אתמול קראתי בעיון רב את הגרסה המקוונת של הסמינר שהגיש יהונתן קלינגר על "נורמות ביטוי בבלוגספירה הישראלית". מדובר בעבודה מרתקת ומלאה בקישורים (גם לכאן – ולא לתמיד לחיוב, מה לעשות, היו"ר הוא לפעמים פסיכי). בהחלט חומר קריאה מעניין.

כגולש וכעיתונאי שמחתי לקרוא את עבודת הסמינר של יהונתן. כמרצה באקדמיה, נחרדתי.

נחרדתי מכיוון שכעת כל מרצה שיבקש מהסטודנטים שלו לכתוב על ביטוי בבלוגספירה יקבל (ברוב המקרים, לא בכולם) את העבודה של קלינגר או חלקים ממנה, חתומה כמובן על ידי הסטודנט שהיה אמור להגיש אותה. למעשה, יהונתן, בפרסום עבודתו, שרף קטגוריה שלמה של שאלות שניתן היה לבקש מסטודנטים להתייחס אליהן.

אפשר לומר שפרסום שהטקסט יהונתן בבלוג שלו לא שונה מפרסום מאמר בכתבי עת מקצועיים או עיתונים שהרי כל השיטה האקדמית מבוססת על פרסומים. למרבה הצער, זה לא נכון. סטודנטים, וכאן אני מדבר עם קצת ניסיון, נוהגים להתייחס אל פרסומים ברשת (ע"ע ויקיפדיה) ובוודאי אל פרסומים בבלוגים, כאילו היו טקסט חופשי שניתן להשתמש בו בצורה מודולרית: לגזור ולהדביק, ללא כל בעיה וללא מתן קרדיט. יש לכך שלוש סיבות:

1. לגזור ולהדביק – זה חוסך המון זמן ועבודה.
2. מה, הם יתנו קרדיט לבלוג? פפפףףף, עדיף [ראו סעיף 1].
3. ואם יתנו קרדיט לבלוג, כיצד יתייחסו לכך המרצים? סביר להניח שבעין עקומה. לכן [ראו סעיף 1].

כבר קרה לי שקיבלתי כמה עבודות מסטודנטים במכללה, לא משנה מאיזו מנהל, שהיו גזורות ומודבקות כאילו היו עבודה של ילד בגן חובה. מרצים שלא לוקחים בחשבון שמעתה העבודה של קלינגר תהפוך לטמפלט של סטודנטים שיתבקשו לכתוב עבודות הקרובות לנושא העבודה שלו, אינם יודעים עד כמה פופולארית שיטת ה"חפש-את-הטקסט-הכי-מוצלח-ברשת-והעתק-אותו-כאילו-היה-שלך".

הבעיה נובעת מכיוונים רבים. היא נובעת מסטודנטים עצלים ועמוסים שמחפשים קיצורי דרך בכל מקום אפשרי, מאקדמיה שלא רואה בפרסומים באינטרנט בכלל ובבלוגים בפרט כפרסומים אקדמים רציניים (לדעתי בצדק) ולכן דוחפת את הסטודנטים להשתמש בטקסטים האלו תוך שהם מחביאים את המקור האמיתי שלהם, ולשיטה שמקדשת ציונים גבוהים אך לא מענישה את מי שמשיג אותם ברמאות.

סיבות אלו, וסיבות נוספות, מובילות אותי למסקנה נוספת: היום שבו עבודת הבית כמטלת סיום בקורס באוניברסיטה תהפוך לבלתי יעילה באופן מובהק, הולך וקרב. מבחינתי זו מסקנה קשה ומצערת במיוחד מכיוון שאני מאמין גדול בעבודות ולא במבחנים; בחשיבה ולא בשינון. אבל מה הטעם בחשיבה אם לעתים קרובות היא מתמצית בשאלה: אילו מילות חיפוש עליי להכניס לגוגל כדי שיפלוט טקסט שאותו אוכל להעתיק?

