אין אדם שלא מהרהר מדי פעם במותו שלו. יותר מכך, הוא מהרהר על מה יתרחש בלוויתו, כיצד יבכו קרובים, יהללו אותו חבריו, ישבחו אותו מכריו. הפנטזיה הזו, להיות נוכח במותך שלך, חוצה תרבויות והיסטוריה. למרבה הצער, אף אחד לא חזר מהצד השני לספר האם כאשר אתה מת, אתה אכן מרחף למעלה כמו מלאך, צופה בחבריך נפרדים ממך.

למרות זאת, ישנם אנשים שרוצים לשלוט שליטה קרובה והדוקה יותר באירוע בו הם לא ינכחו. ככל הידוע לי, במסורת היהודית לא נהוג להשמיע שירים בזמן הלוויה ובכל זאת ישנם מי שמצווים להשמיע שיר אחד לאלו שבאו לחלוק להם כבוד אחרון. חשבו על כך: זה השיר שאיתו הם רוצים לרדת למנוחת עולמים, השיר שלעולם יזכיר אותך לחבריך, שלעולם יהיה מחובר עם לכתך מהעולם. זו חתיכת בחירה משמעותית. הכרתי פעם מישהי שאמרה שכאשר היא תמות היא תרצה שבלוויה שלה ישמיעו את השיר Golden Brown של ה"סטרנגלס" (המצויד בקליפ הזוי במיוחד).

לכשעצמי לא הצלחתי לבחור שיר אחד שארצה שישמיעו בלוויתי כאשר זו תגיע ביום מן הימים, אבל אני פתוח להצעות!

משום כך, באווירה מורבידית זו, אני מזמין אתכם לקשר לשיר הבודד אותו הייתם רוצים שישמיעו בלוויה שלכם (עדיפות לקישורים ביוטיוב). יש לציין את שם השיר, המבצע וכמה מילים על הסיבה שבגינה זו הבחירה שלכם.

מחר זה קורה. מחר אני עובר לבית משלי. עם קצת מזל, האינטרנט יעבור יחד איתי ללא תקלות ותוך 48 שעות אחזור לעניינים. בשלב הזה, כל מה שאני רוצה זה לישון. אם אפשר, שבועיים.

רק לעתים רחוקות נוצר בשיר אחד משולש מושלם של מלל, לחן ושירה. השיר "שיר ערש", שנכתב על ידי נתן אלתרמן, הולחן על ידי סשה ארגוב ובוצע על ידי מתי כספי, הוא מהבחינה הזו שיר מושלם. את השיר אתם ודאי מכירים אבל האם פעם קראתם את המילים? מי כותב ככה היום?

ניפגש בצד השני.

ג'וני קאש מעולם לא היה כוס הקפה שלי אבל בהתחשב בכך שאני לא שותה קפה, לא בטוח שאני האיש הנכון לפנות אליו כאשר מחפשים המלצות בענייני קפה מוזיקלי. למרות זאת, בתקופה האחרונה, מסיבות שונות, למדתי להכיר אותו ולחבב אותו.

בשנת 2002 הופיע קאש בגרסת כיסוי לשיר Hurt אשר במקור הושר על ידי Nine Inch Nails באלבום משנת 1994. זו לא היתה סתם גרסת כיסוי. השיר הוא שיר אישי מאוד אשר קאש העניק לו פרשנות מיוחדת. הוא בוים על ידי מארק רומנק אשר בחר לצלם אותו בביתו של קאש בנאשוויל שהפך למוזיאון שלו. המוזיאון היה במצב רע ורומנק סבר שזו מטאפורה מצוינת למצבו הבריאותי של קאש. הוא צדק. חמישה חודשים לאחר צילום הקליפ קאש נפטר. המוזיאון נמכר ונסגר כמה שנים אחר כך.

הקליפ זכה בפרס הגראמי כקליפ הטוב ביותר באותה השנה. הוא מציג את קאש בשלבים שונים בקריירה שלו ובתוכו שזורים גם אלמנטים דתיים. הוא שיר מקסים. הוא שיר עצוב.

היום בבוקר, בדרכי לבית המדרש שבמכללת נתניה, שמעתי את תוכניתה המצוינת של קרן נויבך, "סדר יום", ברשת ב'. נויבך הזכירה שהיום הוא יום ירושלים וציינה כי לכבוד יום ירושלים יצא מארז משולש ובו כ-60 שירים המוקדשים לירושלים. היא השמיעה אחד: שומר החומות.

