ארכיון חודש ינואר, 2009

למה לא ציפי לבני

31 בינואר 2009

יש נקודה אחת שבכל פעם שלבני אומרת אותה אני מהנהן בהסכמה: ברק וביבי כבר היו ראשי ממשלות והם היו ראשי ממשלות איומים ונוראיים; "אני עוד לא הייתי", היא אומרת. על זה אמר מופז "זו לא העת לניסויים" (והליכוד מצטט אותו שוב ושוב בתעמולת הבחירות שלו) אבל הוא אמר את זה בתקופה שבה השניים נאבקו בפריימריז וממילא הייתי מעדיף כמעט כל אחד בעולם, בלי צחוק – ממש כל אחד בעולם – על פני מופז כראש ממשלה.

הבעיה היא שאחרי הטיעון הזה של לבני, לא נותרת סיבה אמיתית להצביע לה. הצווחות ההיסטריות של אלו שטוענים כי מדובר בסוג של שוביניזם הן מגוחכות בעיניי. כמו תמיד, הגדילה לעשות חנה בית הלחמי, ששילבה בטקסט ההיסטרי כתמיד (זה בסדר חנה, גם אם היית גבר הייתי טוען שהטקסט שלך היסטרי) שיר מטקס יום השואה יחד עם קריאה שלא לפסול אל לבני בגלל שהיא אישה.

העובדה שהיא אישה, היא הבעיה האחרונה של לבני. למרבה צערה, בעייתה הראשונה בכלל לא קשורה אליה, היא קשורה באלו שנשרכים אחריה. מי יכול להצביע עבור טיפוסים כמו צחי הנגבי, שאול מופז, רוחמה אברהם בלילא (שבאופן מפתיע, אבל גם שלא, באתר האינטרנט של קדימה היא פשוט הועלמה, נמחקה ואיננה) והגדולה מכולם, דליה איציק. לא באמת, מי? זו כמובן לא הבעיה היחידה של לבני, אבל ללא ספק היא עושה את העניין להרבה יותר פשוט: אין שום סיכוי בעולם שאני אצביע לאנשים כאלו.

ובכלל, מרוב זה שמדברים על ליברמן, ליברמן ועוד קצת ליברמן, נראה שכולם שכחו שהבחירות כאן הן לא בחירות נשיאותיות. בישראל בוחרים מפלגה והמפלגה של לבני היא פשוט קטסטרופה. בהקשר הזה, מי שמסוגל לשלוף מהזיכרון ארבעה חברי כנסת מהמפלגה של ליברמן יזכה בפרס. הסיבה שאף אחד לא זוכר פשוטה: בפשיזם אין משמעות לאיש מספר שתיים של המנהיג ולכן גם בתשדירי התעמולה של ליברמן לא רואים אף אחד חוץ ממנו.

אז אפשר לדבר עד מחר על ביבי וברק ועל כך שלבני היא בחירה סבירה (נניח) אבל מי שמצליח להשחיל את הפתק של קדימה לקלפי כשהוא זוכר מי הם חברי מפלגתה והיד שלו לא רועדת, כנראה לקח כדור חזק נגד בחילה. ולא, אני לא חושב שהאופציה היחידה בישראל היא להצביע ולסתום את האף: יש לא מעט אלטרנטיבות שפויות בהרבה במפלגות הקטנות.

נעימת הפתיחה של כל הזמנים

30 בינואר 2009

בלמהנט עשו פרויקט מוצדק בהחלט (גם אם חסר כל סיבה מיוחדת) במסגרתו נבחרו עשרת נעימות הפתיחה הטובות ביותר מתוך תוכניות טלוויזיה שונות. כמובן שחלק לא מועט מהבחירות משולל כל היגיון כמו הבחירה בנעימת הפתיחה של "בוורלי הילס" או "30 ומשהו" ואפילו "סיינפלד". הבחירה הזו מלמדת יותר על הטעם הטלוויזיוני של הבוחר ופחות על הטעם המוזיקלי שלו.

אם הייתי צריך לבחור את החמישייה הראשונה שלי הרי שהיו בה את זו של "דאלאס" עם נעימת פתיחה מדויקת, "הוואי חמש אפס" הקלאסית מכולן, "קו אונידין", תוכנית טלוויזיה שהיתה מתנגת ברקע כשהייתי ממש ילד ושהסיבה היחידה שאני זוכר אותה היא בגלל נעימת הפתיחה שלה, "בלוז לכחולי המדים" הנוגה ולצידה, נעימת הפתיחה של "חופשי על הבר" (Cheers). בלמהנט הפנו לקטע הוידאו הזה בו ניתן לשמוע את הנעימה כפי שהופיעה בטלוויזיה אבל חיפוש קצר העלה את קטע נוסף בו ניתן לשמוע את כל השיר.

