לפני הכל, אני רוצה להודות שוב לכולכם על הברכות החמות. תודה!

כפי שאפשר לנחש הראש שלי נמצא במקומות אחרים (אגב, השם שבחרנו הוא: דנה) ואולי דווקא בגלל זה, בגלישה החטופה שהרשיתי לעצמי קלטה את עיני כותרת באתר הטוש המדווחת על סיפור שיפורסם מחר ושהקדמה לו ניתן לקרוא כבר היום. כותרת הידיעה היא:

נשים בעמדות מפתח: רק שלושה ימים לאחר הלידה חזרה אירית אילוז, סמנכ"לית הכספים של אמפל, לעבודה

בגוף הטקסט מסופר:

שלושה ימים לאחר שילדה את בנה הקטן כבר חזרה אירית אילוז, סמנכ"לית הכספים של אמפל, לעבודה. אילוז נחשבת ליד ימינו של יוסי מימן, בעל השליטה באמפל. "אני 24 שעות בתפקיד כי צריך לעקוב אחרי אירועים בשווקים בארה"ב. אני גם לא מכבה את הטלפון בסופשבוע ובחגים. עם זאת, התפקיד מספק אתגרים ומאפשר יזמות. הוא מחייב לשמור על רמה מקצועית ולהיות מעורב בשוק ההון".

מכיוון שהטקסט כולו טרם פורסם קשה לי להבין האם זו כתבה שתהלל ותפאר את הנשים האלו או דווקא תציג אותן כקורבן להצלחתן. אינני אומר זאת מכיוון שמדובר בנשים. גם גברים שהיו אומרים "אני 24 שעות בתפקיד, לא מכבה את הטלפון בסופשבוע ובחגים" היו זוכים ממני לאותה תגובה.

למרות שגם עיתונאים נדרשים להיות זמינים למערכות שלהם משעות הבוקר המוקדמות ועד לזמן סגירת העיתון, למרות שגם עיתונאות היא לא מקצוע של תשע עד חמש, עדיין ניתן לקיים חיי משפחה – עזבו חיי משפחה, חיים כלשהם – בצורה סבירה (תלוי בסוג העיתונאי ובתפקידו). אין מצב שהייתי רוצה להתחלף עם אנשי קריירת ה-24 שעות, בטח לא לאורך זמן.

מי שלא יודע לנתק את עצמו מהעולם, אפילו לתקופות קצרות כמו חגים, סופי שבוע, או להבדיל – חופשת לידה (גברים ונשים כאחד) – זוכה בעיקר לרחמים מצידי.

לפניכם מצגת פלאש באדיבות חברת ניקון, שתסייע לכם לשמור על הפרופורציות הנכונות.

אזהרה: המצגת מלווה מוזיקת-רקע נעימה, ועלולה לשרוף לכם שעות.

(מקור: חפרן)

בעשרה לאחת לפנות בוקר הגחת לעולם במשקל של 3,565 גרם. כמה דקות אחר כך כבר הבטת בפליאה על הטיפוסים המוזרים שמחזיקים אותך ומתפעלים, כל כך מתפעלים. העיניים שלך עוד לא מפוקסות ובאופן כללי את זקוקה לגיהוץ אבל אנחנו יודעים שזה עניין זמני. את מושלמת כמו שאת.

עוד לא החלטנו איך קוראים לך (אנחנו מתלבטים בין דנה, שירה וגלי) אבל אנחנו מבטיחים שעוד לפני שנוציא אותך מבית החולים כולם ידעו מה שמך.

אני מקווה שימצא חן בעינייך להיות איתנו; עם אבא שלך, אמא שלך ושתי האחיות הנרגשות שמחכות לך בבית. אני מקווה שתאהבי את הטיול הזה שסידרנו לך בעולם. הוא לא המקום הכי מושלם אבל אנחנו נעשה הכל, ממש הכל, כדי שיהיה לך בו נעים, מעניין, אהוב.

ברוכה הבא לעולם מתוקה שלי. אני מאחל לך שתהני מכל רגע.

אוהב אותך,

אבא.

משרדי אינטראקטיב, משרדי פרסום, יחצ"נים, אתרי אינטרנט, עמותות, מקורבים, סוכנויות לקניית מדיה, כולם כבר ערוכים. מחר יתברר – על איזה באנר לחצו יותר?

