מיד אחזור – כמה מחשבות

העונה הראשונה של "מראה שחורה" היתה סוג של טלטלה. בשלושה פרקים תיארה המיני-סדרה הבריטית הזו כמה מגמות טכנולוגיות עכשוויות שאותן היא מתחה עד לקצה רק כדי לראות מה מחכה לנו שם. התוצאה היתה שילוב של "מדהים" עם "מטריד". כעת חוזרת המיני-סדרה לעונה שניה ופעם נוספת היא מצליחה לגרום (לפחות לי) לחשוב.

הפרק הראשון בעונה, Be Right Back, מספר את סיפורו זוג צעיר, אש ומרתה. אש נהרג בתאונת דרכים וזמן קצר לאחר מכן חברה של מרתה מכירה לה שירות חדש. במידה ואתה מאשר, השירות מקבל גישה לכל המידע הפומבי שאותו אדם פרסם בחייו: ציוצים בטוויטר, פוסטים בבלוגים, סטטוסים בפייסבוק, תגובות, תמונות, סרטונים, הכל. כעבור זמן קצר, השירות לומד את "השפה" הייחודית של אותו אדם ובעצם לומד איך לדבר כמו האדם שכבר מת. מרתה, שבהתחלה מתנגדת, נרשמת לשירות החדש ומתחילה להתכתב עם אש הווירטואלי באמצעות תוכנה למסרים מידיים. מאוחר יותר היא נותנת לשירות גישה גם לסרטוני הווידאו שהשניים צילמו וכך אש יכול לא רק להתכתב איתה אלא גם להתקשר אליה בטלפון ולדבר איתה. הוא נשמע ממש כמוהו (אני אעצור כאן כדי לא לקלקל למי שרוצה לצפות בפרק).

כמו בעונה הראשונה, יוצר הסדרה, צ'ארלי ברוקר, עלה כאן על משהו.

אני תמיד נוהג לומר שיש לי אוזן מוזיקלית לטקסט. לרבים מאיתנו יש אוזן מוזיקלית לטקסט. זו הסיבה שיש חשבונות fake בטוויטר שאתה משוכנע שהאדם האמיתי כותב אותם. החיקוי הזה אפשרי מכיוון שאחרי שאתה קורא מישהו זמן מה, אתה יכול להתבטא כמוהו, להשתמש באותו משלב לשוני, באותן מטבעות לשון, באותו חוש-הומור וכן הלאה.

זו הסיבה שהשירות שברוקר ממציא לא נשמע מופרך כלל ועיקר. בגלוב התפרסמו מאז שהוא הוקם יותר מ-3,500 פוסטים שביחד מחזיקים עשרות אלפי מילים. בטוויטר פרסמתי יותר מ-3,400 ציוצים, בפייסבוק אני פעיל מאז 2007 וביוטיוב קיימים עשרות סרטונים שבהם אני מופיע בפינות שונות בלונדון וקירשנבאום. האם זה מופרך לחשוב שניתן לקחת את כל המידע הזה ולחלץ מתוכו יובל מסונתז? אמנם אנחנו לא מתעדים הכל וגם אש המסונתז נקלע לעתים לבעיות בשעה שהוא נדרש לתגובה שאין לה תיעוד כתוב או מצולם, ועדיין, האם שירות כזה הוא בלתי אפשרי?

מעבר לשאלה האם השירות אפשרי או לא, הפרק מעלה שאלה עמוקה יותר והיא האם אנשים יוכלו להיפרד מאנשים שנפטרו מהרגע שתהיה להם האפשרות להמשיך ולשמור על קשר עם גרסאותיהם המסונתזות? כאן בדיוק מתגלית הגאונות של ברקר.