אם מישהו מעוניין בעוד דוגמה לטימטום שאוחז בחברות המדיה השונות, ואולי יותר מזה במערכת החוקים המסואבת שהן נאחזות בה, אז הנה סיפור שמצאתי בסלאשדוט:

אחד מה קוראים אותו כריסטופר נייט צילם את עצמו וכמה חברים שלו עושים פרסומות לטובת מסע הבחירות שלו למועצת בית הספר המקומי. מטופש, אבל זה מה יש. את הפרסומת הוא העלה ליוטיוב, כמובן. מישהו בערוץ הטלויזיה VH1 (ערוץ המוזיקה הגריאטרי) חשב שזה מצחיק, ושילב את הפרסומת בתכנית כלשהי שהראתה קליפים מצחיקים מיוטיוב. זה כנראה מפר את הזכויות של כריס, אבל לא היה ממש איכפת לו, והוא חשב שזה די מגניב.

כדי להשוויץ בפני החבר'ה על זה שהוא מופיע בטלויזיה, הוא הקליט את הפרסומת שהוא עצמו עשה, כשהיא משודרת בטלויזיה. כלומר: אותה פרסומת, רק עם הלוגו של VH1 בפינה. את זה הוא העלה ליוטיוב. קפצו ויאקום (החברה שבבעלותה VH1, וגם MTV ופארמאונט ועוד כמה) ואמרו: מה פתאום, הקליפ הזה מפר זכויות יוצרים – ואילצו את יוטיוב להוריד את הקליפ ולשלוח לכריס האומלל אזהרה חריפה.

מה עוד אפשר לומר?

המהירות שבה פורמטים משתנים משאירה אותך עם ערימות של מוצרים שלא ברור לי מה אני אמור לעשות איתם. למרות שלא כולם ממש אנלוגים, הם בהחלט מרגישים ככה.

1. כשהתגייסתי, שמתי שני אסימונים בסוף של השרוך של כל נעל. למרות שהתגייסתי בסוף שנות ה-80' כבר אז לא היה ממש שימוש לאסימונים והם נשארו בנעליים כל השירות. לעומת זאת התחלתי לרכוש כרטיסי טלכרט. ועכשיו מה? עד היום יש לי בארנק שני כרטיסי טלכרט חצי משומשים.

מה אני אמור לעשות איתם? לתת אותם לעובדים זרים? חוץ מהם, מישהו בכלל משתמש בטלפונים ציבוריים? ואם אני לא מוצא עובד זר בסביבה, מה לעשות איתם? לזרוק?!

2. קלטות (קלטת עאלק, יא אשכנזי אחד – קסטות!) ותקליטים. הרי כל הילדות פלוס הנערות פלוס הבחרות שלי היתה מלווה בקסטות ותקליטים. אז חלק מהתקליטים הצלתי מתהום הנשייה כאשר אמא שלי הודיעה לי שנמאס לה מהמקום שהם תופסים בעיקר בגלל שאין מכשיר בבית שיכול לנגן אותם. הצלתי אותם והעברתי אותם אליי ועכשיו אצלי הם תופסים מקום בעיקר בגלל שאין מכשיר בבית שיכול לנגן אותם (זה חצי מדויק, יש לי פטיפון אבל אני חושב שאני היחיד שיודע להפעיל אותו).

במקרה של הקסטות המצב חמור עוד יותר. אם לתקליטים יש שיק של רטרו מה יש לקסטות? כלום. מה לעשות איתן? לזרוק?!

3. תקליטונים (תקליטונים עאלק, יא אשכנזי אחד – דיסקטים!). מה עושים עם דיסקטים? יש לי שני ארגזים כאלו עם פלסטיק שקוף ונפתח שבתוכן יש כל מיני תוכנות מלפני עשר שנים. בסך הכל עשר שנים וכבר אין לי מה לעשות עם הדיסקטים. במחשב החדש שקניתי אין בכלל פתח לדיסקטים.

מה לעשות עם כל הדיסקטים האלו? לזרוק?!

אני קורא בלמהנט שדואר ישראל מציע תיבת דואר אלקטרוני בחינם לכל אזרח. אל תקפצו, זה לא כמו הוטמייל. זה בשביל שהממשלה תוכל להתכתב איתנו בדואר אלקטרוני ולכתוב לנו "אתה ראשון!!!!!1 לשלם מיסים", או משהו כזה.