בקיץ 2003, לפני ישיבה בעיתון "הארץ" ניגש אליי יואל אסתרון, אז משנה לעורך "הארץ" ועורך עמוד הדעות, וסיפר לי שהבת שלו כועסת עליו ושהיא כועסת עליו בגללי.

"בגללי?!", החוורתי.
"כן. בגללך", ענה לי.

מסתבר שיום קודם ניגשה הבת של יואל לבחינת בגרות בלשון והבעה וגילתה בחלק ה' בבחינה מאמר של אחד יובל דרור, שב-500 מילה מבלבל ת'שכל על מברשת שיניים. המאמר הזה ניתן בחלק של "הבנה" ומיד לאחריו נשאלו התלמידים מספר שאלות שהיו שוות 16 נקודות בבחינת הבגרות של אותה השנה.

(מי שמעוניין במאמר המלא ובשאלות יכול למצוא אותם כאן: חלק 1, חלק 2, חלק 3, חלק 4. אפילו את הפתרון המוצע של הבחינה שמרתי).

הרגשתי גאווה לכמה שניות עד שתמי ליטני, שמשמשת כיום כעורכת המשנה של "הארץ" ועורכת עמוד הדעות, אמרה לי שהיא תמיד חשבה שלחלק "ההבנה" בבחינת הבגרות בוחרים בטקסטים סתומים כדי להקשות על התלמידים. כל מי שהיה בישיבה צחק. נחמדה תמי.

מעניין היה לגלות שמשרד החינוך לוקח מאמרים אבל לא ממש מבקש רשות מאף אחד. ככל הידוע לי הוא לא ביקש אישור מ"הארץ" ובוודאי לא ביקש רשות ממני. פשוט לקח ותקע בבחינת בגרות. כשביקשתי עותק מהבחינה שיהיה לי למזכרת שלחו לי צילום. נחמדים משרד החינוך.

בכל אופן, מאז שמאמר שלי נכנס לבחינת הבגרות הוא מופיע בספרים להכנה לבגרות כדוגמה לבחינות עבר. זה הגיוני. בעבר פנתה אליי מישהי שכותבת ספרי הכנה וביקשה ממני להמליץ על מאמרים אחרים שלי. זה היה לפני כמעט שנתיים. שכחתי מזה לגמרי.

היום בבוקר קיבלתי מייל מסחלב ששלחה לי סריקה של שני עמודים מתוך הספר "לשון מפולפלת", ספר לבגרות שתלמידי כיתות י' לומדים איתו לקראת הבחינה. מסתבר שמאמר אחר שלי, הפעם מ"ידיעות אחרונות", פורסם בו כדרך להתכונן לחלק ה"הבנה" בבחינות הבגרות הבאות (הנה המאמר והנה השאלות).

אני מסיק מכך שתי מסקנות:

1. אם אתה תלמיד כיתה י', כדאי לך לקרוא את המאמרים שלי.
2. המאמרים שלי סתומים. הטקסטים חסרי פשר. זהב טהור למבחני הבעה.

1. כך נראה השער של הטוש היום בבוקר:

בכתבה עצמה מצוטטים משתמשים שמסבירים שהיו שמחים להתחתן עם האייפון אם זה היה מותר. אין בכתבה ציטוט אחד של מישהו שאומר "אייפון? אההה, סתם צעצוע ולא יותר מזה". במקום זה מצוטטים שם אנשים שמסבירים שהאייפון ישנה את העולם (לא פחות ולא יותר) ושאר סופרלטיביים מהז'אנר שאפשר למצוא רק בפרסומות של ג.יפית.

אני לא רוצה לומר דברים שאולי אחר כך אתחרט עליהם רק אומר שה"כתבה" הזו היא פרסום שלא ניתן לקנות בכסף. רוצה לומר, לא משנה כמה כסף "אפל" ונציגתה בארץ הקודש "איי-דיגיטל", היו שופכים על פרסום, הם למעולם לא היו מצליחים לזכות בכזה פרסום. שישאלו את עצמם אנשי המרקר – ומי שחתום על הכתבה – מה זה אומר על הטקסט.