בפרק השלישי בעונה הראשונה, The Entire History of You, הוצגה טכנולוגיה שבה כולנו יכולים לתעד כל רגע ורגע בחיינו, ואז לחזור ולבחון את הרגעים האלו, לנתח אותם שוב ושוב ללא הפסקה. ברגע הראשון אתה אומר "מגניב לגמרי, פשוט מגניב". אבל ככל שהפרק מתקדם אתה מבין שיש תפקיד פסיכולוגי, חברתי ותרבותי לשכחה, אתה מבין שלשכחה יש פונקציה ומהרגע שטכנולוגיה נכנסת לתמונה ומאיינת אותה, היא פוגעת בפונקציה הזו. האם זה רעיון טוב?

Be Right Back עוסק בשאלה דומה. המוות כופה על כולנו פרידה מוחלטת. רגע אחד האדם היקר לנו היה פה, ורגע אחר כך הוא כבר לא. והוא לא יהיה פה יותר לעולם. אף פעם. זה סופי. האפשרות הטכנולוגית שברוקר מציג הופכת את הפרידה המוחלטת לפרידה פחות מוחלטת. האם זה רעיון טוב? האם אנחנו באמת רוצים שתהיה לנו האפשרות הטכנולוגית "להישאר בקשר" עם מישהו שהוא כבר לא פה, וגם לא יהיה? מה המחיר החברתי שנשלם על חוסר יכולתנו להיפרד מאדם שרק השאריות הווירטואליות, המסונתזות שלו, נותרו מאחוריו?

שלושה ממדים לנזק ששמו מירי רגב

קשה לומר משהו על מירי רגב שלא נאמר. רגב היא גם ההוכחה לכך שלעתים האבולוציה מתרשלת בתפקידה, וגם לכך שבארגונים גדולים, וצה"ל הוא דוגמה טובה לכך, יש אפשרות לאנשים בינוניים לגמרי להתקדם בסולם הדרגות ולהגיע עד לדרגות הבכירות ביותר.

אבל הנזק שרגב גורמת הוא גדול בהרבה מהנזק הנקודתי שנגרם בשל ההתנהגות הבהמית שבה היא מקפידה לדבוק (ואולי היא פשוט לא יכולה אחרת) ואפילו יותר מהנזק המצטבר שנגרם למוסד הכנסת אשר אחת מנבחרותיו מפיקה על בסיס קבוע פנינים, תובנות, אבחנות והצהרות שמתחרות עם אלו שמפיקות גרביים ממוצעות. הנזק המצטבר נובע מכך שהבוחרים (למעט אלו שנורא מתרשמים מ"האותנטיות" של רגב) מביטים בייאוש באישה הזו ומכלילים את רמתה על שאר נבחרי הציבור. זהו נזק אמיתי לדמוקרטיה הישראלית שגם כך אינה זוכה לציונים גבוהים מאזרחי המדינה.

הנזק שרגב גורמת הוא גם נזק רטרואקטיבי.

טרם נבחרה לכנסת, שימשה רגב בשני תפקידים בעלי פרופיל ציבורי גבוה יחסית בשל השפעתם על השיח במדינה. הראשון הוא הצנזורית הצבאית של צה"ל והשני הוא דוברת צה"ל. לפני כמה ימים קראתי שמישהו כתב בפייסבוק שהוא לא מאמין עד כמה הצנזורה הישראלית, שניסתה לחסום את הפרסומים שפורסמו בכלי התקשורת באוסטרליה, מטומטמת, אבל אז הוא נזכר שמירי רגב היתה הצנזורית הצבאית הראשית וזה כבר מסביר הכל.

זה משעשע אבל זה גם עצוב.

בראש הצנזורה הצבאית עומדת כיום תא"ל סימה וקנין-גיל שהיה לי הכבוד להיפגש איתה ואף להנחות פאנל שבו היא ישבה. ההתרשמות שלי היתה שמדובר באישה אינטליגנטית, מעודכנת, רהוטה, שמבינה היטב את מגבלות הכוח כמו גם את כללי המשחק הדמוקרטי. ממש לא הופתעתי לשמוע את הראיון שלה עם אילנה דיין בגלי צה"ל בו אמרה שאין לה בעיה עם השאלות ששאלו זהבה גלאון, דב חנין ואחמד טיבי, שבו ציינה שהיא יודעת שבעולם החדש אין יכולת אמיתית להסתיר דברים ושלמעשה לא נכון להסתיר דברים.