דבר אחר תפס את תשומת ליבי. המשפט הזה:

חברת דואר ישראל מציעה כבר היום שירותי דואר אלקטרוני חלקיים, הניתנים דרך הסניפים והמוקדים של החברה. ניתן לשלוח דואר אלקטרוני דרך שניים מסניפי החברה (בתל אביב ובחיפה), או בפקס, בעלות של 7.10 שקלים לעמוד הראשון ו-2.10 שקלים לכל דף נוסף. כמו כן ניתן להקריא הודעה בת 60 מילים לכל היותר במוקד הטלפוני של החברה והיא תשלח אותה בודאר האלקטרוני תמורת 12 שקלים.

מה זה זה? ניתן להקריא הודעה בת 60 מילים, והדואר ישלח לכם את ההודעה בדואר אלקטרוני תמורת 12 שקלים? ג'יזס מאדר-פאקר-קרייסט!!

גבירותיי ורבותיי הרייני להכריז על שירות מתחרה!

היו"ר ישמח לשלוח עבור כל מי שרק ירצה, הודעת דואר אלקטרוני בת 80 מילים תמורת 8 שקלים. כן כן, 10 אגורות למילה לעומת 20 אגורות למילה בשירות המתחרה (אנחנו לא אומרים מיהו השירות המתחרה כדי לא לעשות להם פרסומת חינם. זה משרד הפרסום שלנו ייעץ לנו. איזו עצה מקורית, הא?!).

אנחנו מקבלים כסף מזומן, כרטיסי אשראי וגאדג'טים.
במידת הצורך תקבלו עודף בדרכמות.

אני חסיד של הרב ישעיהו פינטו, הרב קבע שאני אלך למכבי ת"א וכך אני עושה. אני לא החסיד היחיד שלו, כל עם ישראל חסידים של הרב פינטו. גם יו"ר ההתאחדות, אבי לוזון, אבי נמני ורבים מעולם הכדורגל מאמינים בו. הרב החליט, ואני עושה מה שהוא אומר.

ישראל, 2007.
גיא לוי, מאמן הנבחרת הצעירה של ישראל בכדורגל, מסביר כיצד הוא מקבל החלטות.

עופר שלח לאימייל הסגול עם הנקודות הצהובות התכתבות דואר אלקטרוני מרתקת עם מי שמכהן בימים אלו כסגן שר הביטחון של מדינת ישראל. וכך כותב לו עופר:

שלום לכבוד סגן שר הבטחון, מר מתן וילנאי.

קראתי בעיתון ששר הבטחון החדש הופתע לרעה מכמות המלאים של צה"ל, וטען שסדר הכוחות הנוכחי קטן יותר מחצי סדר הכוחות שהיה לצה"ל בשיא כוחו. תסלח לי על הדמגוגיה, אבל אם זה ככה, אפשר לדעת, בתור משלם מיסים, לאן הלך הכסף?

תודה רבה,
עופר
רמת השרון

עופר חיכה בסבלנות שישה ימים שבהם חשב לעצמו שודאי וילנאי עמל על שליפת נתונים וטבלאות. ואז הגיעה תשובתו המפורטת והמופלאה של סגן השר:

תשאל את מי שהיה אחראי . אני לא הייתי שם
מתן

השאלה של עופר אכן בעייתית והרי אין דרך פשוטה להשיב עליה. מצד שני, התשובה של וילנאי מצליחה להאפיל על השאלה. אם אני במקומו של עופר אני שולח לוילנאי מייל תשובה: "מצטער שהפרעתי לך באמצע משחק פריסל".

פרויקט מיוחד במלאת שנתיים לגלוב.
(יוזמה וכתיבה: ר"ש. כתיבה: יו"ר, תמר, מוסיפיניו, ג'וני דו [ז"ל] וילדה)

א

אורח, פוסט – ראה פוסט אורח.
אומואים – כותבי, מגיבי וקוראי הגלוב (ע"ע). וגם אחרים. כי כל הגלוב הזה אומואים.
אטיאס, אריאל – דמות מופת. שומר על ילדינו מפני זוועות האינטרנט.
אסטרולוגיה – מקצוע חובה ללימוד לכל עובדי הקונצרן (ע"ע).
אקיזמט – תוסף לעצירת תגובות זבל. התירוץ הקבוע שלנו כאשר אנחנו מוחקים תגובות בשרירותיות ("מי מחק לך תגובה, יא אפס? זה האקיזמט").
אשר עידן - ראה עידן אשר.
אתהצינור – 1. דרך מקובלת להיפרד לשלום מחבר קרוב. 2. קטע שיחה בין אינסטלטורים. 3. שירות להעלאת קטעי וידאו.

