לפני כמה שבועות פנה אליי רמי רוטהולץ מ"מעריב" ושאל אותי אם ארצה לקחת על עצמי טור שבועי בעמוד הדעות של "מעריב" בו אכתוב על התחום בו כתבתי בשנים האחרונות בעיתונות היומית: אינטרנט וטכנולוגיה. ההצעה הגיעה במקביל להצעה נוספת, מעניינת ומרתקת לא פחות, והייתי צריך לבחור בין השתיים או לדחות את שתיהן.

מי שעוקב אחריי בתקופה האחרונה יודע שאני עסוק בצורה שגובלת במדע בדיוני. מעבר לקורסים שאני מכין לשנה הבאה, אני כותב טור שבועי ל"עין השביעית" (שאין לי מספיק מילים כדי לתאר עד כמה אני נהנה לעבוד עם האנשים שם ולכתוב עבור המקום הזה – ואני כתבתי עבור גופים רבים), משתדל להתקדם בכתיבתי האקדמית, מרצה במסגרות שונות שאינן אקדמיות וזו רק תחילתה של רשימה ארוכה של משימות ומטלות שלקחתי על עצמי. במילים אחרות, אני פשוט עמוס נורא.

ובכל זאת התקשיתי לסרב.

חייתי בשלום (וללא געגועים) עם הפרידה מעולם העיתונות המודפסת. זה ממש לא חסר לי אולי בגלל שתוך זמן קצר מהרגע שעזבתי את "ידיעות אחרונות", התמלא היומן שלי עד אין קץ. ועדיין, כאשר מזמינים אותך לכזו במה, קשה להשיב בשלילה. מעבר לכך, אני מודה, מצאה חן בעיניי הסמליות: אחרי שבמשך כשלוש שנים כתבתי בעמוד המאמרים של "הארץ" ולאחר מכן במשך כשלוש שנים בעמוד המאמרים של "ידיעות אחרונות", לא יכולתי שלא ליהנות מהעובדה שכתיבה בעמוד המאמרים של "מעריב" תהווה תקיעת דגל פובליציסטי ביומון השלישי. אני לא מכיר כותבי מאמרים רבים שזכו לכתוב מאמרי דיעה בשלושת העיתונים הגדולים במדינה ואני רואה בעובדה שאזכה בכך מחמאה גדולה.

בניגוד ל"הארץ" ו"ידיעות אחרונות", לא אהיה חבר מערכת ב"מעריב". אני פרילנסר ותפקידי היחיד הוא לכתוב את הטור השבועי. אינני מסקר תחום ולא אעביר ידיעות למוסף הכלכלה או החדשות. גם כך מדובר במטלה לא פשוטה בקונסטלציה הנוכחית, שתחייב אותי לשלוח שני טורים בנושאים שונים, לשני גופים. ג'יזס, רק מלכתוב על כך אני נבהל. אני מקווה שאצליח להתמודד עם העניין אך לא אופתע אם תוך כמה שבועות אקרוס תחת הנטל.

בכל מקרה אני כותב את כל זה כי הבוקר התפרסם הטור הראשון שלי. באופן יוצא דופן הטור מתפרסם ביום חמישי אבל היום הקבוע לטור שלי נקבע ליום שלישי (השבוע יום שלישי נפל על ערב יום העצמאות ולכן הוא נדחה). אגב, אין לי מושג האם מדיניות "מעריב" היא לפרסם את טורי הדעה, כולם או חלקם, בנרג'.

זה לא יפתיע אף אחד מקוראי הגלוב לשמוע שהטור הראשון עוסק בנושא שמטריד אותי בתקופה האחרונה.
(לחצו כדי להגדיל):

אינסומניה
התעוררתי בבוקר בזעקה וכתבתי את המאמר.

סימני פיסוק (1)
אני לא נוהג להתבטא בנושא של לקוחות שלי. נקודה.

רומנטיקה
קיבלתי חשבונית של 25 אלף שקל מעו"ד רונאל פישר, ושילמתי אותה באהבה רבה.

סימני פיסוק (2)
יש דברים שאני לא יכול לעמוד מן הצד ולהסתכל עליהם. נקודה.