הבעיה היא שהאישיות של רגב כה דומיננטית בסירחון שהיא מדיפה, שהיא מצחינה רטרואקטיבית גם את תפקידי העבר שבהם שימשה ומספקת תחמושת למי שסבור שהאנשים שמכהנים היום בתפקיד (או שיכהנו בו בעתיד), הם אנשים בינוניים, בלתי ראויים שמועלים בתפקידם.

ליבי על תא"ל וקנין-גיל על שהיא צריכה להתמודד עם המורשת של רגב זאת על אף שאין ביניהן שום קשר, לא תיאורטי, לא פרקטי ולא תפיסתי.

כאשר גשם, ארקיע ואילת נפגשים

היום (יום ד') הייתי אמור להרצות בשעה 17:00 באילת במסגרת הוועידה השנתית של איגוד בתי האבות (סוג של רמז שמישהו מנסה לרמוז לי, אני מניח. האמת שזו הפעם השניה שאני מרצה בוועידה שלהם ויש שם אחלה קהל מעניין). הייתי אמור לעלות על טיסת "ארקיע" משדה דב בשעה 12:25 ולחזור בטיסה של 20:55. הנה מה שקרה בפועל.

כדי להגיע לטיסה בזמן, יצאתי מהבית ב-10:30. הגעתי לשדה דב בסביבות 11:30. עברתי בידוק בטחוני ושמתי לב שאולם הנוסעים די מלא. הגעתי לדלפק "ארקיע" ודיילת הקרקע אמרה לי, "הנה הכרטיס שלך. אני מקווה שנצא עוד מעט. אחרי שיפתחו את שדה התעופה באילת".
"מה?"
"אחרי שיפתחו את שדה התעופה באילת"
"הוא סגור?"
"כן"
"מתי הוא ייפתח?"
"ממש בקרוב"

מעניין. אבל יש זמן. אחרי הכל ההרצאה היא בשעה 17:00, הייתי אמור לנחות בשעה 13:30. יש זמן.

בסביבות 12:20, הודיעו שטיסת "ארקיע" יוצאת. נו יופי. דיילת הקרקע צדקה ושדה התעופה נפתח.
עליתי על האוטובוס שלוקח את הנוסעים למטוס.
עליתי על המטוס.
התיישבתי במטוס.
וחיכיתי.
וחיכיתי וחיכיתי.

אחרי המתנה של בערך 20 דקות נוספות במטוס, הטיסה יצאה לדרך.

הקברניט אמר: "שלום לכולם, אנחנו מתנצלים על העיכוב. יש בוץ על המסלול באילת בגלל הסחף שנגרם בגלל הגשם. אנחנו מקווים שעד שנגיע יסיימו לנקות את המסלול. אם לא, ננחת בעובדה. אנחנו נודיע לכם לקראת הנחיתה מה קורה".

מעניין.

רבע שעה לפני הנחיתה, הדיילת אומרת "אנחנו מבקשים מכם לקפל את המגשים, שכן התחלנו בנחיתה לאילת". שמחה גדולה. ואז הקברניט משתלט על המיקרופון. "לצערי שדה התעופה באילת עדיין סגור. מאז שדיברתי איתכם ניקו את המסלול אבל ירד שוב גשם ושוב יש שם בוץ. אנחנו נוחתים בעובדה". אוקיי. הדיילת שוב לוקחת את המיקרופון. "בעובדה יחכו לכם אוטובוסים שייקחו אתכם לאילת. אגב, בגלל שינוי בדרכי הנסיעה, הנסיעה לאילת באוטובוס אורכת כ-50 דקות במקום כ-40 דקות". מעניין.

