אז למה הם בכל זאת כועסים על לפיד

בשבוע החולף נכתבו אינספור טקסטים שנגעו למחאה המתחדשת ובעיקר לאופן שבו יאיר לפיד הפך בבת אחת לאיש הרע במדינת ישראל, האיש והגרזן, האיש והגזירות, האיש והקיצוצים. אני אף פעם לא התפעלתי מיאיר לפיד, ולא תמצאו אותי מצביע בשבילו, אבל מצאתי את השנאה כלפיו לקצת משונה.

ברור לגמרי מי האיש הרע בסיפור הזה: נתניהו. הוא רע בסיפור הזה שלוש פעמים. פעם ראשונה בגלל שאם יש בנאדם ממש מושחת, מושחת עד היסוד, הרי שזה נתניהו. למעשה, אני אגדיל ואומר שכל מי שבוחר לעבוד עם נתניהו בדרך כזו או אחרת, הוא עצמו מושחת כי אין דרך לעבוד עם אדם כל כך מושחת אם אתה לא מושחת בעצמך. פעם שניה מכיוון שהממשלה שהורישה את הבור שנקרא “הגירעון” היא הממשלה הקודמת שנתניהו עמד בראשונה, ופעם שלישית מכיוון שדרך הפעולה הרגילה של נתניהו היא להרחיק מעצמו את האש ולתת לשר האוצר שלו לחטוף בראש.

ובכל זאת, לפיד ספג הרבה מאוד אש. לכולם ברור שלפיד הוא לא מלאך (הוא היה יכול לעשות הרבה יותר, כל כך הרבה יותר) אבל מצד שני יש גבול כמה ניתן להאשים שר אוצר ירוק, מחוסר כל ידע כלכלי, שבקושי חודשיים בתפקיד. לכן רבים ניסו בימים האחרונים להסביר מדוע בכל זאת הוא ספג את כל הזעם הציבורי. כולם הסכימו שהציבור מאוכזב מלפיד אבל ממה בדיוק? היו שטענו שהציבור התאכזב מכך שהסתבר שלפיד חלש ולכן הוא נתן לפקידי האוצר לנהל אותו, היו שטענו שהציבור התאכזב בגלל שהוא הציג את אותה התכנית שהיה מציג שטייניץ, היו שטענו שהציבור התאכזב בשל הברית עם עיני, היו שטענו שהציבור התאכזב בגלל שלפיד נמנע מלהילחם ב”מחוברים” וכן הלאה וכן הלאה.

הרגשתי ששום דבר מאלו לא לגמרי נגע בשורש העניין ואני חושב שעכשיו הבנתי למה.

הסיבה האמיתית, לדעתי, שהזעם התנקז ללפיד היא שלמרות שלכולם ברור שהאיש המרכזי שאליו צריך להפנות את כל הכעס הוא אדון מיטה מעופפת, לפיד הבטיח משהו ולא עמד בהבטחתו. לא, לא ההבטחה שלא ייגע במעמד הביניים, או שיילחם בחרדים או בכל הדברים האלו. לפיד הבטיח משהו אחר לגמרי, הוא הבטיח תקווה.

הקוד הגנטי של הפוליטיקה של נתניהו הוא קוד של הפחדה מעורבת בשיסוי. את השיסוי ניסה נתניהו בקדנציה הראשונה שלו. זה נגמר בבכי מבחינתו. אבל ההפחדה, ההפחדה עבדה מצוין. נתניהו הוא מלך מלכי ההפחדות. אם תחפרו היטב לעומק הפוליטיקה של נתניהו תגלו בכל מקום הפחדה: בכל מקום נתניהו רואה איום, בכל מקום הוא רואה סכנה. הסיבה לכך פשוטה, נתניהו עצמו הוא איש רדוף והוא מנהל פוליטיקה המבוססת על תחושה של רדיפה, של פרנויה מתמדת, של תחושה שכולם רוצים לחסל אותך, להרוג אותך, להדיח אותך, להשמיד אותך.