אמל"ח
זו הייתה התקפה כימית, התקפת טילים, התקפה הכי ענקית שאי-פעם מישהו קיבל.

רות וסטהיימר
אנשים נכנסים ומוציאים את האורגזמות החולניות שהיו להם באותו יום.

סימני פיסוק (3)
לא. נקודה.

איסטניסטיות
אני אומר איכס ענק על אדם שיורק בתוך האינטרנט שלי את דברי הזוהמה שלו.

פארטו
מתוך 120 ח"כים אני בקשר עם 80.

צניעות
אני חושב שמה שעשיתי ולא אמרתי – לא עשיתי.

קורקטיות
לילכי. מאז שאני זוכר את עצמי ועד היום ועד בכלל, סירבתי לקחת עמלה על תרומה שהשגתי.

ציונות
כוכב נולד' זה הדבר הטוב ביותר שקרה למדינה הזאת מהיווסדה

אינטלקטואליות
'האח הגדול' בעיני זה הדבר החכם ביותר שקרה לחברה הישראלית. את נראית לי המומה. אז אני מודיע לך חגיגית, הכי חכם.

מדיצינה
ומחלה אחרת זה הפרגיינס. לא יודעים לפרגן.

סוציאליזם
להוציא את כל הפיליפינים מהבתים? הרי אדם שמחזיק וילה בכפר שמריהו או בצהלה הוא אדם שיוצא בבוקר מוקדם לעבודה, אז הוא צריך שמישהו יטפל לו בבית עד שהוא חוזר.

מריטוקרטיה
עובדה היא שישראלי לא בונה בית יותר. הערבי בונה בית, או הסיני בונה בית, והפיליפיני מנקה.

פוסט פמיניזם
קודם כל אנחנו מעסיקים ארבעה גברים… יש לנו מנהל מחלקת רכב ומתחתיו עוד שלושה.

מונרכיה
צ'יצ'י ניהלה את משק הבית אצלנו 15 שנה, ובשל הגזירות נאלצה לשוב לפיליפינים. אמרתי ללקוח, 'אני נורא מצטער אבל אני חייב לנסוע לשדה התעופה, מתייחסים לא טוב לעוזרת הבית שלנו'… נסעתי לשדה, והתייחסו לצ'יצ'י כמו מלכה.

("לא מעניין אותי מה אמרו, מה אומרים, או מה יגידו", גלובס, 26.4.2009)

לפואטיקות נוספות:
הפואטיקה של קובי פרץ.
הפואטיקה של מנחם בן.
הפואטיקה של ערן תור.
הפואטיקה של ארז פילוסוף.

בעמודים האחרונים של מוסף העצמאות של "ידיעות אחרונות" מופיע פרויקט חגיגי, מצולם ומיוחד במסגרתו נשאלו שישה אנשים על הרגלי ה-SMS שלהם. בין השאר נשאלה מירי בוהדנה (32, רשפון) האם היא מקפידה על סימני פיסוק, פוצ'ו (70, תל-אביב) נשאל האם הוא משתמש בסמיילי ולורה לב (38, קיבוץ גשר) נדרשה לענות מהו המקום המוזר ביותר ששלחת ממנו הודעה. שישה אנשים, ארבעה עמודים, תמונות גדולות, שאלות מטומטמות, פרויקט מיותר אחד.

אפשר להבין את הפרויקט הזה. החגים האלו הורגים את העיתונאים, באמת שהם הורגים אותם. צריך להמציא אייטמים, צריך להמציא פרויקטים, צריך איכשהו למלא את העיתונים. בדיוק בשביל זה המציאו את הגלוב (וגם בשביל לאוורר את הפסיכוזות של היו"ר).

לכבוד יום העצמאות ה-61 של תחי-מדינת-ישראל, להלן רשימה של פרויקטים שמחכים במגירה עד למתקפת החגים הבאה, מוכנים לפריסה מהירה ובהתראה קצרה. כשירות לעורך יוצג הפרויקט, השאלות וכן כמה תשובות שלוקטו על ידי תחקירני הקונצרן. תמלוגים בתעריף הרגיל (93%) יש להעביר בתנאי שוטף פלוס רבע שעה. נא לשלם בדרכמות.