נוחתים. האנשים קמים ורוצים לצאת החוצה מהמטוס. לא פותחים את הדלת. הדיילת שוב לוקחת את המיקרופון: "אהה, שלום לכולם. כידוע לכם נחתנו בעובדה. אבל אנשי רשות שדות התעופה לא הספיקו להגיע לכאן כי היינו אמורים לנחות באילת ולכן אסור לנו להוציא אתכם מהמטוס כי אין כאן אף אחד שיקבל אתכם. שבו. נגיש לכם משקאות קלים". מעניין.

אחרי שהנוסעים, שעצביהם המתוחים הגיעו עד כאן, העלו את המטוס באש, נתנו לנו לרדת. המקום היה נטוש. אני מתכוון נטוש כמו בסרט הוליוודי שבו יש מטוס פייפר שנוחת בשדה תעופה מקומי שאין בו אף אחד חוץ מעשב שמתגלגל על המסלול? כזה נטוש. יצאנו ברגל החוצה. עומדים. מחכים לאוטובוסים. שום דבר. אף אוטובוס לא מגיע. כלום. עובדה הוא מקום שמישהו שכח אותו. אפשר להבין את המישהו הזה.

אחרי שלושת-רבעי שעה הגיע אוטובוס אחד. יש בו 40 מקומות בערך. בחוץ כ-200 נוסעים (זה היה מטוס גדול יחסית). דחיפות, בלגאן, צעקות. הצלחתי לעלות עליו. אנשים ממשיכים לעלות. הנהג מסביר שהוא לא יכול לנסוע כאשר יש אנשים שעומדים במעבר. אסור לו. זה בכלל אוטובוס תיירים או משהו כזה. מחכים שאנשים ירדו. הנהג נוסע. הוא נוסע במהירות של 70 קמ"ש. אין אף אחד על הכביש ומותר לנסוע 90 קמ"ש, אבל אתם יודעים – ליתר ביטחון. בכל פעם שהנהג מזהה חתיכות חצץ על הכביש או מעט בוץ, הוא מאט למהירות של 15 קמ"ש. כידוע, חצץ יכול להפוך אוטובוס ששוקל כמה טונות. הוא מאט. אין צורך למהר. הסתכלתי לראות אם אוטובוס ריק מגיע מכיוון אילת לקחת את הנוסעים שנותרו שם. שום דבר. לדעתי הם עדיין שם.

השעה כבר 15:45. הנהג מגיע אל שדה התעופה. כ-30 מטר לפני השדה עומדת ניידת של הפיקוח העירוני וחוסמת את הכביש. הסיבה היא שלפניה יש טרקטור שמפנה את הבוץ שיש על הכביש, אותו בוץ שכיסה גם את המסלול. הניידת לא נותנת לאוטובוס לעבור. האנשים צועקים על הנהג שיפתח את הדלת, אחרי הכל אנחנו במרחק של 30 מטר מהכניסה לשדה. הנהג מסביר שאסור לו. אחרי שהנוסעים העלו באש גם את האוטובוס, הוא פתח את הדלתות.

לקחתי מונית למלון. הכביש חסום. מוצף במים. הנהג מתחיל לנסוע בדרכי עפר.

הגעתי למלון בסביבות 16:15. תפסתי משהו קטן לאכול והלכתי לתת הרצאה. סיפרתי בראשית ההרצאה על היום שעבר עליי. אמרתי לקהל שאני מספר לו את זה כיוון שעם המזל שלי, במהלך ההרצאה תתרחש הפסקת חשמל.

כן. אתם יודעים את ההמשך.
היתה אחת כזו. לכמה שניות, נפילת מתח כזו שכיבתה את האורות. הקהל התמוגג. אני פחות.

בשעה 19:30 הגעתי לשדה התעופה באילת. הוא כבר היה פתוח. שאלו אותי אם אני אמור לעלות על הטיסה של 20:55. אמרתי שכן. שאלו אותי אם אני רוצה לעלות על הטיסה של 20:00. אמרתי שבשמחה. אחר כך הסתבר לי שהטיסה של 20:00 היא לא הטיסה של 20:00. היא הטיסה של 17:00. היא יצאה באיחור של שלוש שעות.