YouTube Preview Image

כשרק השתחררתי שודרו בערוץ 3 מדי לילה, מהשעה 23:30 ועד 01:00 שתי התוכניות ברצף: "בלוז לכחולי המדים" ולאחר מכן "חופשי על הבר". הייתי צופה בהן כל ערב ולא מן הנמנע שזו אחת הסיבות שאני כורך אותן יחד. אבל יש עוד משהו בנעימה של "חופשי על הבר": לכאורה היא מספרת על מקום שמח, בו כולם מכירים את כולם, כולם יודעים מה שמך, כולם שמחים שבאת. אז למה תמיד השיר הזה מביא לי ת'דיכאון? (למרות שהגרסה המלאה פחות מדכאת) האם זה בגלל שמקום שכזה לא באמת קיים, בגלל שאידיליה שכזו קיימת רק בקרב אנשים שהם קצת שיכורים, או מה?

אני צריך ללמוד לשתות אלכוהול.

סוג מחורבן במיוחד של דילמה

29 בינואר 2009

בדיוק ארבעה חודשים חלפו מאז שפרסמתי את הפוסט הזה בו סיפרתי על ההחלטה שלי לעזוב את "ידיעות אחרונות". אולי זו הסיבה שבזמן האחרון אני מרגיש שאני כותב פחות ופחות על עולם העיתונות ועל עיתונאים ואולי זה פשוט מכיוון שאת רוב מחשבותיי על התחום אני מנקז לטור השבועי שלי ב"עין השביעית". מה שבטוח הוא, שמבלי לדעת, החלטתי לעזוב את עולם העיתונות רגע לפני שהארץ החלה לרעוד תחת המקצוע – זאת למרות שהארץ רועדת תחתיו כבר לא מעט זמן.

ובכל זאת אני מתקשה להישאר אדיש נוכח הטקסט הזה של שירה אימרגליק שהתפרסם ב"עין השביעית" ומספר על סופת הפיטורים שחווים הקולגות שלי לשעבר בעיתונים השונים כמו גם בערוצי הטלוויזיה. כפי שנכתב בטקסט, קשה לדעת מה גרוע יותר: להיות מפוטר ולחפש עבודה בשוק תקשורת שחווה צמצומים כואבים או להישאר בעיתון ולעשות גם את העבודה שלך וגם את העבודה של מי שזה עתה פוטר ושאין שום כוונה להחליף אותו וזאת תוך ספיגת קיצוץ חד של אחוזים לא מעטים מהשכר שלך שממילא לא היה גבוה במיוחד.

יש לי לא מעט מה לומר על העיתונות, על תפקידו של העיתונאי ועל המחשבות של מי שעזב את המקצוע ממנו הוא כל כך נהנה במשך כעשור, מחשבות שמתחילות להסתדר ולהתבהר כמה חודשים אחרי אותה הודעה, אבל את המחשבות האלו ראוי לרכז בטקסט נפרד. ועדיין יש דבר אחד שאני יכול לומר כבר עכשיו: אני לא מקנא בעיתונאים שנאלצים להתמודד בשבועות האחרונים עם סוג מחורבן במיוחד של הדילמה הזו, דילמה מקצועית, תעסוקתית ואישית.

הצביעו "פי" כי

28 בינואר 2009

למה יוסי, למה? אז אתה כותב על תשדירי התעמולה העבשים ששודרו אתמול ומאבחן כי:

אף אחד לא דיבר על שלום, אף אחד לא דיבר על צדק, רק פירכסו זה את עצמו וזה את מנהיגו כזונות, וליכלכו זה על יריבו כגורפי ביבים. לכסף שיעשו הפרסומאים מכל הבאסה הזאת, דווקא היה ריח.

אף אחד לא דיבר על שלום? אף אחד? באמת? ומה עם מפלגת הניו-אייג' (שהשנה אפילו לא זוכה בתואר "המפלגה ההזויה ביותר של הבחירות" – יש כל כך הרבה מהן) אה, מה איתה? מה עם המפלגה שכותבת במפורש במצע שלה ש:

יוקם משרד ממשלתי חדש האחראי על פיתוח ותאום הפעילות ליצירת חברה של שלום.