המדרכה האהובה עליי: משוררים, סופרים, סלבריטאים, ובעלי קיוסקים מדברים על המדרכות האהובות עליהם בארץ.
כאשר אתה יורד למעבר חציה, עם איזו רגל אתה עולה על המדרכה? יוסי לחיאני (הידוע בשמו "התוכי" מקיוסק "צבעוני" שברחוב אלנבי): "אני מעדיף לעלות ברגל ימין, אבל לפעמים אני שוכח ואז כל היום שלי נהרס. מקופלת?".
האם אתה אוהב מדרכות עם בלטות גדולות או כאלו משתלבות של אקרמן? א.ב. יהושוע: "האסתטיקה של הבלטה הגדולה אמנם אינה מושלמת כמו האבנים המשתלבות אך היא מזכירה לי את נוף ילדותי, בתקופה שבה לא היו בלטות בכלל. או מדרכות".

חצילים מספרים: משוררים, סופרים, סלבריטאים וירקנים מדברים על החצילים שעשו להם את זה.
מתי אכלת בפעם הראשונה חציל? צביקה פיק: "אני לא זוכר".
מתי אכלת חציל והצטערת על זה? ברנארד אוטוליני (ירקן איטלקי בשנת השתלמות ופילוסוף חובב): "אני אף פעם לא מצטער שאני אוכל חציל. החציל הוא הממתק של הטבע. יש סיבה שהוא סגול".

הטישו הרך: משוררים, סופרים, סלבריטאים וילדי הגן מדברים על נייר טואלט.
עם דוגמאות או בלי? שגיא נהור (5, שיכון ל', גן "טוהר"): "עם, עם, בטח עם. אבל לפעמים הקווים של הדוגמה עושים לי קצת אדום באף".
מה המקום הגבוה ביותר בו קינחת את האף? יודה לוי: "על פסגת האוורסט. אתה עולה לשם ומהקור יש לך צורך בלתי נשלט לקנח את האף שאתה לא מאמין. הוצאתי את הטישו והוא קפא לי בתוך היד. הפך לפסל. זו חוויה של פעם בחיים. עד היום אני שומר משם את הנזלת".

המקש שלי: משוררים, סופרים, סלבריטאים וגולשי אינטרנט מדברים על מקש המקלדת אליו הם הכי קשורים.
מתי בפעם הראשונה השתמשת בסימן '&'? מוטי ברזילי (גולש ותיק ואח של דינה): "אני חושב שזה היה לפני שנה בערך. נכנסתי לגוגל וחיפשתי את 'מרקס אנד ספנסר' כי נסעתי לאנגליה עם גיסתי והילדים שלה במסגרת דיל של הדקה ה-90 הכל-כלול בקלאב בטורקיה ונחתנו לאיזה רבע שעה בלונדון בגלל שהקונקשן שלנו איחר אז פיצו אותנו. בכל מקרה, פתאום הבנתי מה השימוש של ה-&. לקח לי עשרים דקות למצוא אותו אבל אחרי שמצאתי אותו? תענוג!".
קונטרול, שיפט או אלט? עירית לינור: "באופן כללי אני לא חושבת שיש סיבה להשתמש במקשים האלו. כאילו מה העניין? אם אני רוצה למשל להוציא מהמקלדת שלי (שאגב נורא ישנה ונורא מלוכלכת אני נורא שונאת לנקות אותה אבל לא חשוב) סימן קריאה, כן? למה אי אפשר פשוט להוסיף עוד תו עם סימן קריאה? למה הצפיפות הזו? למה סימן קריאה צריך להיות יחד עם הספרה 1? למה?".

נמשים: משוררים, סופרים, סלבריטאים ודמויות מהתנ"ך מדברים על נימוש.
האם ג'ינג'י זה באמת אופי? דוד בן ישי (מלך ג'ינג'י): "ברור. זה עושה אותך עצבני".
על הפנים או על הידיים? גדול או קטן? עמית מכטינגר: "עדיף על הפנים וקטן אבל לא קטן מדי כי אז אתה נראה כמו חוברת שצריך לחבר את הנקודות כדי שיצא לך ציור? אתה מכיר את זה?".

