בשבוע שעבר הרציתי בפני עובדים של חברת הייטק אחת. לפני ההרצאה, כאשר דיברתי עם סמנכ"לית משאבי האנוש, היא שאלה אותי אם אני מכיר אחד, נכנה אותו בשם צ'.
"המממ, כן, הוא למד איתי בתיכון!", עניתי.
"ובכן, הוא אחד המארגנים של היום הזה", היא אמרה.
אף פעם לא אהבתי לפגוש אנשים מבית הספר שלי, לא היסודי ולא התיכון. מתקופת בית הספר אני בקשר עם שני חברים – זהו. אבל דווקא שמחתי על הפגישה עם צ' שלמד איתי בכיתות ט' ו-י' (בכיתה י"א בחרנו מגמות ולכן הכיתות פורקו ונבנו מחדש עם הילדים שבחרו את אותה המגמה). חשבתי שיהיה נחמד לעשות לו פאדיחה קטנה ולהציג את התמונה שלו ומה שנכתב עליו בספר המחזור. רק שספר המחזור היה בבית של אמא שלי. החלטתי לוותר על העניין.
אתמול הייתי בבית. מצאתי את ספר המחזור והתיישבתי לעיין בו ואז הבנתי שאני בעצם לא זוכר 90% מהילדים שלמדו איתי בכיתה. אם הייתם מעמידים אותי בפני כיתת יורים סביר להניח שהייתי יודע לומר שהם למדו איתי בבית הספר. אבל בכיתה? שום סיכוי. אין לי מהם שום זיכרון, אפילו לא אחד. אני לא זוכר שישבתי לידם, אני לא זוכר שדיברתי איתם, אני לא זוכר שהעתקתי מהם, אני לא זוכר שהתווכחתי איתם, אני לא זוכר מהם כלום. במשך שנתיים ביליתי איתם בכיתה ואין לי מהם שום זיכרון – אפילו לא אחד. אלו שנתיים שנעלמו לחלוטין מהזיכרון שלי.
אני מנסה להבין האם זה אני או שזה פשוט ככה, האם בחרתי להדחיק את התקופה הזו, שכנראה לא קרה בה כמעט שום דבר מעניין ואם קרה הוא קרה בתנועת הנוער ולא בבית הספר, או שפשוט ככה זה, ואף אחד לא זוכר שום דבר מהתיכון שלו. אני נוטה לחשוב שזה אני אבל אני לא בטוח והייתי שמח לשמוע את דעתכם.
ניסיתי לגגל כמה מהאנשים שמופיעים בספר המחזור וההצלחה היתה מינימלית. את הבנות אין שום סיכוי למצוא כי מהרגע שהן התחתנו רובן, מן הסתם, החליפו את שם המשפחה שלהן. גם ההצלחה באיתור הבנים היתה קטנה, שלא לומר מזערית. לחלקם יש שמות פרטיים ושמות משפחה נפוצים במיוחד כך שאין סיכוי לאתר דווקא אותם ואחרים פשוט לא מוכרים לגוגל.
שלא יובן לא נכון, אין לי חשק אמיתי לפגוש אותם (ויסלחו לי חבריי לכיתה שקוראים את זה עכשיו): יש לי הרגשה שאם אני לא זוכר אותם כנראה שיש לכך סיבה טובה וממילא כל עניין פגישות המחזור תמיד דחה אותי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים. אנשים שהתפוגגו במהלך השנים התפוגגו כי כנראה לא היה לי מה להוסיף לחייהם וההפך. אז למה לי לפגוש אותם עכשיו? כדי להשוות כרס? מקום עבודה? מספר ילדים?
יש אנשים שזה ממש מסקרן אותם לדעת מה קרה לילדים שישבו איתם בכיתה יותר מעשרים שנה אחרי שהם נפרדו מהם.
אותי יותר מעניין לדעת למה אני לא זוכר אותם.
בעיני דבר שהוא חיבור כפוי הוא משהו שאין טעם לזכור (מה גם שהייתי כל התיכון במגמת התגוננות אז בכלל)
http://www.gocomics.com/moderately-confused/2011/10/01
עלית על הסיבה העיקרית מדוע אני נטול פייסבוק.
יש לנו מעט מדי מקום אחסון, והרבה מדי פרטים לזכור.