למה, למה כל השליליות הזו, למה? למה הסמולנים תמיד משקרים, למה?

אני אומר הצביעו ל"ברית עולם" כדי ש:

תקציב שלום יופנה להפצת מידע על אפשרויות ריפוי, חשיבות יצירת שלום פנימי כתנאי לבריאות שלמה.

הצביעו "פי" (כוסאמק) כי [השלימו את החסר].

פלאי הטכניקה

26 בינואר 2009

בימים אלו אני עוסק בבניית וכתיבת קורס, שככל הידוע לי אין לו מקבילה באקדמיה הישראלית: היסטוריה וסוציולוגיה של הטכנולוגיה. השיעור הראשון יעסוק, בין השאר, במילה "טכנולוגיה" (Technology). בעודי יוצא למרדף אחר ההיסטוריה של המילה אני מוצא שמדובר במילה חדשה מאוד. מה זה חדשה, סופר-חדשה.

היוונים העתיקים דיברו על Techne במשמעות של האומנות (Craft) לדעת לעשות דבר מה. כאשר פרנסיס בייקון כתב את האוטופיה החברתית שלו, "אלטנטיס החדשה", הוא סיפר על אינספור פיתוחים אבל לא השתמש במילה "טכנולוגיה" אפילו לא פעם אחת. המילה "המצאה" (Invention) לעומת זאת מופיעה בטקסט שבע פעמים.

מי שככל הנראה המביא את המילה Technology לעולם הוא ג'ייקוב ביגלואו מאוניברסיטת הארוורד, שבשנת 1829 פרסם את הספר "אלמנטים של טכנולוגיה". אבל גם ביגלואו התייחס אל המילה במשמעותה הקדומה: סוג של ידע באומנויות השימושיות. הקמת המכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) ב-1861 היתה אמורה לסייע להחדיר את המילה לשפה אבל לא.

המילה Technology הפכה מוכרת ונכנסה לשיח הציבורי בארה"ב רק במאה ה-20 הודות לגרמנים. אלו החלו להשתמש במילה Technik שמשמעותה היתה סך הכלים, המכונות, המערכות והתהליכים בה נעשה שימוש באומנויות השימושיות ובעיקר בהנדסה. המילה Technik תורגמה לאנגלית ל-Technology וספגה משמעות נוספת: לא עוד רק אומנות שימושית, מכאנית – כלומר דיסיפלינה, תחום מחקר – אלא גם האובייקט אותו חוקרים: המוצר, הארטיפקט.

אני יכול להמשיך כך עוד ועוד (הסיבות בגינן המונח "אומנויות שימושיות" נזנח ותחתיו נקלטה המילה "טכנולוגיה" הן בכלל מרתקות בשל ההקשר התרבותי-כלכלי-אידיאולוגי הרחב שלתוכה היא נקלעת) אבל אעצור כאן ואומר שעל כל זה חשבתי כאשר נזכרתי שסבתא שלי, שנולדה ב-1921 ונפטרה ב-2005, היתה נוהגת לומר בהתפעלות "פלאי הטכניקה" כאשר הייתי מציג בפניה איזשהו גאדג'ט חדש. אני הייתי מחייך ומתקן אותה: "פלאי הטכנולוגיה".

העברית שלה לא היתה שגויה; היא היתה נטועה בתקופתה, תקופה בה המילה "טכנולוגיה" היתה חידוש בפני עצמו לא פחות ממה שהיא ייצגה.

שיצביע מי שקורא מצע של מפלגה

25 בינואר 2009

בשבוע שעבר הוזמנתי על ידי חברי הטוב, שוקי גלילי, להשתתף במפגש שנערך במטה התנועה הירוקה-מימד כדי לדון על המצע הטכנולוגי של התנועה לקראת הבחירות המתקרבות לכנסת. לא הלכתי.

לא הלכתי משלוש סיבות: הראשונה היא שהייתי הרוג מעייפות אחרי שיעור באוניברסיטת בן-גוריון. השניה היא שאני לא מתכוון להצביע בבחירות הקרובות לתנועה הירוקה-מימד והשלישית היא שנראה לי שמצע הוא עניין שמעניין בעיקר את אלו שכותבים אותו. אני לא מכיר אדם אחד בישראל שניגש לקרוא את המצעים של המפלגות ומגבש את החלטתו במי לבחור בהתאם למה שקרא. למעשה, אני לא מכיר מפלגה אחת בישראל שמיישמת את המצע שלה, שמתייחסת אליו ברצינות. אני מתקשה להאמין שיש מפלגה שכל חבריה קראו את המצע שלהם עצמם.