ב

בלוג – משהו אחר. כי זה לא בלוג, זה גלוב.
בלונדינית סודית – מאושיות הגלוב. יש הטוענים כי היא הצאצאית החשאית של מרלין מונרו.

ג

גאדג'ט – אם יש לזה חיבור USB, אנחנו זקוקים לזה. גם אם יש לזה סוללות חזקות במיוחד.
גלוב – מרכז החיים, היקום וכל השאר. הסיבה האמיתית להקמת מדינת ישראל, מלחמת העצמאות של ארה"ב והמפץ הגדול.
גיובל – המלך של הגלוב (ע"ע), שולט בחצי הכדור הדרומי ובפוטושופ.

ד

דמבורגרית – ראה תמר.
דדי, גו – מבצר תת-קרקעי ובו שרתים סודיים שמארחים את הגלוב (ע"ע).
דו, ג'וני – רוח רפאים, חלום. יש שטענו שפעם כתב בגלוב אבל אין לכך הוכחה.
דוקטורט – התירוץ הקבוע של היו"ר (ע"ע) כשהוא מתעצל לעשות משהו.
דנדוש – פעם היתה מלכת הסאדו של הגלוב. נעלמה.
דרור, יובל – דמות בדיונית המהווה מסווה ליו"ר (ע"ע).
דרכמה – המטבע המקובל בגלוב (ע"ע).

ה

האחים קלינגר – ע"ע יהונתן קלינגר, טל קלינגר.
הטוש – סימן רשום של הגלוב. שם חיבה ל-TheMarker.
הלמו – שם תואר לתיאור מעשה אווילי, פלילי, ילדותי או מטומטם במיוחד (לדוגמה: 'שמת 3 כפיות סוכר בתה של היו"ר? תגיד, אתה הלמו?').
הנהלה, חברי - קבוצת האנשים שאמורה לנהל את הגלוב. בפועל בטלנים גמורים. חוץ מהיו"ר (ע"ע).
הנפקה - תתרחש תוך מספר שבועות בבורסה התוססת של איי פיג'י. השקעה בטוחה.
העדער – כמו כותרת רק ביידיש. ניתן גם לומר בקיצור "העדר".
הקונצרן – ארגון בינלאומי חשאי, בעל מחזור כספים של מדינה בינונית, השולט על רוב הבנקים, רשתות הטלוויזיה, והממשלות ברחבי העולם. בראש הקונצרן עומד היו"ר (ע"ע).

ו

וורדפרס – מערכת ניהול תוכן שכמה גיקים פראיירים כתבו ונתנו לנו בחינם.
ווב 2.0 – בא לפני ווב 3.0. אשר עידן (ע"ע) יכול להסביר את העניין טוב יותר.
ויסטה – מערכת להפעלת העצבים של היו"ר (ע"ע).
ולווט – גיבורה עממית בבלוגוספירה. בהתחלה אף אחד לא ידע מי היא באמת, כיום המצב פחות ברור.

ז

ז' – מה שעובדי הקונצרן מקבלים במקום משכורת.
זושה – שם המקובל כשם חליפי לחברה שקוראת לעצמה בשם המסתורי "גוגל".

ח

חולצות הגלוב - עוד לא קניתם? נבלות.
חנות הגלוב – המקום שבו אפשר לקנות את חולצות הגלוב (ע"ע). עוד לא קניתם? נבלות.
חפש – קריאת הגנאי הכי קיצונית שאפשר להוציא ממוסיף (ע"ע). זה לא שהוא מנומס, הוא פשוט ילד.
חפרן – אתר קהילתי אליו גיקים מעלים קישורים שאותם אנחנו גונבים. מוכר גם בשם Digg.
חרמון – פעם טרול קבוע בגלוב ועכשיו טרול בבלוג של עצמו.

ט

טינופת – שם התואר המועדף על היו"ר (ע"ע) לתיאור גזענים ופשיסטים.
טרול מחמד – מחזיק שיא גינס בשעמום מרוכז ליצור חי. היה יכול ליצור משהו בעצמו אבל מה הטעם?
טרעקבעק – מגיע אל הגלוב כל פעם שאיזה בלוגר מקשר אלינו.