ועכשיו, ברשותכם, אני הולך למות קצת.

פייסבוק כקלישאה תקשורתית

אתמול קיבלתי שיחת טלפון מחיילת בגלי צה"ל. היא עובדת בתכנית "עושים צהריים עם יעל דן". החיילת הסבירה לי שהם מחר (היום) רוצים לעשות אייטם על תשע שנים להיווסדה של פייסבוק.
"אוקיי, על מה תרצו לדבר?", שאלתי.
"על האופן שבו פייסבוק השפיעה עלינו ועל המכורים לפייסבוק"

"תגידי", שאלתי, "למה כאשר אתם מדברים על פייסבוק אתם תמיד מדברים על מכורים? למה אתם תמיד מטפלים בחלק הכי אזוטרי של כל תופעה?"
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שפייסבוק משפיעה על החיים שלנו בצורה הרבה יותר מעניינת ומורכבת מאשר אנשים שלא יכולים לעזוב את האתר לחמש דקות. האם לא מעניין יותר לדבר על האופן שבו היא משפיעה על מערכות יחסים, על הפוליטיקה, על עולם הפרסום, על מערכת החינוך, על הקשר בין הורים וילדים על כל דבר אחר בעולם חוץ מאשר 'המכורים'?"

אוקיי. שכנעתי אותה ובמשך כמה דקות דיברנו על האופן שבו פייסבוק משפיעה על הפוליטיקה ועל למה בעצם היא הצליחה כל כך.

"טוב אז מחר נתקשר אליך", אמרה החיילת. "אתה במקרה מכיר אנשים שמסרבים להתחבר לפייסבוק?"
"אהה, זה אייטם מהסוג הזה?"
"מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאתם תעלו מכור אחד ומולו אחד שמסרב להתחבר לפייסבוק ואני אשחק את תפקיד המלומד? לא מתאים לי. אני מוותר".
"אבל למה? זה לא מעניין שיש אנשים שלא רוצים להתחבר לפייסבוק?"
"כן. זה מעניין. יש גם אנשים שלא אוכלים בשר, שאין להם טלוויזיה, אנשים שאין להם טלפון סלולרי, אנשים שמעדיפים לנסוע באוטובוס, אנשים שאוהבים ללכת יחפים, אנשים שלא אוהבים שוקולד, אנשים שאוהבים את החורף. אז מה? זו הזווית היחידה שבה אפשר לטפל באייטם כמו פייסבוק? דרך הקלישאה התקשורתית הכי גדולה? המכור מול זה שמסרב להתחבר? אנחנו בשנת 2013 ואתם עדיין מטפלים בפייסבוק כאילו השנה היא 2005. למה כל אייטם חייב לגלוש אל הקלישאה המוחלטת שלו?"

החיילת היתה קצת בהלם. התנצלתי בפניה על שהכעס והתסכול יוצאים עליה, שהרי ברור שלא היא שהחליטה על הזווית הזו. היא הבטיחה לי שלא אהיה חלק מהאייטם שעוסק באלו שמסרבים להתחבר לפייסבוק. ידברו איתן ואז ידברו איתי או ההפך.

בסדר.

היום היה האייטם.

על הקו שתיים, האחת בת 19 והשניה בת 29, שתיהן מסרבות להתחבר לפייסבוק. למה צריך שתיים על הקו? כנראה כדי להראות שיש שתי מטורפות ולא אחת. עוד על הקו, ד"ר יאיר עמיחי המבורגר שסירב (בצדק) להתרגש מאנשים שלא מתחברים לפייסבוק.

אותי שאלו שאלה אחת: על הפוטנציאל הכלכלי של פייסבוק. עניתי שהוא גדול. על השאלה השניה, "האם פייסבוק תגדל או דווקא תתכווץ" לא הצלחתי לענות כי אחרי 8 מילים יעל דן קטעה אותי כדי לחזור אל שתי הבנות ולשאול אותן האם יש סיכוי שהן יתחברו לפייסבוק בעתיד.