2. כחלק מתנועת הלוחות הטקטוניים בעיתונות הכלכלית בישראל, "גלובס" מחזק את עמודי ההייטק שלו במהלך מיוח"צן היטב שהופיע אמש בראש העמוד הראשי של העיתון.

החידוש מתבטא בתוספת של עמודים המכסים את תחומי ההייטק, אינטרנט, ביוטק ועוד הן בעמודי החדשות והן בעמודי שוק ההון. את תפקיד עורכת עמודי ההייטק קיבלה גתית פנקס שבעיני היא עיתונאית מוכשרת וחדה ונראה שבאמצעות המינוי הזה ובאמצעות העמודים החדשים, "גלובס" סוף סוף מתעוררים מתרדמת החורף שלהם. (גילוי נאות: יש בינינו היכרות מוקדמת עוד בתקופה שבה עבדתי ב"הארץ").

יש רק דבר אחד שמציק לי: מדוע "גלובס" לא חושף יותר את החומרים של העיתון באתר האינטרנט שלו? האם לא שווה יחד עם הבליץ (שהתבטא בין השאר בכך שכמנוי על העיתון קיבלתי סמס המבשר לי על השינוי בעיתון) גם להפציץ את האתר בתכני הייטק כדי שהגולשים יתרשמו ממה שהם מפסידים? השימוש הכל כך לא מושכל של "גלובס" באתר האינטרנט שלו, זועק.

3. משהו רע עובר על ערוץ "הרשת" באתר נרג'. אף פעם לא ראיתי בו את ערוץ התוכן הכי מוצלח בעולם ועדיין בתקופתם של עידו קינן ודורה קישינבסקי היה מאמץ כנה כן לעשות איתו משהו, לייצר איזו אמירה, איזה סדר יום, איזו מחשבה מקורית. מאז שדורה עזבה ל"כלכליסט" (זמן קצר אחרי שעידוק עזב לאותו המקום) השממה השתלטה לחלוטין. כך לדוגמה הוא נראה הבוקר:

(בחצים ובבועות: התאריכים שבהם הועלו האייטמים השונים)

אין מצב, פשוט אין מצב שערוץ שרוצה חיים יציב בריבוע המרכזי שלו ידיעות מלפני ארבעה, חמישה ואפילו שישה ימים. לא יתכן שביום שני בצהריים עדיין יתנוססו בחזית הערוץ ידיעות מיום רביעי שעבר. יש להזנחה הזו מסר אחד מהדהד: זהו ערוץ מת.

תוחזר דורה לאלתר (סתם. שיהיה בהצלחה בכלכליסט).

האביר שלא היה קרא מאמר של ירון זליכה ולא יכול היה שלא לנתח את ההשלכות המאקרו-כלכליות של דבריו. הוא שלח אלינו טקסט לקטגוריית כתב/ת אורח/ת והנה הוא לפניכם:

נחרדתי לקרוא את המאמר של ירון זליכה בעיתון דה-מארקר (24.01.08). אביר הצדק, המשפט וההפרדה בין ההון והשלטון כותב כי:

האסטרטגיה המאקרו כלכלית של ישראל בשנים האחרונות עוצבה במארס 2003 על ידי שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, ואנוכי…לראשונה, התמקדה המדיניות הכלכלית בניסיון להקטין באופן משמעותי ועקבי את שיעור ההוצאה התקציבית בתוצר. כמו כן, אופיין הקשר השלילי המובהק שבין ההוצאה לבין צמיחת התוצר.

במילים פשוטות, על מנת שבידי האוצר ישארו עוד ועוד תקציבים, המשק עבר מייצור לצריכה, כמו משק של עוד מדינה גדולה וידידותית שכולנו מכירים.

לדעת ירון זליכה – הדבר עצר את התמוטטות המשק. מותר לשאול באיזה מחיר חברתי. מותר גם לשאול האם הדבר מוסיף ליציבות המשק לאורך זמן. זליכה עונה ומודה שלא: "דווקא כיום המדיניות המאקרו כלכלית שקבענו אז כבר לא מתאימה ויש לערוך בה שינויים". זליכה מדבר על הקיר שבו המשק עומד להיתקל. יתכן שכוונתו למיתון העולמי שעומד בפתח והפיתרון שהוא מציע:

לאחר חמש שנים של צמיחה מהירה משיק כיום הביקוש המצרפי בכמה גזרות עם קצב צמיחת ההיצע. הגיע זמנה של מדיניות לעידוד היצעים שתתלווה למדיניות לעידוד ביקושים עד שתחליף אותה בעתיד כמעט כליל. מדיניות זו שומה שתתמקד בהפחתת עלויות הייצור והאספקה של סחורות ושירותים באופן שירחיב את כושר הייצור (התוצר הפוטנציאלי) שלו.