הפוליטיקה של נתניהו היא לעולם פוליטיקה חמוצה, זעופה, מבוססת על הפחדות, על דם, יזע ודמעות, על הנרטיב של היהודי העלוב, המושפל, הנרדף, המאוים (אבל אל דאגה! אנחנו נראה להם מה זה!).

לפיד הציע משהו אחר. אם תשימו בצד את כל ההבטחות הספציפיות שלו, תגלו שמה שמבצבץ תחתן הוא תקווה. תקווה לפוליטיקה אחרת (הם קוראים לה “פוליטיקה חדשה” – עד כדי כך אנחנו לא זוכרים את הימים שנתניהו לא הפחיד אותנו), פוליטיקה שיש בה תקווה. זו בדיוק הסיבה שברק אובמה התקבל בכזה חיבוק בישראל – כי הפוליטיקה שהוא מציע היא לא פוליטיקה של הפחדה אלא פוליטיקה שיש בה אור בקצה המנהרה, פוליטיקה שמציעה לנהל שיח שלא מבוסס על “בוווו!!! נכון נבהלתם? איזה מזל שאני כאן?!”, אלא כזו שיש בה גם אמת אבל גם חיוך, גם אתגר אבל גם חוש הומור, פוליטיקה שיש בה משהו שגורם לך לקום בבוקר עם הדבר הזה בלב, נו, עם תקווה.

אתם חושבים שזה מקרה שכאשר מקלידים ב”גוגל תמונות” את המילה Hope, הפוסטר של אובמה מופיע?

זה לא מקרה. זו בחירה פוליטית מודעת והאנרגיה של התקווה, שיש שטוענים שכמעט ונגמרה לאובמה לפני הבחירות וביתר שאת בחודשים שלאחריהן, הצליחה לתדלק לנשיא האפרו-האמריקאי הראשון בהיסטוריה האמריקאית שתי קדנציות.

הרגע שבו לפיד איבד את הקרדיט הציבורי שלו היה הרגע שבו במסיבת העיתונאים עם עופר עיני הוא הזכיר את השם “יוון”. הישראלים אמרו לעצמם “רגע, רגע. מאיפה זה מוכר לי? אההה, כן, זה בעצם שטייניץ, הכלבלב של נתניהו, שאימץ את טקטיקת ההפחדה של הבוס שלו מאלף ועד תו”. הרגע שבו לפיד נסוג לרטוריקת ההפחדה (שהיא הרטוריקה העלובה ביותר, אך גם היעילה ביותר – זו הסיבה שנתניהו, העלוב שבראשי ממשלות ישראל, משתמש בה) היה הרגע שהישראלים הבינו שלא תקווה ולא נעליים, לא פוליטיקה חדשה ולא פוליטיקה של תקווה. הם פתחו את הטלוויזיה כדי לשמוע את יאיר לפיד ובמקום זה שמעו את ביבי נתניהו, מפחיד אותם.

המפגינים יצאו נגד יאיר לפיד לא כי הוא הטיל עליהם מסים. מי שקנה את השקרים של נתניהו ושל שטייניץ שאמרו לפני הבחירות שהם לא יטילו מסים, צריך לבדוק את תפיסת המציאות שלו. לדעתי רוב האנשים ידעו שאחרי הבחירות יהיו פה מסים והם גם ידעו שהגזירות לא יפסחו עליהם. הבעיה שלהם היא לא שלפיד הטיל עליהם מסים. הבעיה היא שהוא לקח מהם את הדבר היחיד שעוד נשאר להם – תקווה.

לפיד אינו טיפש. באיחור, הוא הבין את זה.

זה לא מקרה שספר התקציב נפתח במלים: “זהו תקציב של תקווה“. רק שהפעם אף אחד לא קונה את זה. המסיכה הורמה.

