לפני חמש דקות צרצר הסלולרי שלי. התקבלה הודעה חדשה.
"נא להתפלל לשלומו של החייל גלעד שליט בן חוה להעביר ל_5 אנשים לא לשבור".
אני יודעת שזה לא התחום שלי, אלא של חנן, אבל בכל זאת –
אדם שרואה לנכון להתפלל, שיתפלל. תעבורת ה-SMSים, כפי שאני מבינה אותה, לא תשפיע על מצבו של החטוף. העובדה שמדובר בחיי אדם, לא הופכת את מכתבי השרשרת ליותר ראויים מ"גברת בראון שלא העבירה את המכתב לעשרה מחבריה, איבדה את עבודתה, פרצו לה לבית ונשברו לה שלוש ציפורניים מיד לאחר שביקרה אצל המניקוריסטית שלה".
מסכים בהחלט.
השאלה ממי קיבלת את ה-SMS הזה ולהסיק מסקנות אישיות 😉
לא. השאלה היא האם עובדי החברות הסלולריות התחילו את השרשרת כדי לצבור רווחים. אוי זה כל כך מגעיל אותי שזה לא מצחיק.
ר"ש, בדיוק המחשבה הזו עברה לי בראש כשקיבלתי את ההודעה.
ברשותך אחלק את התגובה לשניים:
1. לעשות כסף מהנושא זה בהחלט מכוער (אם באמת התחיל לגלגל את זה איש שיווק כלשהו, אבל נראה שהשרשרת באה מאנשים תמימים יותר).
2. כוחה של תפילה זה עניין של אמונה. אני מאמין בהחלט בתפילה וחושב שיש משהו יפה ואמיתי ברצון לשתף כמה שיותר אנשים שישתמשו בכח התפילה שלהם.
את לא רוצה להתפלל ולא חושבת שזה עוזר? זכותך המלאה.
אבל למי שכן מאמין בכח התפילה, בשלב זה (לצערנו או אולי לשמחתנו), התפילה הזאת כן רלוונטית.
דרך אגב אני קיבלתי את זה מארבעה מקורות שונים בדוא"ל.
אם מישהו מאמין בכוחה של התפילה, הוא לא יתפלל גם בלי לקבל את ה-SMS?
אני עוד זוכר איזה מאמר על מחקר זה או אחר שקרא לאנשים להפסיק להתפלל לרפואה של מאושפזים. הסתבר שב"מחקר" שנעשה, התברר כי אלו שהתפללו עבורם הפגינו אחוזי שרידות נמוכים יותר
רוב מכתבי השרשרת באים מאנשים ששי להם שרשר\אין להם חיים0לא מושג טוב להשתמש בפוסט הזה)\פאקצות. אני זוכר איך קיבלתי מכתב שרשרת עם כל כך הרבה שגיאות כתיב שכמעט פרסמתי אותו לפני ואחרי התיקונים!
רק אני או שזה ניסיון של חברות הסלולר לעשות עוד קצת כסף?
זה כמו ההזמנות בג'ימייל לפני שנתיים, אני לא יודע באילו 5 חברים לבחור.
פחחחחחחחח איזה פראיייר אתה אהוד.
אני הזמנתי את עצמי כדי לקבל עוד הזמנות ומכרתי אותו ב EBAY
גיובל – אתה משקיע נבון. לך תהמר בבורסה.
ולהודעה שלי: נראה לי שהחמאס אמר שאם ישלחו מיליון SMSים עם המילה שחרור למספר 05… ישוחרר החייל.
זו יכולה להיות יופי של תוכנית ריאליטי לחטוף אנשים (לאו דווקא חיילים) ולהשאיר אותם שבויים של הקהל.
הייתי אומר שלחטוף את המוח של אנשים זה רעיון יותר מוצלח אבל נראה שבמקרה שלך הוא כבר יושם.
תמר נזפה בי על התגובה באלעד. אז אני אסביר.
למרות שיש לי חוש הומור די ליברלי חייל בן 19 פצוע וחטוף ומשפחה שלימה שמשתגעת מרוב דאגה, הם אפעס, לא סוג החומרים שעליהם הייתי מבסס בדיחות. אני די משוכנע שאם אחיו/בן-דוד/חבר קרוב של אלעד היה נמצא שבוי באיזה מחנה פליטים בעזה הוא היה קצת-קצת פחות משועשע.