י

יהדות, ערוץ – ערוץ בנרג' (ע"ע). חביב במיוחד על הימין הסהרורי ועל היו"ר (ע"ע).
יו"ר – התפקיד הנחות ביותר בקונצרן. גם משלם על הכל וגם עושה את כל העבודה בעצמו. סנג'ר.
ילדה – הרכש החדש של הקונצרן. אנו תולים בה תקוות גדולות. תפוטר בקרוב.
יפנים – הפטיש של היו"ר (ע"ע). לא, באמת!

כ

כהן, אבי – נציג מוצצת העיתונות, אגדה בחייו, קאלט.
כהן חנן - זהירות, הוא עומד לסגור את וובסטר.

ל

לול – מקום בו תינוקות ישנים.
ליים, ג'יין – ראה שלו, שלו אדר.
למהנט – שם חיבה לאתר Ynet המוכר גם בשם למהנט שהוא שם חיבה לאתר Ynet המוכר גם בשם למהנט.

מ

מודעות – מוצגות מדי פעם בגלוב. מפנות לבתי העסק הכי טובים בעולם. אסור ללחוץ עליהן.
מוסטיגמן – MrM. הגלוב התאכסן בעבר על השרתים המג'עגע'ים שלו. מארח למופת, איש טוב שיזכה לחיים ארוכים.
מוסיף – סוציאליסט בלתי נלאה. בגלל שהוא חבר שלנו, הוא ידאג שכשהמהפכה תבוא המוות שלנו יהיה מהיר וללא כאבים.
מיקרוסופט - מזכירים אותה לא מעט. לא ברור למה.
משחח – משחק לחסרי החיים. כמו פחח (ע"ע) אבל משחק.

נ

ניו-אייג' – תפיסת עולם מדעית, רצינית ומוכחת המקובלת על כל יושבי הגלוב. שם של ערוץ באתר נרג' (ע"ע)
נרג' – "אתר האנרגיה". מקור שופע לרעיונות וקריזות.

ס

סגול, אימייל עם נקודות צהובות – אחד מהפיתוחים של מדעני הגלוב. טכנולוגיה סודית לתקשר עם היו"ר.
ספאם – שירות חשוב באמצעותו ניתן לרכוש ויאגרה, זאנקס, כלות מאוקראינה וכדורים להארכת הפין (מי שצריך – אתה יודע מי אתה).
סקס – נושא קבוע בגלוב, בעיקר בפוסטים של תמר (ע"ע) כי כל השאר יותר מדי גיקים.

ע

ע' – אשתו של מוסיף. אין הוכחה לכך שהיא באמת רוצה להיות איתו. קשה להאשים אותה.
עידן, אשר – תוכנה אוטומטית למספור עולה של טרנדים.

פ

פוסט אורח – שיטה גאונית למצוץ את כשרונות המגיבים תוך מתן קרדיט עלוב.
פחי – פחות מ"פחחחחח" יותר מ"חיחי".
פחח – פוסט לחסרי החיים. פוסטים המועלים בימי שישי בערב כדי לאוורר את הגיקים.
פיטנגו – פוסט. נכתב ע"י היו"ר (ע"ע) בשמות בדויים שונים.
פיטורים, מכתב – נייר עליו כתוב שעליך לפנות את חפציך תוך 30 דקות. כל אחד מכותבי הגלוב מחזיק ב-3-4 כאלו שנשלחו בתקופות שונות על ידי היו"ר (ע"ע).
פירמוט – תחביב של היו"ר (ע"ע), בעיקר מאז שהתקין ויסטה (ע"ע).
פפפףףף – הוצאת אוויר תוך כיווץ השפתיים. ביטוי גנרי לשאט נפש.

צ

צ'ינגפינקי – חייזר הבית של הגלוב. מחקרים מראים כי הוא אחראי ל-60% מהעב"מים בשמי הארץ ו-35% מההטרדות המיניות.
צרפתים - אסור להציק להם יותר מדי כי הם מיד נכנעים.