אני לא יודע מה אתכם אבל מכל שירי ירושלים, ויש כאלו בלי סוף, זה השיר הכי מקסים. הוא מבוצע על ידי להקת פיקוד מרכז (יואל לרנר: סולן, וברקע גם מזי כהן) עם לחן מקסים של בני נגרי. הנה הוא:

נו, עושה חשק לשיר, אין מה לעשות.

עם קצת סבלנות, בסוף אני אקשר לכל השירים שהיו בהופעה הזו.

אלו הן המילים.

שיצביע קורא אחד שבילדותו, ואולי גם בבגרותו, לא עמד מול הראי או סתם באמצע הסלון, שם תקליט או תקליטור במערכת הסטריאו והחל לעשות תנועות עם השפתיים כאילו היה הזמר עצמו. לא רק תנועות עם השפתיים – כל הגוף משתתף באירוע שכזה. לרגע אחד, אתה הזמר, ממש הזמר.

ב-1983 הוקרן הסרט Risky Business עם טום קרוז, שעוסק במתבגר אמריקאי בשיקגו שעושה חיים בבית כאשר ההורים שלו אינם בבית (למרות שהמצב שם מדרדר במהירות). אחד הקטעים המוכרים בסרט הוא זה של טום קרוז שעושה ליפ-סינק לשיר של בוב סיגר "אולד-טיים רוקנ'רול". הנה:

בשנות ה-80 הדבר היחיד שאפשר היה לעשות הוא לצפות בקטע הזה ולנסות לשחזר אותו בבית. מיליונים אכן עשו זאת. בשנות ה-2000, אומנות הליפ-סינק שהוצגה על ידי טום קרוז בסרט ממשיכה להיות משוחזרת עשרות, מאות ואפילו אלפי פעמים, אבל הפעם כולנו רואים.

במסגרת ההכנות שלי לשיעור על יוטיוב בקורס "מבוא לניו-מדיה", הבחנתי בתופעה הזו ומצאתי אותה מרתקת. כל כך מרתקת שהחלטתי להכין בחופשת הסמסטר סמינר שלם שיעסוק ביוטיוב כתופעה תרבותית ובעיקר בדרך שבה המונח "אותנטיות" בא לידי ביטוי במרחב הזה: הדרך שבה הוא משתנה, לעתים נשבר, מנופץ ממש ואז מורכב מחדש.

כדי להדגים את האופן שבו הגולשים ביוטיוב חוזרים ומציגים את הקטע מתוך Risky Business, כדי להמחיש את היקף התופעה ועד כמה היא מקסימה ומרתקת, הכנתי את הסרטון הבא שמורכב אך ורק מקליפים של גולשים שצילמו את עצמם משחזרים את הקטע ההוא.

אושר גדול.

לפני כמה שבועות שלחו לי קישור להופעה של רינגו סטאר אצל ג'ון סטיוארט. הוא שר שם את השיר With a Little Help From My Friends של "החיפושיות". רבים שצפו בקליפ, גם אני, סברו שרינגו צריך הרבה יותר מ-little help.

רינגו סטאר אף פעם לא היה הזמר הכי מוכשר בחבורה. למרות שנראה שהוא עושה חיים, קשה להשתחרר מההרגשה שזו סוג ההופעה שהייתם מצפים לה כאשר הייתם עולים על אוניית שעשועים. במקרה הטוב. מה שמעלה את השאלה מה קורה לאמנים גדולים אחרי כל כך הרבה שנים; האם הם משתבחים עם הזמן או שהם מנסים, בצורה קצת פאתטית, לחזור אל ימי התהילה.

חשבתי על העניין הזה כאשר שמעתי את House of the rising sun של The Animals. כל מי ששומע את השיר הזה לא יכול להשתחרר מהעוצמה שיש בקולו של אריק ברדון, הסולן. הנה, ראו אותו כאן בהופעה חיה משנת 1964, כשהוא בן 23 בלבד:

סיפור חייו של ברדון מעניין ואחרי שקראתי עליו קצת הבנתי שהוא ממשיך להופיע, כמו רינגו סטאר, ברחבי העולם כשהוא מזמר את שירי הלהקה ההיא, משנות ה-60. הנה אותו ברדון, באותו מעמד – הופעה חיה – 44 שנים אחרי ההופעה ההיא (לצערי לא ניתן לעשות Embed לקטע הוידאו הזה).

לא יודע מה לומר לכם.