חרא על הפרצוף של עמיר פרץ

ה-6 בדצמבר 2012. “כלכליסט“:

“מאז פרסום תוצאות הפריימריז ביום שישי דרש פרץ מיחימוביץ’ להתחייב בפומבי לכך שלא תשב בממשלה אחת עם ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו”ר ישראל ביתנו אביגדור ליברמן. יו”ר המפלגה סירבה להצהיר זאת באופן חד משמעי ופרץ בתגובה הודיע כי מבחינתו ישיבה בממשלה כזו היא קו אדום”.

אין לי ציפיות מציפי לבני. כתבתי פוסט שמסביר מדוע אסור להצביע לציפי לבני, הגברת הנקייה, שהכריזה שהיא תחליף את ביבי נתניהו ואז מיהרה לזחול ראשונה לממשלה שלו. אין לי מילה טובה להגיד על לבני כי אין בתוכה כלום. היא ריק. כל שיש לי זה בוז מוחלט כלפי כל מי שהצביע לה.

אבל על עמיר פרץ דווקא היו לי כמה מילים לומר כיוון שתמיד הרגשתי שהוא מייצג משהו. מייצג איזושהי תפיסה סדורה, מוצקת ואידאולוגית ביחס למדיניות כלכלית, ביחס לאדם העובד, ביחס לאופן שבו המדינה צריכה לטפל באזרחיה. אפשר להסכים ואפשר לא להסכים, אבל לפחות יש לו איזושהי תפיסת עולם. 

ובכן, אותו עמיר פרץ, עזב את מפלגת העבודה מכיוון, כך הוא הסביר, שיושבת הראש שלו, שלי יחימוביץ, סירבה להתחייב בפומבי שלא תשב בממשלה אחת עם ראש הממשלה נתניהו ויו”ר ישראל ביתנו. אני עובר ללבני, הוא הסביר כי פה מצאתי אידאולוגיה, כי פה מצאתי עמוד שדרה, כי לבני “הצהירה עם הקמת המפלגה החדשה כי היא מתחייבת להמליץ לנשיא להטיל על מועמד מתוך גוש המרכז-שמאל את הרכבת הממשלה”, הוא הבהיר לכל מי שרק רצה לשמוע.

והנה העמיר פרץ הזה שורץ עכשיו כמספר שלוש של ה-תנועה, שזחלה על גחונה כדי לקבל תיק בממשלת נתניהו.

כן, זה עמיר פרץ, שהצהיר מיד אחרי שעזב את מפלגת העבודה כך:

לאחר שהטיל את הפצצה הפוליטית, שלפיה הוא עורק ממפלגת “העבודה” אל רשימתה של ציפי לבני, “התנועה”, הגיע מי שהיה מספר שלוש במפלגתה של יחימוביץ’ לאולפן חדשות 2, וציין באופן מפורש כי ביתו הפוליטי החדש לא ייכנס לממשלתו של בנימין נתניהו.

בהמשך הוסיף:

“ציפי לבני סירבה להכנס לממשלת נתניהו ואני מאמין לסולם הערכים שלה. אני אומר באופן מפורש כי לא נשב בממשלה שכזו”.

חרא על הפרצוף שלך, עמיר פרץ. חרא על סולם הערכים שלך ושל ציפי לבני, חרא על שניכם ביחד.
אפס מאופס.

שמישהו יקרא לרשם העמותות

יש נושאים שאתה רק מתחיל לדבר עליהם ואיבדת חצי מקהל המאזינים. “איגוד האינטרנט הישראלי” הוא מסוג הנושאים האלו. אתה רק מתחיל לדבר על הפעילות של הארגון הזה, על האופן שבו הוא מתפקד ולמחצית מקהל המאזינים שלך יש לפתע דברים חשובים יותר לעשות. הם צודקים. איגוד האינטרנט הישראלי הוא גוף לא חשוב, שעושה דברים לא חשובים ושעיקר תרומתו לאינטרנט הוא בזבוז זמן מוחלט של אלו ששומעים סיפורים על “איגוד האינטרנט הישראלי”. בדרך כלל.