ק

קלינגר, יהונתן – ראה האחים קלינגר.
קלינגר, טל – ראה האחים קלינגר.
קמפוס – אזור המתפרש על פני 6.5 שנדיבריליון (ע"ע) פיקסלים. מאכלס את מאות עובדי הקונצרן (ע"ע) וכולל מדשאות, מעבדות משוכללות ומתקן עינויים.
קפה – סוג של משקה.

ר

רוגל – קפיטליסט מוצץ דם הפועלים, נפולת של נמושות. אוהבים אותו הרבה (אבל מרחוק).
רסס - שיטה לקרוא את השטויות שאנחנו כותבים בלי להיכנס לקמפוס. יש כמעט אלף סנובים שמשתמשים בה.

ש

שחורות, רואה – בלתי מזיק ברובו. גם בלתי מועיל.
שלו, אדר – לשעבר מאבטחת הקמפוס. ואז עברה לוואלה. ואז עברה לנענע. ואז עברה לנרג'. ואז עברה ללמהנט. יש לנו סחרחורת.
שם. שם – הדרך המקובלת להפנות למראה מקום מדויק בו צוטט דבר מה.
שנדיבריליון – דרך לספור הרבה מאוד דברים. קצת יותר מטריליון, קצת פחות מזפיצריליון.

ת

תוכן גולשים – דרך להרדים את המתנגדים לשלטון הנאור בקונצרן (ע"ע)
תחרות – פעילות מועדפת בקונצרן בה המבקרים מנסים להראות שהם הכי ראויים לפרס שלא קיים.
תמלילים, מאבד – השם המקורי של הגלוב. המותג הרשמי מול רשויות המס ומשקיעים נזעמים.
תמר – משוש חיינו, בבת עינינו, עוד אישיות של היו"ר (ע"ע).
תנוחי – דרך מקובלת להרגיע את הבלונדינית הדכאונית.

בקרוב סטארט-אפ שלי ושל עידן בתחום. יש למה לצפות.

לא תאמינו, אבל נהגי המוניות בניו יורק שובתים – וזה בגלל הסכנה לפרטיות. הועדה המפקחת על המוניות והלימוזינות בעיר החליטה, שכל המוניות חייבות להיות מצוידות במסך-מגע עם אינפורמציה לנוסע, קורא כרטיסי אשראי ו-GPS למעקב. מוניות רבות כבר מצוידות במכשור הזה – אתה יכול לשבת במושב האחורי ולעקוב אחרי הנסיעה (ולראות שלא לוקחים אותך לסיבוב מסביב לבלוק 3 פעמים). אבל ארגוני נהגי המוניות מוחים על הפגיעה בפרטיותם – מתוך הנחה שהבוסים יוכלו לעקוב אחריהם בכל שעה משעות היום.

מובן שאנשי הועדה טוענים שלא ייעשה במידע שימוש למעקב, ומן הסתם בקרוב גם יהיה מי שיטען שה-GPS דרוש מסיבות בטחוניות, אבל ברור לכולנו שמי שרוצה לעקוב – יעקוב. מהר מאוד המידע הזה ידלוף לאינטרסנטים, לחוקרים פרטיים ובעצם לכל מי שרק ירצה. במקרה הזה, השלטון כופה אובדן פרטיות על האזרח המציית לחוק. ואם נראה לכם שזה הכל בניו יורק הרחוקה – אתם טועים, כי חברי הכנסת היקרים שלנו, אלו שאמורים לייצג אותנו מול הממשלה, ולדאוג לאינטרסים שלנו, שוב מתייחסים אלינו כאל עדר פרות שיש למשול בו.

אם יתקבל החוק, כל פעולה שנעשה: שיחת טלפון, תשלום בכרטיס אשראי, משיכת מזומנים מהכספומט, כניסה לאתר אינטרנט או תגובה בגלוב – תירשם במסד נתונים ענק, שפקידי הממשלה ישייטו בו כבתוך שלהם. דבר כזה הופך את כולנו מאזרחים בעלי זכויות במדינה חופשית, לברגים קטנים במכונה טוטאליטרית הנמצאת במעקב מתמיד. גם השטאזי של מזרח גרמניה לא חלם על דבר כזה. האזרח התמים ביותר לא מעוניין שיהיה בידי המשטרה רישום מלא של השיחות שלו בסלולרי ואיפה הוא היה כשניהל אותן.