במילים פשוטות הוא אומר שעלינו להוריד את עלויות הייצור והאספקה של המוצרים בארץ. האם הוא חשב צעד קדימה מה הדבר אומר? הלוא הבחירה במקרה זה היא בין דבר לחולירע.

או שיקצצו שוב בשכר המינימום או שמפעלים יעזבו את הארץ כדי לייצר יותר בזול למדינות השכנות ותיווצר אבטלה גדולה (בשעת מיתון!) או (וכאן השכל הקונספירטיבי שלי עובד שעות נוספות) או שיעשה שימוש בתשתית החוקתית שעוברת עכשיו בכנסת – מפעלים יועברו לתוך בתי סוהר, יהיה יותר צורך באסירים-עובדים, יבנו עוד בתי-כלא פרטיים, תוחמר הענישה – ובמקרה כזה אני מציע להחמיר את העונשים של אנשי הצווארון הלבן – חישבו על החיסכון הכלכלי! עובד שמקבל עשרות אלפי שקלים לחודש באלפים בודדים אם בכלל!

אלוהים יברך אותך ד"ר זליכה!

כבר יומיים שאני מתלבטת האם לכתוב על הידיעה הזו שמעוררת בי בחילה מכל כך הרבה היבטים.
כבר יומיים שאני תוהה האם פוסט בנושא מיותר, מכיוון שהוא משרת את הגורמים הכי פחות ראויים.
ובכל זאת.

בועז יונה, זה שקל לשנוא אותו, עושה לעצמו בקרת נזקים, ניהול משברים, או כל יופימיזם אחר שנועד להעביר מסר אחד: השתנתי על כולם, ועכשיו אני משכנע אתכם שזה קוניאק. השיקולים של יונה ברורים – הוא מעוניין לטהר את שמו עד כמה שניתן, להאכיל את ההמונים בשאריות לעוסות של ניצול מצופה באבקת סוכר, להעביר את המסר שגם הוא נדפק, גם הוא מסכן, גם הוא קיבל תמונה ש"מזכירה יותר את בני סלע מאשר איש עסקים מכובד", ואולי אם יכתבו את זה מספיק פעמים, אולי מישהו ישכח למה כל כך הרבה אנשים היו משתוקקים לנהל שיחה נוקבת עם איש העסקים המבוקש.

ההתלבטות שלי נובעת מכך שהדרך בה בחר יונה לנקות את עצמו היא לא באמצעים שיכולים להועיל במידה מסוימת לציבור,באמצעים שמעידים (ולו למראית עין) על הרצון שלו לכפר על מעשיו הדוחים, אלא באמצעות יחצ"נים, כאלה שישמחו לספר שהשמש זורחת מהתחת שלו תמורת תשלום סמלי וכתבות בנרג' ובטוש שעושות קצת יחצ"נות למשרד הנושא את שמם. כן, אלה אנשים שיסבירו שלא מבינים את נפשו המיוסרת מכיוון ש"עוד לא שמענו את הצד שלו כי הוא עוד לא התראיין". אלה אנשים שיציינו כי "אוהבים לטפול עליהם האשמות שלא מגיעות להם [...] כשהגיעו המכולות לפנות את חפציהם, שאגב לא נשלחו בכלל וכנראה נגנבו, שידרו תמונות של כלב שנותר מאחור. כולם מיהרו לומר עד כמה הם אכזריים, ואיך הם השאירו את הכלב שלהם מאחור, אבל חבל רק שאף אחד לא טרח לציין שזה הכלב של השכנים". אכן אנשים אכזריים, שלא מתביישים לטפול על משפחתו התמימה של יונה ערימות שקרים. ומה בנוגע לשקרים שהאכילו יונה וחבורתו את העיתונות והציבור? "אני לא יכולה להתייחס לטעויות שהתבצעו לפני שטיפלנו בתיק", מבהירה האחראית על מפזר האוויר בריח סחלבים ששכר יונה.