אם אני אגיד לכם שההכנסות של איגוד האינטרנט נאמדות בכ-10 מיליון שקלים בשנה, כל שנה, רק מרישום דומיינים, ושכאשר איגוד האינטרנט הולך לבנק ומבקש להוציא את יתרת המזומנים שלו הוא מגלה שיש שם 17 מיליון שקל, האם זה יעניין אתכם יותר? (תקציב האיגוד, זהירות קובץ PDF)

אם אני אספר לכם ששני דוחות של מבקר הפנים של “איגוד האינטרנט הישראלי” מצאו כי חברי הוועד נהגו במהלך השנים לחלק מאות אלפי שקלים כאשר הם נמצאים בניגוד עניינים עמוק, האם אז זה יעניין אתכם יותר? אם תדעו שניגוד העניינים העמוק הזה קשור בכך שחברי ועד מועסקים באותו הגוף אשר לו הם מאשרים, כחברי ועד ב”איגוד האינטרנט הישראלי”, מאות אלפי שקלים או שחברת ועדת מדווחת למבקר כי אחד האנשים שזכה לעשרות רבות (רבות מאוד) של אלפי שקלים הוא “חבר טוב שלה”, האם אז זה יעניין אתכם יותר?

אולי זה יעניין אתכם לבדוק, מדוע איגוד האינטרנט כותב שהוא מקצה 2.5 מיליון שקל ל”פרויקט גדול” למרות שאין בכלל פרויקט שכזה?

אולי זה מסקרן להבין מדוע הוועד של “איגוד האינטרנט הישראלי” מחליט להוציא מדי שנה, כל שנה, כ-650 אלף שקל על הכנס השנתי שלו (מספר הנרשמים: 250 איש) למרות שהצוות המקצועי באיגוד המליץ שלא לקיים יותר את הכנס?

האם זה מעניין לברר מה קורה בעמותה שיושבת על הר ענק של מזומנים שבה חברי הוועד המנהל מתחלפים בקצב שבו מתחלפים עידנים גאולוגיים (הנה טבלה שמראה את תופעת הטבע המרתקת הזו)?

רועי שלומי משמש כחבר ועד באיגוד האינטרנט הישראלי ובשבועות האחרונים הוא מספק בבלוג שלו רק כמה דוגמאות לסיאוב המוחלט, שבחלק מהמקרים מעלה חשש לשחיתות ממש, של הגוף הזה. אף אחד לא שם לב. אף אחד לא שם לב כי ברגע שכותבים “איגוד האינטרנט הישראלי” למחצית מהקוראים יש דברים חשובים יותר לעשות.

הגיע הזמן שמישהו יפנה את תשומת לבו של רשם העמותות למה שמתרחש ב”איגוד האינטרנט הישראלי”.

היי שלי, קראת את דוח מבקר המדינה?

בפעם הראשונה מאז שמדינת ישראל אישרה לי להצביע, אני לא עומד להצביע למרצ. למעשה, לפני כמה חודשים התפקדתי למפלגת העבודה כדי לוודא ששלי יחימוביץ תנצח את עמיר פרץ במאבק על ראשות המפלגה. הצבעתי בסיבוב הראשון ואחר כך הצבעתי בסיבוב השני. אני מתכוון להצביע למפלגת העבודה בבחירות הכלליות כי אני חושב שבייחוד בבחירות האלו חשוב לחזק את מפלגת העבודה כמשקל נגד הליכוד ובעיקר כי אהוד ברק כבר לא נמצא שם.

שלי יחימוביץ היא לא פוליטיקאית מושלמת (אין כזה או כזו בשום מקום) אבל בהשוואה לאהוד אולמרט, ציפי לבני, שאול מופז, אהוד ברק, איווט ליברמן ובנימין נתניהו, שלי יחימוביץ היא עילוי. מצד שני, יש גבול גם לסבלנות שלי.

