timeline) והיישומים החברתיים (Social Apps) ובשני המקרים לשני החידושים השלכות מרחיקות לכת.
Timeline
הטיים-ליין, תכונה שגרמה לרבים להכריז על עצמם כמפתחי אפליקציות כדי שיוכלו ליהנות ממנה עוד לפני שפייסבוק השיקה אותה באופן רשמי, הופכת את דף הפייסבוק לעמוד הזהות הדיגיטלית שלנו. פייסבוק הכניסה את ממד הזמן לתוך הפרופיל ובאמצעותו כל האירועים שעליהם דיווחנו, כל התמונות שהכנסנו, כל הקישורים שעליהם המלצנו, כל הפעילות הדיגיטלית שלנו באתר (שבעבור רבים היא סך הפעילות הדיגיטלית שלהם בעולם), מסודרים כעת בסדר כרונולוגי.
התגובות מצד מכורי פייסבוק לא איחרו לבוא. אורלי יקואל, אושיית אינטרנט וחובבת פייסבוק ידועה, מיהרה להפעיל את התכונה ומיד אחר כך העלתה תמונות שלה – מהגן. זה לא שהיא לא העלתה תמונות של עצמה קודם לכן לפייסבוק. למעשה, היא עצמה הכריזה שעם הפעלת הטיים-ליין המוני התמונות שכבר העלתה הסתדרו כמו חיילים בסדר כרונולוגי. אבל זה לא הספיק לה. עכשיו היא ממהרת להשלים את תמונת חייה כפי שהיתה לפני שפייסבוק הופיעה, כאילו אם תמונת הגן שלה לא תהיה באתר – לא נדע שהלכה לגן, לא נכיר בכך שהיו לה חיים טרם הופעת פייסבוק. אחרי הכל הם אינם מתועדים.
גיא אליאב, מנכ"ל נענע10, כתב: "הטיים ליין שלי, זה הדבר שהכי מרגש. אותי". עניתי לו שזה הסטטוס העצוב ביותר אותו קראתי השבוע. הוא לא נותר חייב: "יובל אם היית משתף את החיים שלך בפייסבוק אולי גם היית מתרגש. מעצמך" ועל כך עניתי: "גיא, אם הייתי מרגיש צורך להיות עבד של אידיאולוגיה של תאגיד אמריקאי, גם אני הייתי משתף את החיים שלי בפייסבוק. עד שזה יקרה אני אתרגש ממך. מתרגש. מעצמך". מכאן והלאה השיחה הדרדרה, גיא האשים אותי בכך שאני פרובוקטור ונאלצנו להיפרד ולא כחברים. לא נורא.
האמת היא שלא התכוונתי לעקוץ אותו ואם הוא נעלב, אני מתנצל. הסטטוס שלו באמת העציב אותי. העציב אותי לראות כיצד אנשים מקבלים על עצמם ללא שום חשיבה ביקורתית, ללא כל יכולת או אפילו ניסיון של רפלקסיביות מינימלית, אידיאולוגיה קיצונית לפיה הם צריכים, ממש נדרשים, להתמסר לאתר אינטרנט אחד ולהעלות אליו את כל החיים שלהם, משמימים ככל שיהיו, בנאליים ככל שיהיו ולסדר את החוויות שלהם על פי תבניות שהוכנו עבורם מבעוד מועד. לאחר מכן, הם מתרגשים. מעצמם. מבלי להיות גרפי מדי אומר שדומה הדבר לילד קטן שמתרגש מכך שהוא הרגע עשה את צרכיו. זה ממש מרגש אותו. הוא נרגש. מהקקי. של עצמו. אין פלא שיש מי שמתאר את התכונה הזו ככזו המובילה לנרקיסיזם מוחלט.
שלא תבינו לא נכון, מי שמעוניין להתמסר מרצונו החופשי לציווי הקטגורי של "שתף!" מוזמן לעשות את זה. איטס אה פרי קנטרי. אבל כדאי לדעת שאנחנו נמצאים בתוך חלון ייחודי בהיסטוריה: אנחנו מסוגלים לחשוב על מה שהשתנה כיוון שאנחנו מכירים את מה שהיה קודם. בעוד כמה שנים, נתקשה כולנו לזכור איך זה היה בימים ההם (בשבוע שעבר) שבהם, כאשר גלשנו לתוך פרופיל של אדם ולא ראינו תמונות של המטפלת שלו מחליפה לו חיתול, מרגש ככל שזה יהיה.
Social Apps
השינוי השני, היישומים החברתיים, קשה יותר להבנה מכיוון שרוב היישומים עדיין לא הושקו ואולם שני טקסטים שאותם קראתי ביממה האחרונה הבהירו לי את מה שחשדתי בו לפני שניסיתי את אותם: לא רק שפייסבוק מזמינה אותנו לשפוך את עיסת חיינו לתוך האתר שלה (היא כבר תעשה בהם סדר), היא מעתה תדווח על כל פעולה שנעשה באתר.