רעיונות לפרויקטים נוספים יתקבלו בברכה.

הטור האחרון שלי ב"עין השביעית" עשוי להרגיז חלק מהאנשים שעוסקים המדיה החברתית. הם עשויים למצוא שהוא עושה להם עוול כאשר הוא צובע את כל העוסקים בתחום באותו הצבע. אכן, יש בטור הזה לא מעט מן ההכללה וטיבן של הכללות שלא להיות הכי מדויקות.

אבל אחרי שמנקים את הרעש שיוצרת ההכללה, אני חושב שהטענה נכונה. בקליפת אגוז היא קובעת שנכון להיום, לאף אחד אין באמת מושג מה טיב השינוי שמביאה לעולם המדיה החברתית, אף אחד לא באמת מבין מי נגד מי, אף אחד לא באמת יודע מה סוד ההצלחה וכיצד נמנעים מכישלון, אף אחד לא באמת יודע איך מנצלים את היתרונות (אם יש כאלו) ואיך נמנעים מהחסרונות, מה יהיה השלב הבא, כיצד נכון להיכנס לעולם הזה אם בכלל, אף אחד לא באמת יודע לענות על השאלות האלו. לאף אחד אין באמת מושג, למרות שיש לא מעט אנשים שמוכנים לתת עצות (בתשלום כמובן), להסביר שהמדיה החברתית היא משהו שאתם חייבים להיכנס אליו ובמקרה אני גם מעביר סדנא, כתבתי ספר ואני נותן שירותי ייעוץ.

אני לא טוען שהמדיה החברתית היא שינוי זניח או חסר משמעות. ממש לא. פשוט מאסתי באינספור "גורו האינטרנט" שצצים בכל פינה, שמציפים את יוטיוב בקליפים בהם הם מסבירים כיצד לפצח את התופעה, שעולים על כל במה, מחלקים כרטיסי ביקור וכותבים טקסטים בנאליים בהם הם מספקים עצות בגרוש נוסח "הקשב לגולשים" ואז "נהל איתם שיחה".

אני עומד מאחורי הטענה הזו ואשמח אם יוכיחו לי אחרת.

בשבוע שעבר אברי גלעד התעצבן על קטע שהוצג בתוכנית הבוקר שהוא הנחה. הקטע נלקח מתוך "מירוץ למיליון" שהיא תוכנית המשודרת אצל הזכיינית "רשת", אותה זכיינית שמעסיקה אותו כדי שינחה את תוכנית הבוקר שלה.

היום, בנרג', התפרסמה תגובתם הכעוסה של "אנשי רשת":

זכותו לחשוב מה שהוא רוצה גם נגד רשת", אומר גורם בחברה, "אבל הוא לא יכול להגיד את זה בשידור חי כשהוא מקבל משכורת מרשת".

זו לא התגובה הרשמית של "רשת". הנה התגובה הרשמית שמופיעה שורה אחת אחר כך:

מרשת נמסר בתגובה: "אברי גלעד הוא טאלנט ייחודי עם דעות מוצקות במגוון נושאים ועובדה זו הופכת אותו לפופולרי. רשת מעודדת פלורליזם של דעות גם כשמדובר בתכנים שלה".

והרי לכם יישום מופלא של טכניקת "סטירה-נשיקה": גם הכנסנו לו, לנבלה, שמרשה לעצמו לבקר את "רשת" בעודו מועסק על ידה וגם הראינו שאנחנו מעל כל ההתעסקויות הקטנוניות האלו. נהפוך הוא, אנחנו מעוניינים בפלורליזם של דעות.

יחליט הקורא איזו מבין התגובות מייצגת נאמנה את מה שבאמת התחולל ב"רשת" כאשר ראו את תגובתו של אברי.