דוח מבקר המדינה על חברת חשמל הוא לא פחות מאשר מדהים. הוא מצביע על הדרך שבה הנהלת חברת החשמל פשוט שדדה את כספי הציבור כדי להעניק לעובדי חברת חשמל הטבות שהן לא פחות משערורייה. מדובר בחריגות שכר בהיקף של 3.4 מיליארד שקל שניתנו לעובדים בניגוד לכל מנהל תקין (ואם אני מבין נכון, גם בניגוד לכמה חוקי מדינה). אנחנו מדברים על חברה שיש לה חוב של 70 מיליארד שקל שבאופן טבעי מתגלגל אלינו ועלינו, הצרכנים, אלו שנדרשים לחסוך בחשמל כי יש “בצורת חשמל” ואז מעלים להם את התעריפים – שוב, ושוב ושוב.

על חשבון הנאמנות שחברת חשמל פתחה לעובדים, חשבון שאליו היא הזרימה 20 מיליון שקל מדי חודש עד שהצטברו בו 720 מיליון שקל, שמעו רבים. ואולם בתוכניתה של קרן נויבך שמעתי סיפור נוסף. חברת חשמל נוהגת להעלות בדרגה גם פנסיונרים שלה, כאלו שפרשו מהחברה. עלייה בדרגה משמעותה עלייה בשכר לאדם שכבר לא עובד בחברה. הוא בפנסיה! אלא שפנסיונרים הולכים לעתים לעולמם והפנסיה עוברת לנשותיהן. כעת מסתבר שגם אחרי שהעובד עבר אל עולם שכולו טוב, אשתו שתבדל לחיים ארוכים, ממשיכה ליהנות מהעליות בדרגה האוטומטיות של בעלה המנוח. כן, אשתו של המת מקבלת שדרוג בפנסיה של בעלה כיוון שהוא עלה בדרגה, אחרי שהוא מת!

לאורך השנים קיבלתי בשלוות נפש את הטיעונים של יחימוביץ שאין סיבה לפחד מהוועדים הגדולים והחזקים. הם אמנם כאלו אבל אין סיבה לבוא בטרוניה לקבוצה גדולה של עובדים שמשתכרת שכר הוגן ואפילו שכר גבוה. אבל יש הבדל בין שכר הוגן, יש הבדל בין שכר גבוה, יש הבדל בין שכר נאה לבין מה שנראה כמו שחיתות מוחלטת של קבוצה מאורגנת של עובדים שעושה בכסף שלי (!) כבתוך שלה.

עכשיו תקשיבי שלי: אני מתכוון להצביע עבורך ועבור מפלגת העבודה בבחירות הקרובות אבל אם את חושבת שאת תוכלי להמשיך להתחבק עם עופר עיני ולהגן על הוועדים הגדולים בכל מחיר, אם את לא מתכוונת לצאת באותו המרץ נגד פרקטיקות שערורייתיות, כפי שאת נוהגת לצאת במרץ (ובצדק) נגד בעלי הון ופוליטיקאים מושחתים, אז דעי לך שזו תהיה הפעם הראשונה וגם האחרונה שאני אצביע עבורך ועבור מפלגת העבודה.

אם את לא מסוגלת להפריד בין האינטרסים הפוליטיים שלך ושל מפלגת העבודה לבין חובת הנאמנות שלך לשמור על הכסף שלי מפני חבורה של ברונים שודדים, אין שום סיכוי שאני אתן בך אמון פעם נוספת.

בהצלחה בבחירות.

מראה שחורה לערוץ הציבורי

ערוץ 4 הבריטי הוא ערוץ ציבורי. בוויקיפדיה יודעים לספר שלמרות שהוא ממומן על ידי פרסומות הוא מוחזק בידי הציבור. אני מודה שלא לגמרי הבנתי את מבנה האחזקות המדויק של הערוץ אבל מה שבטוח שהוא מבקש לספק אלטרנטיבה לשידורים המסחריים, מטרה שעל פניו נשמעת ברורה מאליה שכן בסופו של דבר זו המטרה של כל שידור ציבורי.