החוק מתיר אפילו קבלת מידע כזה ללא צו, אם שוכנע קצין משטרה שיש צורך "דחוף ומיידי" לקבלת המידע. אהה. ברור שכולנו סומכים על קציני המשטרה המצוינים והטהורים שלא לנצל את זה לרעה. אלא שעצם קיום מאגר כזה מעמיד אותנו בסכנה – כידוע, מאגר האזרחים של משרד הפנים דלף כבר לפני שנים לרשתות שיתוף הקבצים, ואפילו זוכה לעדכונים מדי מספר חודשים. זה המצב שנכון לנו, ממש מעבר לפינה.

הקרדינל רישלייה אמר פעם: "תנו לי שש שורות שכתב אדם חף מפשע, ואמצא שם סיבה לתלות אותו." בניתוח של כמות כזו עצומה של מידע על אזרחים שלא עשו דבר, אפשר למצוא אינסוף קונספירציות שמבוססות על שיחות טלפון אקראיות, קניה של בקבוק מים בפיצוציה, וגישה לאתרים באינטרנט. אבל העניין העקרוני יותר הוא: שוב, באמתלה של מלחמה בפשע, נלחמים באזרח הקטן, ששומר על החוק ומשלם מיסים ועושה מילואים ועומד בפקק.

האדם הנדיב, החכם והנרדף בתבל, מר ארקדי גאידמק, מפרסם היום בכל עיתוני הבוקר מודעה על כפולת עמודים (מחיר מוערך: מאות אלפי שקלים) שכותרתה "מכתב גלוי לחברי ועדת הכנסת לענייני ביקורת המדינה".

בפתח המכתב (?) מודה הנדיב לחברי הועדה "שהזמינו אותי להביע את דעתי בנוגע לענייני הפנים של ישראל". ואז הוא מתחיל. להעיד, להשמיץ, לתקוף, להתנפל. על מי? על מי לא. את שני העיתונאים שראיינו אותו ב"פגוש את העיתונות" (מתי גולן ודנה וייס) הוא מכנה בשם "שני עיתונאיים מאוד לא הגונים ופרימיטיביים", את אולמרט הוא מכנה "אדם שחסרה לו נשמה של יהודי" וזו רק ההתחלה.

בולטת יותר מכל העובדה שנראה שלגאידמק, שישן במיטה של כסף (אני מתכוון לכך באופן מילולי. לדעתי הוא ישן במיטה שעשויה שטרות של כסף), אין כסף לשכור מישהו שיעבור על הטקסטים שלו לפני שהם מתפרסמים. שני היודים במילה "עיתונאיים" הם רק ההתחלה. את לארי אליסון הוא מכנה בשם "לרי", בהתייחסו לראשי משרד הביטחון הוא כותב שהם "נעלמו מניצנים מפני שהם חששו שאני עלול לקחת המם את היוזמה", הוא מספר שאולמרט אמר כי "פעולות הבעת הסולידאריות שהפגנתי כלפי עמי באים לשרת את ענייני האישיים" (במקום באות), הוא מאשים את אולמרט ששלח "מאות ישראלים את המוות במהלך המלחמה", הוא מכניס מילים למרכאות בלי שום סיבה ("נשמה", "חוצפה", "צדקה", "אהדה"), מוסיף סימני פיסוק סתם כך ובאופן כללי עושה מעשה מגונה בשפה העברית.

אכן תמונות קשים, אהרל'ה.

אני לא מדבר על כך שהמסר שלו מנוסח בעילגות. אוהו הוא מנוסח בעילגות. אני מדבר על כך שנראה שגאידמק מתעקש לכתוב את המסר העילג שלו בעצמו ומה לעשות, גאידמק לא שולט ברזי השפה העברית. זה בסדר, הוא לא נולד כאן וגם אלו שנולדו כאן לא תמיד יודעים ומכירים את כל כללי הלשון (כמוני). מצד שני, העובדה שאדם מוכן להוציא מאות אלפי שקלים מכיסו כדי לפרסם את דבריו, אבל לא שם קצוץ על כך שדבריו מנוסחים בשגיאות, בטעויות ובעילגות, מעידה על הכוחניות, הזלזול והיהירות שלו לא פחות מאשר תוכן דבריו.