כמה בזוי יכול להיות אדם בעיני עצמו כדי שיסכים לעסקה עם האיש שהרס את חייהן של כל כך הרבה משפחות? האם אין גבול לתאוות הבצע (בהנחה שיונה יטרח להעביר אליהם את התשלום) והפרסום של אותו משרד יחסי ציבור, שסבור שיש מי שיבלע את האמת המשופצת הזו ויבקש עוד?

* זהירות, המילה "ביצים" מופיעה בטקסט 13 פעמים (לא כולל עכשיו, כשכתבתי "ביצים". זה 14. כלומר עכשיו זה כבר 15).

"הארץ" פרסם בסוף השבוע טקסט חד ומרתק של אהוד אשרי בנוגע לשר התחבורה שלכם, שאול מופז, אולי האישיות הפוליטית הכי צינית בישראל. הכותרת שניתנה לטקסט – אין לדעת האם על ידי אשרי או על ידי העורך – היא "הביצים של מופז".

לקראת אמצע הטקסט מאבחן אשרי:

במובן זה הוא [מופז] אחראי לניהול המלחמה ולתוצאותיה לא פחות מראש הממשלה ושר הביטחון. לא רק שישב בצוות הבכיר לניהול המלחמה, אלא שלו, לפחות, היו הכלים המקצועיים לזהות את המחדלים ולהשפיע על תיקונם. אבל מופז בחר לשמור על עורו ולהתיישר עם צמד טירוני הצמרת ("לא רציתי עימות עם פרץ"). עם ביצים קטנות כאלה, קשה לצפות ממופז שיודה באחריותו, אבל מותר להמליץ לו שיישב בשקט וישמור את פוזת ה"גבר-גבר" ל"ארץ נהדרת".

יתכן שבגלל שבטקסט מופיע הצירוף "עם ביצים קטנות כאלה", בחר עורך המהדורה המקוונת לספק הפניה שונה (המופיעה בעמוד הראשי של אתר "הארץ") אל הטקסט המקורי.

מה שמוביל אותי לחוק הטוקבקים של חסון.

בואו נדמיין לרגע שהטקסט אשרי היה מנוסח בצורת טוקבק. בואו נדמיין לרגע שהטקסט של אשרי הוא טוקבק בידיעה שמפורסמת בלמהנט, הארץ או נרג', המספרת על הביקורת של מופז על ניהול המלחמה. על פי חוק הטוקבקים, כדאי למופז להגיש תביעה נגד הטוקבקיסט האנונימי, עורך הטוקבקים, הגרפיקאי של האתר, מנהל האתר וגיסתו. מופז יטען להוצאת דיבה, שהרי לכל ידוע שיש לו ביצים גדולות בעוד שהטוקבקיסט יטען "אמת דיברתי" (ולכן יזכה בתביעה).

אבל הנקודה שלי היא אחרת: על פי חוק הטוקבקים טקסט שכזה לא היה רואה אור יום למרות שהוא מדויק לחלוטין. הוא לא היה רואה אור יום כי אנשים היו מפחדים לכתוב שלמופז יש ביצים קטנות (יש לו) ובאתרים היו מפחדים לאשר תגובה הקובעת שלמופז יש ביצים קטנות (יש לו) כי כולם היו מפחדים מהחוק של חסון שכנראה דואג שיום אחד מישהו יאבחן את היקף הביצים שלו ולכן נזעק להגן על "השיח הציבורי" מפני ביטויים מעין אלו.

אני מתקשה להאמין שמופז יתבע את אשרי ואת "הארץ" משתי סיבות. הראשונה היא שמופז יודע שהוא יפסיד והשניה היא שהוא ממש לא רוצה לנהל מול עיתון "הארץ" דיון משפטי שעוסק באשכיו. לעומת זאת, אם היה מדובר בטוקבק, זה היה הרבה יותר קל.