סימסתי לחיילת שזו היתה חוויה מופלאה.

האמת? מגיע לי.

על יאיר לפיד ואלדד יניב

1. אז איך באמת לפיד הגיע לממדים שלו? איך תוך ארבעה ימים, לפיד, שלא קיבל יותר מ-11 מנדטים באף סקר, כמעט והכפיל את כוחו? איך זה שהסקרים לא זיהו את המאסה האדירה הזו של מצביעי לפיד?

בואו נשים רגע בצד את 8-11 המנדטים "הקשים" של לפיד, המנדטים שהלכו איתו כמעט לאורך כל הדרך. אלו מצביעי לפיד שבאמת ובתמים מאמינים ללפיד ולאג'נדה שלו. אבל מה עם החצי השני, זה שהופיע בין לילה? 

החצי השני הם מצביעי "קדימה" קלאסים. והרי מה היתה "קדימה"? קדימה היתה שרון מימין ופרס משמאל, לבני מימין ודליה איציק משמאל, "קדימה" היתה ריצ'רץ' של אנשים ממפלגות ימין ושמאל שנקלעו לאותה המפלגה. היא היתה הבחירה של האנשים שנמאס להם מהליכוד אבל לא יכלו להצביע לעבודה. "קדימה" היתה אמורה להיות הפוליטיקה החדשה, תוצאה של מפץ פוליטי גדול שישנה את פני המפה. ואז "קדימה" התמוטטה.

התוצאה היא המוני אנשים שנפלטו אל השוק הפוליטי, שמחפשים במרכז המפה מישהו שיכול לקלוט את הקול שלהם; ביבי ימני מדי ומגעיל מדי, שלי שמאלנית מדי וסוציאליסטית מדי. ציפי לבני יותר מדי מזכירה להם את "קדימה" והחיבור המגוחך שלה עם עמיר פרץ ועמרם מצנע, לא נתן לאנשים לשכוח שבעצם היא מציעה את אותה פוליטיקה ישנה (בהערת אגב, אתמול בערב היה משעשע לראות שכאשר היא הציגה את המועמדים של המפלגה, היא לא זיהתה את יו"ר מטה הצעירים ומועמד מספר 19 ב"התנועה", בועז נול. "כמובן, אני לא יכולה לשכוח את בועז נול", אמרה אחרי ששאלה את יואל חסון, מי זה שם עומד על הבמה לצידה).

האנשים האלו הם קול צף קלאסי, הם המתלבטים ששומעים עליהם בחדשות. מצד אחד חלקם יצאו לרחובות במחאה של 2011 כי גם להם נמאס ומצד שני נמאס להם מהפוליטיקה עצמה. הם רוצים להצביע לפוליטיקאי שהוא לא פוליטיקאי, למישהו שעדיין לא התלכלך, למישהו שמדבר יפה, שנראה יפה אבל שבעצם לא אומר שום דבר מהותי. למעשה, אם הוא היה אומר משהו מהותי, היתה להם בעיה.

אם הגמלאים היו בחירת הצעירים שמוחים שאין להם למי להצביע, יאיר לפיד הוא הבחירה של אלו שלא יודעים למי להצביע אבל השתכנעו שצריך להצביע. הם לא סטלנים, הם מבינים שהקול שלהם חשוב, אבל פשוט אין להם אצל מי להפקיד אותו. אולי לפיד. לא אכפת להם שהוא ייכנס לממשלה כי הם סומכים על לפיד החילוני, האשכנזי, המעמד הבינוני, הקצת אנטי-חרדי, שהוא יאזן את ביבי וממילא הם לא רואים ביחימוביץ מועמדת לראשות הממשלה. הסקרים לא מצאו את בוחרי לפיד כיוון שעד ליום שלישי בבוקר, הם עצמם לא ידעו שהם כאלו (משום כך כל הדיבורים על עבודת השטח הקשה וכל הבלה-בלה הזה של אנשי לפיד הם די משעשעים. אפילו הם לא ידעו שהם כאלו).