הפתרון פשוט – מה ששימושי לנו, שומרים. מה שיכול להועיל, מה שמפחיד, מה שמשמח, מה שמשפיע עלינו גם היום – הוא נבחר להשמר. כל היתר – יאללה ביי. אין ברירה אחרת.
גם אני זוכרת מעט מאוד מתקופות מסוימות בחיים, והרבה מאחרות, כולל פרטים שנראים לי בזבוז מקום, אבל כנראה שיש להם איזושהי חשיבות מבחינתי.
1. תנסה פה: http://www.hevre.co.il/
2. בתור בוגר קלעי (במלרע) אחד למשנהו (סיימתי את חוק לימודיי ב-91): גם אתה למדת אצל איש קטן? פרה? אותם אתה בטח זוכר.
כן, את המורים אני זוכר וכן, למדתי אצלם ולא, אני ממש לא מעוניין להיכנס לחבר'ה, אבל תודה על ההזמנה 🙂
"מצאתי את ספר המחזור והתיישבתי לעיין בו ואז הבנתי שאני בעצם לא זוכר 90% מהילדים שלמדו איתי בכיתה".
המצחיק הוא שספר המחזור של הכתה שלי נפתח בדיוק כך: "בעוד כך וכך שנים, כשמישהו מאיתנו יעשה משהו גדול וישאלו אותנו 'איך הוא היה', ננסה להזכר, נגרד בפדחתנו ופשוט לא נצליח לזכור ולו פרט אחד. … … כדי לחסוך מבוכה עתידית, הנה לפניכם המגדיר המלא של י"ב 7"[1]
בינתיים אף אחד מאיתנו לא עשה משהו גדול מספיק כדי שיחפשו מה חשבו עליו בכיתה.
[1] ציטוט חופשי. את *זה* אני דווקא כן זוכרת, למרות שלא פתחתי את הספר כמה שנים טובות.
טוב אז גם אני בוגר קלעי, שנת 95 אם אני זוכר נכון. אפילו את השנה קשה לזכור. בטח שאיני זוכר את אותיות המחזור. לפני הרבה שנים יחסית הייתי בחבר׳ה. היה די שוק. איכשהו דווקא נוצר שם קשר רגעי עם אנשים שהיו ביסודי רק חלק מהשנים ואז עברו לעיר אחרת. זה היה יחסית מעניין.
זה מאד חבל שאת הבנות קשה לאתר. הרבה פעמים הן הרבה יותר מעניינות מסיבות מובנות. גם אם כבר שינו את שם המשפחה…
לגבי התיכון עצמו, יש לי לצערי מעט זכרונות והם גרועים, ורובם באמת לא מהשנתיים האחרונות שכנראה היו עמוסות בלימודים ולא בחוויות אחרות, לפחות אצלי.
משעשע, לא מזמן הזמינו אותי לפגישת המחזור של היסודי+החטיבה. את האנשים שם אני זוכרת די טוב, כי למדתי עם הרבה מהם מהיסודי עד סוף התיכון. אבל בתכל'ס, מה יש לי להגיד להם היום, אחרי שנים? הם לא בחיים שלי, לא מודעים לרוב הדברים המשמעותיים שקרו לי, ורוב הפגישה תהיה השוואת גדלים בין הפנטזיות של גיל 14 לבין המציאות.
אני בקשר טוב עם הרבה מחבריי לתיכון (שהם בעצם גם חבריי לחטיבה ולחלק מהיסודי) אז זו לא חכמה. אבל אם לצורך העניין נשווה את זה לתחילת היסודי שלי, אפילו מזה יש לי לא מעט (אבל לא המון) זכרונות מכל מני אנשים בכיתה. בקיצור, אני לא בצד שלך הפעם
אתה עוד במצב טוב, אני שנתיים אחרי התיכון כבר שכחתי ילדים שלמדו איתי. עם זאת, ישנם אנשים מהתקופה ההיא שהתפוגגו מחיי אבל עדיין שמורה להם פינה חמה בליבי. אני לא חושבת שההתפוגגות בהכרח קשורה ליכולת התרומה ההדדית, אלא לפעמים, החיים פשוט כאלה שחברויות מתמסמסות.