רוצה לומר (לפחות בשלב זה) יש לי דברים חשובים יותר לעשות מאשר לדון במצע שאף אחד לא יקרא, שלא ישפיע על אף אחד ושאותו תפרסם מפלגה שממילא אני לא מתכוון להצביע עבורה.

ובכל זאת, היום עלה המצע הטכנולוגי של התנועה הירוקה-מימד ובאופן כללי יש לי רק מילים טובות לומר עליו. הוא מעט אבסטרקטי מדי בשבילי ("התנועה הירוקה-מימד תפעל לצמצום הפער הדיגיטלי, בשאיפה להעניק לכל אזרח בישראל את האפשרות להשתמש בטכנולוגיה לרכישת דעת, התפתחות מקצועית, והיחלצות ממעגל העוני") אבל אני מניח שכך הם כל המצעים – לכן כל כך קל להתעלם מהם ברגע האמת.

אז למה בכל זאת טוב המסמך הזה? בדיוק בשביל מה שאני עושה בפוסט הזה, בשביל מה שבלוגרים אחרים עושים אצלם, בשביל מה שעיתונאים עושים: בשביל שנכתוב את השם "התנועה הירוקה-מימד" שוב ושוב ושוב ובכך תגבר המודעות למפלגה הקטנה הזו שעושה ככל יכולתה להפוך למוכרת בזמן קצר כל כך.

כל המפלגות הקטנות, כאלו שלא היו בכנסת האחרונה, חוזרות ואומרות ששבועיים לפני הבחירות הקודמות אף אחד לא היה חוזה כי הגמלאים יזכו במספר המנדטים המפלצתי לו הם זכו. הן רוצות להיות הגימלאים של 2009. אני מייחל לכולנו שהתנועה הירוקה-מימד תהיה הגמלאים של 2009. בטוח נרוויח מזה יותר ממה שהגמלאים הרוויחו מהמפלגה שקרויה על שמם.

תמונה של נורמאליות

24 בינואר 2009

רבות דובר על המאבק של ברק אובמה להשאיר את הבלקברי שלו אצלו עד שבסופו של דבר ניצח. אני לא יודע למה אבל התמונה הזו, של נשיא ארה"ב, מנהיג העולם החופשי, קשור כל כך לטלפון הסלולרי שלו בדומה לכל כך הרבה אנשים אחרים, דורש להיות מחובר בעצמו אל קרקע המציאות ולא רק דרך המסננים שמקיפים אותו, היא בעיני תמונה של נורמאליות מבורכת.

מתי נשמע על ראש ממשלה ישראלי חובב סמסים, מכור לאייפוד, קשור למחשב כף היד שלו? האם מישהו יכול לדמיין את ליברמן מדבר בחיבה על הנוקיה שלו? את ביבי מתלונן שהוא לא יכול בלי האייפון שלו? את ברק אומר שהוא חייב להפסיק לבדוק את חשבון הפייסבוק שלו? לא שמשהו מבין אלו הוא הדבר החשוב בעולם, אחרי הכל – הסורים על הגדרות ואין זמן להתעסק בשטויות, ועדיין, לפעמים, אתה רוצה שהמנהיגים שלך יהיו קצת דומים לך. לא הרבה; קצת.

קוראים לי איניגו מונטויה

23 בינואר 2009

ישנם אנשים שהולכים לאותו הסרט פעם אחר פעם. אני לא מדבר על "מופע הקולנוע של רוקי", אני מדבר על סתם סרט שאנשים מחליטים לראות שוב ושוב. אני מודה שאני לא משתייך לז'אנר הזה של צופי הקולנוע ובכל זאת יש סרט אחד שהוא יוצא מן הכלל: "הנסיכה הקסומה" אותו ראיתי בקולנוע שלוש פעמים (ואולי אפילו ארבע) ופעמים רבות נוספות בטלוויזיה.