לפיד קיבל כעשרה מנדטים של אנשים שלא ידעו למי להצביע והבחירה בלפיד נראתה להם שפויה. אלו המנדטים שביקרו אצל אמסלם, אצל בנט, אצל לבני, מנדטים שחיפשו בית ובסוף נחתו אצל לפיד. יהיה מעניין לראות לאן המנדטים האלו יתפזרו בעוד מערכת בחירות אחת או שתיים.

מפת הבורגנות בישראל (הסגולים הם "יש עתיד")

2. כאשר אלדד יניב החל את המסע שלו זה היה מעניין. הקפדתי לצפות בסרטוני השיטה שלו ובכלל מצא חן בעיני, כמו שאני מניח בעיני רבים, שיש מישהו שלא דופק חשבון לאף אחד. כמובן שהיתה בעיה, שקוראים לה "אלדד יניב", אבל לדעתי במהלך הזמן יותר ויותר אנשים החליטו שלא לתת לזה להפריע להם.

אבל ככל שהזמן חלף, הקמפיין של #ארץחדשה הפך לקמפיין של מומרים. כל מי שמכיר קצת היסטוריה יודע שמומרים הם האנשים הקיצוניים ביותר בכל חברה. האנשים שגילו את האור, האנשים שמצאו את הדרך, האנשים שחוזרים בתשובה, האנשים שלפתע התגלתה בפניהם התשובה, לעולם יהיו קיצוניים יותר מכל האנשים שתמיד היו שם. יניב, האבטיפוס של המומר, אסף בהדרגה אלפי אנשים שגילו את האור. בעזרת סרטוני השיטה, הם מצאו את מורה הנבוכים שעזר להם להכניס סדר לקונספירציה שהם תמיד ידעו שהיא שם רק שאף אחד לא הסביר להם אותה. #ארץחדשה הפכה לבית לכל ה-crackpots שמסתובבים שם בחוץ ולעוד כמה אנשים שחשבו שיהיה מעניין שאחד כמו יניב יסתובב במסדרונות הכנסת.

התוצאה היא שבישורת האחרונה הפכה #ארץחדשה לתנועה אגרסיבית, בוטה, מלאה בשכנוע עצמי וכמעט אלימה. התחקיר של אישתון ודאי לא עשה לה טוב אבל הטיעונים של יניב וחבר מרעיו שהם כבר שישה מנדטים בפנים בשעה שאף סקר לא חזה שהם עוברים את אחוז החסימה, הטיעונים שכל הסוקרים עשו יד אחת כדי להעלים אותם ולבסוף הטענות שנשמעו על ידי ארד אקיקוס, מי שניהל את אסטרטגיית המדיה החברתית של הרשימה, שפתק אחד של ז' שעליו היה איקס, בקלפי אחת בפרדס חנה, מסמל את קיצה של הדמוקרטיה הישראלית – כל אלו סימנו רשימה היסטרית, פרנואידית ורדופה. לא מסוג הרשימות שאתם רוצים בכנסת.

#ארץחדשה לא המחישה את כוחה של הרשת החברתית היא המחישה את אחת התכונות המוכרות שמתקיימות בה: תיבת תהודה (echo chamber). אנשים מהדהדים טיעונים בקרב אנשים שדומים להם ואלו מחזירים להם כהד את אותם הטיעונים ומחזקים אותם. התוצאה היא לא משהו אמיתי אלא הד בתוך מערה שנותן לך את ההרגשה שיש רבים כמוך בה בשעה שכל שאתה שומע זה את ההד של עצמך.

קצת יותר מ-26 אלף קולות קיבלה #ארץחדשה, אפילו לא מחצית מהקולות הנדרשים כדי לעבור את אחוז החסימה אבל יניב הבטיח שיש 120 אלף אנשים, עם פנים ושמות, שהכריזו שהם יצביעו #ארץחדשה. איזו בדיחה. בדיחה שהיא לגמרי על חשבוננו.