בשבועות האחרונים שודרה בערוץ 4 הבריטי מיני-סדרה בת שלושה פרקים תחת השם “מראה שחורה” (Black Mirror). זה הדבר הכי רענן, הכי מקורי, הכי מוצלח שראיתי בטלוויזיה בשנים האחרונות.

כל הסיפורים מתרחשים בעתיד והם לוקחים מגמות טכנולוגיות קיימות ומותחים אותן עד הקצה. בפרק הראשון של הסדרה מסופר על מקרה שבו נסיכה בריטית נחטפת ולחוטף יש רק דרישה אחת שאם תענה ישחרר את החטופה: על ראש הממשלה לקיים יחסי מין מלאים עם חזיר בשידור חי בטלוויזיה (האם מישהו יכול לדמיין תסריט כזה בישראל?). מעבר לרעיון המדהים, הפרק ממחיש כיצד דעת הקהל, כפי שהיא באה לידי ביטוי במדיה החדשה – בלוגים, רשתות חברתיות וכדומה, מכתיבה את סדר היום הציבורי-פוליטי במדינה.

הפרק השני לועג לדרך שבה תרבות הריאליטי המבוססת על טעם ההמונים (כפי שהוא בא לידי ביטוי בהצבעות בסמסים) משתלטת עלינו. בפרק הזה תוכנית טלוויזיה סטייל כוכב-נולד היא הדבר המרכזי המתרחש בטלוויזיה לצד תוכניות פורנו בהן הציבור נדרש לצפות (או לשלם כדי לא לצפות). כדי לקבל כל דבר בעולם הזה עליכם לשלם בנקודות אותן מרוויחים אם מדוושים על אופניים בחדרי כושר. התוצאה היא ציבור מסומם מקניות שנע בין צריכת ג’אנק טלוויזיוני לצריכת פורנו לדיווש על אופניים.

הפרק השלישי לוקח את הרעיון של הטיים-ליין של פייסבוק ומיישם אותו על שבב שמותקן בראשם של אנשים. השבב מאפשר להם לחזור ולצפות בכל רגע ורגע במהלך חייהם, לבחון אותו מחדש לפרטי פרטים. הכל מצולם, הכל מתועד ובהכל ניתן לצפות שוב ושוב – לאט, מהר או בהילוך חוזר. זה נשמע מגניב אבל רק בתיאוריה.

כל מי שמתעניין בטכנולוגיה וכל מי שמתעניין בטלוויזיה טובה, חושבת, בועטת ואינטיליגנטית חייב לעצמו לראות את שלושת הפרקים האלו (אני אניח לכם למצוא את הדרך המתאימה להשיג אותם).

נותרתי פעור פה מול המיני-סדרה הזו וחשבתי לעצמי כמה כסף עלה להפיק את הפרקים האלו: כמה כסף שילמו לתסריטאים, לבימאים, לשחקנים המצוינים, לאפקטים המיוחדים, לתפאורה. כמה כסף השקיעו ב”הפקת מקור” בריטית מהסוג שמעולם, אבל מעולם לא נראתה בערוץ הטלוויזיה הציבורי הישראלי, אותו ערוץ שאמור להשקיע 36% מהכסף שלי בהפקות מקור אך בפועל משקיע רק 3%, כנראה מכיוון שהוא עסוק בלרדוף אחרי עיתונאים וללקק לפוליטיקאים, ערוץ שמוחקים לו חובות בהיקף של מאות מיליוני שקלים.

לא צריך הפקה כמו “מראה שחורה” כדי לדעת שהאנשים מרוממה והפוליטיקאים שמפעילים אותם הם אנשים עלובים וחדלי אישים, פאתטיים ואפורים אבל הפקה שכזו מלמדת שאפשר גם אחרת אם רק רוצים. מצד שני, מי במדינה הזו באמת רוצה?