כידוע, פרדס-חנה כרכור חוברה רק באחרונה למערכת החשמל. עד לא מכבר, את צרכי החשמל של המושבה (פחחח) סיפקו ארבעה גרבילים שרצו על גלגל כל הלילה. אולי מכיוון שכך, בכל פעם שנעשה באזור שימוש בחשמל לצורך מטרה כלשהי, מתרגשים התושבים ובעיקר הסוחרים. קחו לדוגמה את סופר-מרקט "אלונית", שנמצא בצומת "אלונית", שבעבר נקרא צומת "כרכור", אבל מאז שיש שם את "אלונית", אף אחד לא זוכר שזו הכניסה ל"כרכור"; כולם זוכרים שזו הכניסה לסופר-מרקט.

ובכן אותו סופר-מרקט, מוכר בקבוקי שתיה מסוג "קוקה קולה", תת-סוג "דיאט". המשקה עצמו, כך מסתבר, עולה 5.94 שקלים, סכום סביר לכל הדעות בהתייחס לכך שקוקה-קולה היא טעם החיים.

המדינה, כיאה לה, שולחת יד לכיסי ומחייבת אותי לפרנס את ברוני המאפיה ולכן אני נדרש לשלם עשרים וחמש אגורות דמי פיקדון. מקובל, מקובל; גם למאפיה יש זכות קיום.

ואז…

כפי שניתן לראות תושבי פרדס-חנה כרכור, משלמים כשביעית ממחירו הכולל של הבקבוק על קירור. שקל שלם נגבה בגין העובדה שהמשקה נמצא בתוך מקרר וכידוע מקרר עובד על חשמל ולא על גרבילים ומישהו צריך לשלם את החשבון, לא?

אין ספק שמדובר באחת הדרכים היותר יצירתיות לגבות תשלום-יתר על מוצר כלשהו. מה שכמובן מזמין פחח חגיגי ליום שישי: אילו תוספות מחיר יצירתיות ניתן לגבות על מוצרי יסוד, מוצרי יוקרה או כל מוצר אחר שמוצא חן בעיניכם: האם יהיו אלו "דמי כפתור" בסך 2.99 שקלים בעת מכירת חולצות? "תוספת עשב" בסך 50 אגורות עבור שוקולד פרה (הפרה צריכה עשב כדי להיות כל כך בריאה ושמנמנה ועשב זה דבר שעולה כסף, כן?! כן?!!) ואולי פשוט "צהוב", תוספת של 7.18 אגורות בעת מכירת במבה?

ההצעות היצירתיות ביותר יועברו למנהל הסופר-מרקט אשר התחייב להעביר 12% מכלל הרווחים שיתקבלו הודות להצעה המנצחת אל היו"ר שינקה דמי עמלה, דמי מוצא ודמי חבר בסך 97% (לא כולל מע"מ), ויעביר את היתרה אל המנצח המאושר.

לפני ארבעה חודשים פרסמתי פוסט ובו מחשבה על מקור המילה "טכנולוגיה". המחשבה הזו התגלגלה לשיעור בקורס שאעביר בשנה הבאה. השיעור התגלגל למאמר שהוזמן על ידי מערכת כתב העת "גליליאו". בגיליון מספר 128 (אפריל 2009) של כתב העת, שיצא לאור בימים האחרונים, תוכלו לקרוא כיצד המחשבה שהחלה בפוסט, הסתיימה.

גליליאו, אפריל 2009. גליון מספר 128.

מבחינתי זו סגירת מעגל. בגליון מספר 26 שיצא לאור לפני קצת יותר מ-11 שנים, בינואר 1998, פורסם ב"גליליאו" המאמר הראשון שלי. זה היה עיבוד של פרק מתוך עבודת התזה שלי. "גליליאו" היה למקום הראשון שפרסם אי פעם טקסט שאני חתום עליו. את הצ'ק שהם שלחו לי, לא פדיתי במשך חודשים; הנחתי אותו על השולחן והבטתי בו.

גליליאו, ינואר-פברואר 1998. גליון 26.

חלפו 11 שנים והבעיה נפתרה. האחראים על כתב העת, כיום מקבוצת SBC, הודיעו לי מראש שהם לא משלמים.

עדכון: מסתבר ש-Ynet החליט לפרסם את המאמר. הנה חלקו הראשון. הנה חלקו השני.