חשבתי על ההופעה הזו, על האנשים האלו שעולים על הבמה פעם אחר פעם, גם כשברור שהם הרבה אחרי השיא שלהם, כאשר צפיתי בסרט הדוקומנטרי ששודר לפני כמה ימים בערוץ 8 על ג'יי די סלינג'ר. בסרט מנסים כמה סופרים להבין את הסיבה לשתיקתו של סלינג'ר. הם מעלים כל מיני השערות. כשצפיתי בהופעה של ברדון שאלתי את עצמי האם יתכן שסלינג'ר שותק פשוט מכיוון שהוא יודע שלא משנה מה יאמר, לא משנה מה יכתוב, הוא אף פעם לא יוכל להוציא מעצמו דבר מרשים, מפעים וחד-פעמי כמו "התפסן"? וגם אם כן, האם היצירה הכי טובה שלך היא סיבה מוצדקת לשיתוק, לשתיקה?

לחצו על הקישור זה ותגיעו לאתר.
לוקח לו קצת זמן להיטען.
אחרי שהוא נטען, תופיע המילה Play במרכז העמוד.
לחצו עליה.
הפעילו את הרמקולים.
הזיזו את העכבר.

למרות שזה רק שיר אחד תרצו להאזין לו, ולצפות בו, שוב ושוב.

אתמול הייתי באירוע קטן ונחמד של הסטארט-אפ קלטורה שעושה דברים מעניינים בשילוב שבין וידאו וקוד פתוח. אל האירוע הגיע דיוויד ברוזה, שבמסגרת שיתוף הפעולה איתם הכריז על תחרות בה גולשים מוזמנים לצלם את עצמם שרים את השיר "האישה שאיתי" ולאחר מכן להעלות את הקליפ לאתר.

לפני שהתחיל האירוע הספקתי להחליף איתו כמה מילים ולשמוע ממנו על היחס שלו לאינטרנט. לדברי ברוזה, אין היום אמן שלא מבין שהוא צריך להיות באינטרנט ("אין דרך אחרת", קבע) ובניגוד למה שלפעמים משתמע, אמנים אוהבים את האינטרנט. "מה שחשוב לאמנים הוא להגיע עם המוזיקה שלהם לקהל ובאמצעות הרשת הם יכולים לעשות את זה", אמר.

"ומה בקשר לכסף?" שאלתי אותו.

"שמע", הוא אמר לי "יותר מ-30% מההופעות שלי אני נותן בהתנדבות, כך שאתה מבין מה היחס שלי לכסף. זה לא שלא הייתי שמח אם יחד עם הרשת היתה גם מגיעה בוחטה של כסף, אבל מה שחשוב הוא שקהל נחשף למוזיקה שלי. חלק גדול ממנו לא הכיר אותי קודם ובסופו של דבר, כאשר אני מגיע להופעות בכל מיני מקומות בעולם, הקהל הזה מגיע אליהן כי הוא שמע אותי פעם ראשונה באינטרנט", הסביר לי.

לאחר מכן, הוא עלה על הדלפק ב"בנימין" שבנחלת בנימין, תפס את הגיטרה ושר שני שירים, רגע לפני שרץ להופעה שהיתה אתמול בקיסריה לציון עשור למותו של מאיר אריאל.

לראות את דיוויד ברוזה מנגן על גיטרה זה לראות מישהו שהשכינה נגעה בו כתף. אף פעם לא אתעייף מלראות אותו מנגן, גם אם זה רק שיר ילדים שגורם לי להתגעגע לחורף בתחילת אוגוסט.

אתמול התייחסתי לבוס. כתבתי שאם הוא יגיע לכאן, אלך לראות אותו. בלי לחשוב פעמיים. התייחסתי אליו גם בהזדמנות אחרת. זה עשה לי תאבון לראות אותו עוד קצת.

בשנתיים האחרונות נדבקתי לתקליט Automatic for the People של R.E.M. האלבום הזה הפך לפסקול שליווה אירועים רבים בחיי והוא רכש לו מקום של קבע באוטו שלי. בעבר הקדשתי שני פוסטים לשני שירים מתוך האלבום הזה: Find the River ו-Man on the Moon.

ברשת קיימת גרסה שמשלבת את השניים: ספרינגסטין ו-R.E.M בגרסה משותפת ל-Man on the Moon מתוך הופעה חיה שהתקיימה בשנת 2004 בוושינגטון. התוצאה, באופן צפוי לחלוטין, מענגת.

אגב, אני מאמין. תמיד האמנתי.