צודקת שלי יחימוביץ' כאשר היא טוענת שהטוקבק הוא מפלטו של החלש ושרק העשירים מגישים תביעות דיבה נגד טוקבקיסטים. צודק גם רוגל שטוען שלא צריך להגן על טוקבקיסט שמדבר כמו בהמה רק בגלל שהוא "האיש הקטן". ואולם חוק הטוקבקים מבקש לנקות מהשיח הציבורי לא רק את האמרות הגזעניות, המטונפות והשקריות (שבדרך כלל לא מפורסמות בכלל למרות שהן נורא מטרידות את רזי ברקאי) אלא גם ובעיקר את האמרות החדות, הנוקבות אך הראויות, אמרות שאנשים יפחדו לכתוב אותן ו/או לאשר אותן שכן אף אחד לא רוצה להסתבך: יותר בטוח פשוט לשתוק.

זו אם כן תהיה ההשפעה האמיתית של "חוק הביצים הקטנות ע"ש ישראל חסון"; הוא לא ישפיע על המקום שבו ברור לחלוטין שטוקבק לא צריך להתפרסם אלא על המקום שבו מדובר בעניין של טעם, של סגנון, או במילים אחרות, על המקום שבו העניינים הם גבוליים מבחינת חופש הביטוי. חסון מבקש להזיז את הגבול כדי שיגן על הביצים שלו ואני אומר: הביצים של חסון לא ראויות להגנה; בעטו בהן.

הגיע לידי הדו"ח השנתי של הקרן הלאומי למדע לשנת 2007/08. הקרן מקצה כספים למחקר בסיסי בישראל על בסיס תחרותי ומי שמנהל אותה היא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. תקציב הקרן לשנת תשס"ח עומד על 275.24 מיליון שקל.

בדו"ח ניתן לקרוא מי קיבל את המענקים, כמה הוא קיבל ולכמה זמן, וכן כותרת המחקר שזכה למענק. בחרתי רק תריסר מהכותרות היותר מוצלחות בהן נתקלתי. מי שיצליח להציג בצורה משכנעת את המחקר שעומד מאחורי הכותרת יזכה במענק מקרן הגלוב שתקציבה לשנת תשס"ח עומדת על 872.43 שנדיבריליון דרכמות.

1. מגנטיות ופרואלקטריות מולטיפונקציונליים במגנטים מתוסכלים (189 אלף שקל ל-4 שנים).
2. חקר מודלים חדשים של מכונות זמן (133 אלף שקל ל-4 שנים).
3. דקוהרנטיות של חלקיקים נייטרליים וטעונים הצמודים לסביבה דיסיפטיבית (159 אלף שקל ל-4 שנים).
4. חומרים היברדיים בעלי פורוזיביות גבוהה: ייצוב של ננו-חלקיקים בפולימרים מאמולסיות בעלות תכולה גבוהה של פאזה פנימי על ידי עיצוב מולקולרי של כימיה / מימדי משטחי ביניים (189 אלף שקל ל-4 שנים).
5. ספינטרוניקה עם פרובסקיטים (198 אלף שקל ל-4 שנים).
6. אפיון של פקטור חלבוני חדש דמוי פרוטאין פוספטאז הדרוש לפירוק אוטופגוציטי של מיטוכונדריה (258 אלף שקל ל-4 שנים).
7. שילוב שיטות הדמייה ואלקטרופיזיולוגיה בעכברים טרנסגניים על-מנת לחוקר עיבוד מידע תחושתי בתאים המיטרליים של בולבוס הריח האקססורי (228 אלף שקל ל-4 שנים).
8. פיתוח תשתיות גנומיות למחקר בקרפיון (249 אלף שקל ל-4 שנים).
9. וריאנטים של אצטילכולינאסטראז – ממנגנון מולקולרי לנוירופתלוגיה (194 אלף שקל ל-4 שנים).
10. מדקדקי סידורי התפילה האשכנזיים (90 אלף שקל ל-3 שנים).
11. עמארת: המטבח הציבורי בתולדות האימפריה העות'מאנית (99 אלף שקל ל-3 שנים).
12. מתי שלילה היא אוטומטית? שלילה אקספליציטית לעומת שלילה אימפליציטית (142 אלף שקל ל-4 שנים).

למען הסר ספק, אני משוכנע שכל המחקרים האלו הם מחקרים חשובים ורציניים ועדיין, קשה שלא להתפעל מהיצרתיות בבחירת הכותרת.