ככה זה, ולא ברור בדיוק למה. אולי אין לנו מספיק מקום לכל הזכרונות, אולי סיבה אחרת.
זה נכון גם כשקורים דברים חשובים ומעניינים. כבר קראת את "תש"ח" של קניוק? זאת דוגמה מצוינת לאותו עניין בדיוק
מלבד שניים או שלושה חברים שיש לי אליהם פינה חמה בלב – גם לי יש בלקאאוטים מוחלטים מלא מעט תקופות בחיי. תקופת התיכון שלי ארכה 4 שנים ואני בקושי מצליח לזכור את השמות הפרטיים של המורים (על שמות המשפחה אין מה לדבר), אני לא זוכר לא שמות ולא פרצופים של ילדי הכיתה שלי בתיכון ובכלל מה עשיתי שם במשך 4 שנים. סיימתי את חוק לימודי שם בשנת 95.
זה לא רק בתיכון. אני מקבל לא מעט מיילים מאנשים שנשבעים שהיה להם קשר משמעותי איתי במשך תקופות מסוימות – בצבא או באוניברסיטה, ואני לא מצליח לזכור אותם. לעומת התיכון, כאן אין דוקומנטציה שבה אני יכול להיעזר.
אני חושב שאני זוכר דווקא די טוב הרבה פרצופים מהכיתה שלי, אבל זה אט-אט מתפוגג עם השנים והופך לזכרון יותר רגשי. כלומר – אני זוכר יותר תחושות מהתקופה ופחות אירועים.
אני לא בקשר עם אף אחד מהתיכון, ומרגיש לי מאד מוזר להפגש איתם בפגישת מחזור – אלו באמת אנשים שלא רלבנטיים לי כיום. יותר מכך – לדעתי כזו פגישה תהיה רעה עבורי, כי אוטומטית אכנס למצב של השוואות (כמה הם מרוויחים היום? מה הם עשו בחיים שלהם? עד כמה הקריירה שלהם יותר טובה?). קשה לי להמנע מכך כי לכאורה מדובר בחבר'ה שהיו במקום דומה לשלי אז (לכאורה, כי כולנו אנשים שונים).
מבלי להיכנס לדיון של מה לזכור
העם רוצה לראות מה כתוב (ומצולם) על היו"ר
בספר המחזור
התשובה לדעתי נוגעת מעט בטכנולוגיה.
הסינפסות באותה תקופה היו עסוקות בשינון מספרי טלפון ופקודות bat וdos שונות ולא נשאר להן מקום לאפסון פרצופים.
מעניין לבדוק מה יקרה עם נוער האייפון והאייפד של ימינו שאין לו כל צורך לזכור כמעט דבר והוא יכול להשקיע את כל משאביו המועטים בשינון תמונות של חתולים חמודים בפייסבוק.
אני עצמי לא זוכר כמעט אף אחד מתקופת התיכון (87-90) אבל זוכר בערך 20 מספרי טלפון של חברים מכיתה ג׳-ה׳ ללא יכולת אמיתית לעשות להם delete ( אם כי לתחושתי הפקודה האמיתית עליה עובד המוח היא kill)
אני ניחנתי בקללה ההפוכה (יש שיתווכחו שאולי זו דווקא ברכה) – אני זוכר את *כל* מה ומי שהיה איתי בתיכון, או לפחות 90-95%. וזה לא שקרה שם משהו חשוב במיוחד – מעבר לכמה Remarkables, באמת לא היה שם שום דבר חשוב במיוחד. הרבה דברים רעים, הרבה דברים טובים. הייתה לי שכבה ענקית – 15 כיתות כמעט מלאות, כך שהסיכוי שבאמת אזכור את כולם הוא נמוך מאוד, ועם זאת, זה איכשהו קרה – חלקם באו איתי לשם מהחטיבה, חלקם הלכו איתי משם לצבא וחלקם גם אחרי כן בעבודה וכו'. ועם זאת, אני לא בקשר כמעט עם אף אחד ממי שהיה שם, מלבד קבוצת חברים קטנה.
השוואת הגדלים, כמו שעדיגי אמרה וכמו שאתה ציינת בנושא הכרס היא מעניינת ביותר – לאחרונה פגשתי כמה חבר'ה כאלו מפעם, והם השמינו מאוד והתקרחו מאוד. לא שיש לי משהו נגד זה, לגמרי לא, ממש לא, אבל אני דווקא נראה אותו הדבר למרות מרחק הזמן – מה שהקל עליהם לזהות אותי, אבל היה לי מעט קשה לזהות אותם. גם אני לא בעד כנס מחזורים ממש.