יש שני אזורים בישראל שבעיניי (וזה כמובן עניין של טעם אישי) הם היפים במדינה: עמק יזרעאל והכנרת. אני מסוגל להסתכל שעות על הנוף של העמק שנשקף מהגלבוע וימים על הנוף של הכנרת. כמה חבל שטבריה היא (ושוב, זה עניין של טעם ודעה) אחת הערים היותר מכוערות בישראל. אני ממש לא מתפלא שהעולים הראשונים שהגיעו לכאן נמשכו לעמק יזרעאל ולאזור הכנרת וביקשו ליישב אותם, על אף שכאשר הם הגיעו לאזור הוא היה מנותק, מרוחק, רווי ביצות. היה להם מספיק שכל וחזון להבין שזו הפנינה האמיתית של ישראל.

בימים האחרונים גמעתי את ספרו המעולה של אסף ענברי "הביתה" שמספר את סיפורו של קיבוץ אפיקים, שהוא במידה רבה סיפורו של דור המייסדים של המדינה. אתמול סיימתי אותו. ענברי מראה כיצד מייסדי הקיבוץ הותירו את רוסיה מאחור, משפחה, חברים ותרבות והגיעו לאזור הכנרת כדי להקים קולקטיב, התיישבות חדשה המבוססת על שיוויון שלעתים, בראיה לאחור, גבל בקיצוניות הזויה. הספר של ענברי משעשע ועצוב כאחד. משעשע, כי כתיבתו (המתומצתת) סוחפת ומרתקת ולעתים ממש מצחיקה, ועצוב מכיוון שהוא מראה, צעד אחר צעד, כיצד התרסק הפרויקט המפואר והשאפתני של הקיבוץ הישראלי, תחילה בהדרגה ואז כמעט בבת אחת, עד שמהחלום של המייסדים לא נותר זכר. גם מהם כמעט ולא נותר זכר.

הבוקר הייתי באזור מכיוון שהשתתפתי בכנס השנתי של האגודה הישראלית לאנתרופולוגיה שם עמדתי בראש מושב (זה לא היה מתוכנן, מי שאמור היה לעמוד בראש המושב נסע לחו"ל וביקש בהתראה קצרצרה שאחליף אותו). המושב היה מעניין מאוד ושמחתי על ההזדמנות להשתתף בו ובכנס.

הכנס התקיים בבית גבריאל שממוקם ליד צומת צמח, על גדות הכנרת. לפני 15-20 שנה היתה שם מסעדה והגישו בה קלצונה מופלאה. הגדר של בית גבריאל גבלה בכנרת והמים התנפצו על סלעים שמוקמו מטרים ליד הגדר. המסעדה המפוארת שבעבר היתה מפוצצת, כבר לא שם ובמקומה יש קפיטריה קטנה. כפי שניתן לראות בתמונות, צדק גיא כשכתב לי בטוויטר שיש צורך במשקפת כדי לראות את קו המים הנסוג של האגם.

הגדר בתחתית התמונה ומתחתיה הסלעים, אותם לא רואים בתמונה. מה שרואים הוא את קני הסוף, העשב הגבוה שצמח לו על האדמה החשופה במקום שפעם היה מלא במים הנפלאים של הכנרת. רק באופק, במרחק של כ-100 מטרים, רואים את קו המים החדש.

הנה עוד תמונה, הפעם מהמרפסת של בית גבריאל.

פעם, מי שישב על הספספלים יכול היה לחוש את הגלים. לא עוד.

עצוב לבקר היום באזור. בעקבות הספר של ענברי נכנסתי לקיבוץ אפיקים והסתובבתי בו קצת. איפה שפעם שכן מפעל מפואר לדיקטים, יש כיום מבני תעשיה ענקים ונטושים, שבורים ומנותצים. הכנרת התרוקנה והיכן שהמים היכו בסלע, גדלים היום עשבים.

מי שרוצה יכול לראות בכך מטאפורה למצב של המדינה, למצב של כולנו. מי שלא רוצה, לא חייב.

חלונות 7 כבר ברקע. מדברים עליה, מזכירים אותה, הנה היא או-טו-טו פה וההתרגשות רבה. מיקרוסופט מבינה שפלח השוק של הנטבוק הוא פלח שוק הולך וגדל ולכן היא תשווק גרסה מיוחדת המתאימה למחשבים הניידים והזולים האלו שנקראת Windows 7 Starter Edition. נשמע מבטיח, מה עוד שזו תהיה גרסה זולה במיוחד. סבבה.