שני היישומים החדשים של "הוושינגטון ופוסט" ו"הגארדיאן" פועלים כך שאם אתה מתקין אותם בחשבון שלך ולאחר מכן מקליק על כתבה מסוימת שהתפרסמה באחד משני העיתונים, היישום ידווח באופן אוטומטי, ללא כל שיקול דעת מצידך ש"קראת" את הטקסט. זה לא משנה אם באמת קראת את כל הטקסט, זה לא משנה עם היד שלך החליקה והקלקת על הכתבה הלא נכונה, זה לא משנה אם קראת את הכתבה וחשבת שהיא מחורבנת ושלא היית קורא אותה אם היו חייך תלויים בכך ובוודאי שלא היית ממליץ עליה לחברים שלך – כל זה לא משנה. מהרגע שהקלקת, היישום מייצר אירוע, האירוע הזה נזרק ל-Ticker וזה מיד מעדכן את כל החברים שלך ש"קראת" כתבה מסוימת.
באותו האופן ממש יעבדו ישומים נוספים כמו ישומים המאפשרים לך להאזין למוזיקה דרך האתר, ישומים שמזמינים אותך לשחק באתר, לקרוא באתר, לצפות בקטעי וידאו באתר – לבצע כל מיני פעולות באתר – הישומים האלו ידווחו מעתה והלאה על כך ש"קראת", "צפית", "האזנת", "התעניינת" ואלו יוזנו אל הטיים-ליין כדי שכולנו נדע שמתישהו, לפני ארבע שנים, היה לך טעם מזוויע במוזיקה.
וזו בדיוק הטענה של הטקסט הזה שהתפרסם ב-Slate: היישומים האלו מחסלים את הטעם הטוב. בניגוד ל-Like שהוא פעולה אקטיבית שנועדה לרמז באופן רדוד ושטחי ש"אהבת" משהו ולכן, בצורה משונה, עקיפה ולא לגמרי ברורה, אתה סומך את ידיך על התוכן, אתה סוג של ממליץ עליו, אתה מזדהה איתו ברמה כזו או אחרת, היישומים החדשים שמדווחים על הפעולות שלך שוללים מהגולשים את שיקול הדעת שלהם. אם אני שומע לרגע אחד את "אבבא" זה לא אומר ש-1. אני ממליץ עליהם, 2. אני אוהב את מה ששמעתי, 3. אני רוצה שכולם ידעו שזה מה ששמעתי – אבל במידה והתקנתי את אותם "ישומים חברתיים", זה בכלל לא משנה מה אני רוצה ומה אני חושב על התוכן שצרכתי. הוא משותף, באופן אוטומטי, עם כולם, גם עם אלו שעוקבים אחריי ושאותם אני בכלל לא מכיר.
שלא תבינו לא נכון, יש אנשים שאין להם בעיה עם זה, יש אנשים שמעוניינים לשתף את העולם בכל גרעאפס שהם תוקעים, שזה מרגש אותם. יש גם אנשים שבטוחים שהטעם שלהם מצוין גם כשהם מאזינים לזבל או שלא אכפת להם שאחרים ידעו שהטעם שלהם מחורבן. יש אנשים מכל מיני מינים וסוגים ולכולם, כך קובעות כל מיני אמנות של האומות המאוחדות, מגיע לחיות. אבל אלו מבינינו שסבורים שפייסבוק פותרת בעיה ("קשה לנו לשתף, ממש קשה לנו ללחוץ על לייק") שאף אחד לא באמת התלונן עליה או הרגיש בקיומה, צריכים לדעת שפייסבוק הופכת בהדרגה למקום שקוף בצורה מטרידה. כל כך מטרידה שכאשר אתה מצביע על הגיחוך והאבסורד בפרקטיקה החדשה אתה מוקע בטענה שאתה לא מספיק משתף את האחרים בחיים שלך, שאתה לא מספיק מתאמץ, לא מספיק משתדל. אם רק היית כמונו, היית מבין. ומתרגש. מעצמך.
לפני כמה שנים טען קליי שירקי שעם הזמן הוא שם לב שהוא צריך להשקיע יותר ויותר אנרגיה ומאמץ כדי להסביר לסטודנטים שלו שמה שהם עושים בפייסבוק הוא לא "טבעי" ושאפשר לנתח את ההתנהגות שלהם גם בצורה ביקורתית. שירקי דיבר על שינוי שהתרחש במהלך של שנים. כיום, שלושה ימים לאחר השקת התכונות החדשות בפייסבוק, יש כבר מי שסבור שהוא מתנהג בצורה "טבעית" ומכאן שכל השאר הם לא יותר מאשר חבורה של נודניקים ש-simply doesn't get it.
יש לי חבר שטוען שהשינויים שפייסבוק הכניסה לאתר עושים לו חשק לסגור את החשבון. אני קצת יותר אמביוולנטי. עם הזמן למדתי להעריך את פייסבוק ואת השינוי העצום שהיא הכניסה לחיים של מאות מיליוני בני אדם בעולם. אבל תסלחו לי אם אני לא ממהר להתרגש, לא מפייסבוק ולא מעצמי. אני מעדיף בינתיים להתבונן מהצד, קצת בחשדנות, גם בממהרים להתרגש.
כתיבת תגובה