אני לא יודע להסביר מדוע דווקא הסרט הזה גרם לי לחזור לקופת הקולנוע ולרכוש עוד כרטיס. אולי אלו השחקנים המצוינים (בילי קריסטל, מנדי פטינקין), אולי זה הבימוי המעולה של רוב ריינר, אולי זו רובין רייט שיש בהופעה שלה בסרט הזה משהו עוצר נשימה ואולי זה פשוט בגלל שכל אחד מאיתנו היה רוצה לומר לפחות פעם אחת בחיים את המשפט ההורס של איניגו.

מה שבטוח הוא שמי שאהב את הסרט ומכיר אותו כמוני, ישמח מאוד לקרוא כמה סיפורי טריוויה הקשורים בו.

דרוש: פישר שיודע עברית

22 בינואר 2009

פישינג ("דיוג" בעברית צחה) הוא "ניסיון לגניבת מידע רגיש על ידי התחזות ברשת האינטרנט". בימים האחרונים אני מקבל הודעות מפישרים הכותבים בשפה העברית המנסים לשכנע אותי באותות ובמופתים שאני חייב, ממש חייב, לתת להם את שם המשתמש והסיסמה שלי אצל בזק בינלאומי. הבעיה היא שנראה שמדובר בפישרים זרים שתרגמו הודעת פישינג מאנגלית לעברית באמצעות איזשהו כלי תרגום דמיקולו. התוצאה משעשעת במיוחד.

יקר BEZEQINT חשבון דוא"ל בעל,

כדי להשלים את BEZEQINT חשבון דואר באינטרנט, עליך תגובה להודעה זו מייד, והזן את הסיסמה כאן (). הודעה זו באה מתוך BEZEQINT אינטרנט הודעות הדואר שדרוג מרכז BEZEQINT לכל חשבון דוא"ל owners.We כרגע משדרג את הנתונים ואת חשבון הדואר האלקטרוני מרכזי. אנו נמצאים בשימוש וכן מחיקה של כל חשבונות דוא"ל ברירת המחדל BEZEQINT כדי ליצור שטח נוסף עבור תהליך חדש accounts.This גם תעזור לנו להילחם נגד הודעות זבל.

כדי למנוע את החשבון מלהיות סגור, יהיה עליך לעדכן את זה עכשיו מיד לאשר שהיא מתנה השתמשו בחשבון ועל חוקי הוכחה, אם יש לך זכות חוקית של הבעלים של חשבון זה.

לאשר את זהות EMAIL להלן עדכונים

שם משתמש / אימייל:
EMAIL סיסמה:
תאריך לידה:
מדינה או טריטוריה:

אזהרה! בעלי חשבון זה מסרבת לעדכן את החשבון שלה בתוך שבעה ימים מיום קבלת התראה זו יאבד את החשבון שלה באופן אוטומטי לחלוטין.

הערה: לא תהיה סיסמה לאפס שלח הודעה לצד שבעה ימי עבודה לאחר עוברים תהליך זה.
אני מקווה שאתה מבין.

אנו מודים לך על השימוש BEZEQINT

אזהרה קוד: Dv5CCFET
אני מקווה שאתה מבין.

יש להודות, מדובר בפישרים מנומסים שחוזרים פעמיים על המשפט: "אני מקווה שאתה מבין". ברור שאני מבין מותק. למרות זאת אני עומדת על דעתי ומסרבת לעדכן עכשיו מיד את החשבון שלי. אני מודעת לכך שאני אאבד את החשבון באופן אוטומטי לחלוטין. החיים קשים, נו.

צריך להיות טמבל אמיתי כדי לתת את הפרטים שלך לליצנים האלו. כמעט כמו להצביע לביבי.

קרל פון קלאוזביץ למתקדמים

לפני הטיסה הביתה מיכל נשלחה לסעוד קצת לחם עם חמאה באי הגלות, וכידוע הסיכוי שלה למצוא את פסל החסינות גם אם תנצח בדו-קרב מול אריק אפסי, שכן אופיר (…) כבר מצא אותו. מצד שני, אריק עשה נכון כשהתנדב לצאת לאי הגלות. עכשיו שנטע לי חזרה לשבט, לאריק יש שוויון מול ברית הבנים שאימצה את מאיר. אם ימצא את פסל החסינות האישית, לא ירחק היום שבו הברית של בשבקין, גיא ואיתי (…) תתפורר.

מה???

מישהו באמת קורא את הביקורת המופלצת הזו שנראה שהיא משעממת יותר מהמקור שאותו היא מבקרת?