אבל אצל מיקרוסופט, כמו אצל מיקרוסופט, אין ארוחות חינם. ובכן, "אין ארוחות חינם" בכל הקשור לגרסה המוזרה הזו, זה האנדרסטייטמנט של השבוע.

מסתבר שמי שישתמש בגרסה האולטרה-קלילה והאולטרה-זולה הזו, לא יוכל להפעיל יותר משלוש תוכנות במקביל. לא, באמת!

אני יודע שהודעת השגיאה הזו נראית כמו פארודיה על הודעות השגיאה של מיקרוסופט, אבל ההודעה הזו, במקרה, היא לגמרי אמיתית.

הגרסה הזו פונה לפלח השוק התחתון כמו גם לאזרחי המדינות המתפתחות וכנראה שמיקרוסופט סבורה שזו סיבה להטיל עליהם את אחת המגבלות היותר הזויות שנתקלתי בהן. זה מזכיר לי את הפרק ב"סיינפלד" שבו איליין נותנת לבית תמחוי עוגות מאפין בלי הראש שלהם. מגיעה האחראית על בית התמחוי ומתחילה לצעוק עליה: זה שהם חסרי בית לא אומר שהם מוכנים לאכול מאפין בלי ראש!

אז נכון שעכשיו נשמעות טענות שבעצם זה לא כל כך נורא, ואפשר להפעיל תוכנת אנטי-וירוס והיא לא נספרת ברשימת שלושת התוכנות, וגם לפתוח את חלון לוח הבקרה (!) וגם הוא לא נחשב ואפשר גם לפתוח הרבה טאבים בדפדפן (!) וגם הם לא נחשבים ויאלללה, תגידו אתם עושים צחוק מהעבודה?? מה זה השטויות האלו?

אני קורא שמשרד האוצר ורשות המסים שוקלים להוסיף ל-2.4 שקל לליטר בנזין, מס שמשלם כל אזרח שממלא את מיכל הדלק שלו, 30 אגורות נוספות כך שנשלם למדינה על כל ליטר בנזין 2.7 שקל, וזאת כמובן ללא עלות הדלק עצמו.

נראה לי שלמשרד האוצר ורשות המסים פשוט נגמרו הרעיונות למסים חדשים ולכן הם לוקחים מסים קיימים מעלים את סכום המס. בדיוק בשביל בעיות שכאלו יש את הגלוב.

במדינת טנסי שבארה"ב למשל, נכנס לתוקף ב-1 בינואר 2005 חוק חדש שקובע שמי שקונה סמים, נניח מריחואנה, נדרש להגיע תוך 48 שעות למשרדי מס הכנסה ולדווח על הסמים שרכש כדי שיוכלו לחשב כמה מס הוא צריך לשלם עליהם. בתמורה, הוא יקבל חותמת רשמית מהמדינה על כך ששילם באופן חוקי מס על הסם הלא חוקי שרכש. החלק המדהים הוא שטנסי היא רק האחרונה מבין 23 מדינות אחרות בארה"ב שכבר חוקקו חוק דומה.

לדעתי יש רעיונות מוצלחים בהרבה, פשוט הראש היצירתי של מבקרי הגלוב עדיין לא נכנס לפעולה. לפני שנתיים וחצי נערכה בגלוב תחרות להמצאת עמלות לבנקים שזכתה להצלחה מסחררת וחלק ניכר מהעמלות שהומצאו כאן נהוגות כיום בחלק ניכר מהבנקים הפועלים בחלק ניכר מערי ישראל.

אי לכך ובהתאם לזאת, הריינו מכריזים בזאאאת על תחרות להמצאת מסים חדשים.

הזוכה המאושר/ת שימציא את המס המוצלח ביותר, הראוי ביותר כמו גם המופרך והמצחיק ביותר, יידרש, כמובן, לשלם את המס הנקוב בגלוב על המצאות חדשות: 2.85314 ורבע שנדיבריליון דרכמות.