אני חושב שאנו חיים בעולם שיש בו יותר מדי מהכל – אז שנתחיל גם 'לעקוב' אחרי כל מי שהיה בעברנו ? ויש גם כמובן את עניין הרשתות החברתיות שאנו חיים בתוכן – אחרי שעזבנו אחת (שהייתה צפופה ואינטנסיבית למדי), לא סביר שנחזור אליה.
לפני כשנה הייתי צריך למלא שאלון בטחוני (רפא"ל אלביט וכד'). מאחר והטופס הוכללי לגיל 18 – 80 נתבקשתי לכתוב שמות חברים מחטיבת ביניים. לא, באמת. לא זכרתי שם אחד לרפואה ובטח לא את כתובתו היום. מפגשי מחזור תמיד נראים לי מעין תחרות "ואללה היא השמינה" "לאן הוא הגיע בחיים?" "רק זה?". חלקי לא היה בהם על אף שהוזמנתי לאחד שכזה. מי שרציתי להישאר חברו נשארתי ומי שלא לא.
אני מוסיף עוד אחת, ברשותך – בערב יום כיפור, כשטיילנו חבריי ואני ברחובות המלאים ילדים ואנשים כאילו יום העצמאות (רק בלי הדוכנים וההופעות), פתאום נחתו עלינו שלושה שהיו איתנו בתיכון ועשו את כל ההצגה הזו: "יו, איזה יופי ! כך וכך שנים עברו, ויאו איזה כיף, תואר שני נישואין וזה… אז מה קורה? …".
הנה, זה קרה גם לי. וזה היה מפגש מביך ביותר, אחד המביכים. ברור לי היום לגמרי למה אני לא אגיע לפגישות מחזור וכיו"ב – אין לי שום קשר ולו הקלוש ביותר עם האנשים הללו.
אחסוך ממך את הטקסט הרגשני עד כדי מבוכה שכתבתי לחברי לכיתה אחרי פגישת המחזור. אסתפק בקטע:
"וכל כך הצטערתי שלא הייתי אדם טוב יותר באותה תקופה, שהייתי אדם כל כך עצור. שלא ניסיתי טיפה יותר: לדבר, לתקשר, לתת מילה טובה, לחפש את הטוב שבצד השני. (ועולה בי מחשבת-פתע מבעיתה – אולי מישהו זוכר אותי כאדם רע? גס? עצבני? ציניקן מגעיל? אולי היו ביניכם כאלו שפירשו את חוסר המודעות התהומי שלי, שגרם לי להיאטם לכל סובב אותי, כזלזול ויהירות?) יכולתי לפחד פחות. יכולתי להיות יותר אתכם, יותר אֶהוד, יותר חי. הצטערתי – ואני עדיין מצטער – שלא נפתחתי יותר, לתת ולקבל, כי הייתי יכול להנות ממתנת החברות. החמצתי אתכם אז.
למה אני כותב את כל זה?
כי קשה היה לי להיפרד שלשום, בשבת. כי רציתי להישאר אתכם עוד ועוד, לדבר עם חלקכם עד לתוך הלילה, כדי לתהות ביחד על משמעותה של הגדילה ביחד, על מה שהיא עשתה לנו; כדי לתהות על משמעות המעבר של עשרים שנה מאז; כדי להתפייס עם העובדה שמיד בתום הלימודים חתכתי את כולכם מחיי באכזריות, כלאחר יד; כדי להבין למה במשך עשרים שנה לא חיפשתי אף אחד מכם. אולי תוכלו לספר לי על עצמי. (ואז אני מנער את עצמי ונזכר: לא, אהוד, הם לא הכירו אותך. אף אחד לא הכיר אותך, מעבר לקירות הבטון שבהם הקפת את עצמך. לכן אתה יכול לכתוב את כל זה כאן. כי אתה בעצם כותב כאן על אנשים שאתה לא מכיר ושלא מכירים אותך – ולכן שום דבר ממה שאתה כותב כאן לא יכול להיות אישי)."