יובל , אנחונ יהודים אם לא נצחק על זה שרוצים להרוג אותו 24\7 זאת אומרת שיש אנשים שהמקצוע שלהם זה לחשוב איך להרוג יהודים , היינו מתאבדים
כלומר, אני צוחק משמע אני יהודי?
תומך במלך ג'יובל: יהודים אוהבים לצחוק על עצמם, ואין (אין!) נושא שהומור לא משפר אותו. אני אישית חובב בדיחות שחורות כולל השואה: למה היטלר התאבד? הוא קיבל את חשבון הגז.
יובל, אלעד הוא המראה. תחשוב איך הוא הגיע לזה. הוא לא מייצג רק את עצמו.
אלעד, אתה יכול לשחזר את התהליך שהביא אותך לרעיונות שכתבת ולהחלטה לפרסם אותם?
בפירוט, אם אפשר. זה חשוב מאד.
שמחה להצפה של דרך החשיבה הזאת.
שושי: קמתי בבוקר. צחצחתי שיניים. העברתי את היום בכל מיני עניינים. ניגשתי לגלוב. קראתי את הקטע. קראתי את התגובות. ראיתי שאף אחד לא העיר על עניין הריאליטי שהיה מתבקש. השארתי תגובה עם ההצעה.
ויובל, אני מציע לך למצוא מכונת זמן טובה ולחזור להלוויה של אבא שלי, על מנת לראות שאין לי בעיה עם הומור שחור גם כאשר מדובר בקרובי משפחה שלי.
אם סיפרת בדיחות בהלויה של אבא שלך אתה חרא של בן אדם ויש לך הפרעת אישיות רצינית וחוש הומור מעוות
MrM, לא הוא לא, במשפחה של אישתי אוהבים לספר על ההלוויות הדרום אמריקאיות שכולם יושבים עם נשנושים וקפסיטו ומריצים דאחקות לזכרו של… גם באזכרות (כשהקצ'קעס לא עסוקות בלספור מי בא ומי לא) יש אווירה דומה.
באשכבה אירית עושים את מיטב המאמצים להתקרב למנוח באמצעות כניסה לחבית בירה ובקבוק ויסקי במקביל, ואח"כ עוד חבית ואח"כ עוד בקבוק. עד שבאמת מתקרבים אליו
ולעניין התפילה הסלולרית – זה גלגול מגעיל ומוצלח למדי של הפרח בלון כחול למען רון
סורי – מחיקה פזיזה. בסופרים שמחו למכור את הבלונים הכחולים למען שחרורו. מן הסתם, הקופאית לא ידעה למי בדיוק הולך הכסף
אלעד, באמת שאין לי כוח וסבלנות לפתוח פה סמינר על הומור שחור ומוות בתוך המשפחה. אומר רק את זה: הומור שחור זה משהו שמפתח הודות לפרספקטיבה, הודות לזמן. בגלל זה אין לנו בעיה לספר בדיחות שחורות על השואה.
כאן הילד עדיין מתנשף לאחר שחטפו אותו ואתה כבר מספר בדיחות.
מה אני אגיד לך – סר טעם, זה הדבר הכי עדין שאני יכול לומר על זה.
מוזר שיש פה 21 מגיבים ואף אחד לא שם לב לטעות בSMS…
ששם אימו של החייל החטוף הוא לא חוה אלא אביבה.
גם אני ביום של החטיפה קיבלתי SMS דומה אבל עם שם אחר משל החייל..
MRM: תודה על הערתך הבונה. היא מבוססת על היכרות מעמיקה איתי והסיטואציה עליה סיפרתי ולכן ודאי אפיק ממנה הרבה.
יובל: אז מה שאתה בעצם אומר שהבעיה שלך היא התזמון ולא הדברים. לצורך העניין לא עצם העובדה שהחייל נחטף ומוחזק לא היא הבעייתית, אלא עצם זה שזה התרחש לפני מספר ימים. לכן רון ארד, שעלה כבר פה בתגובות, בסדר לצרכי הומור שחור, כי הוא נחטף ב-1986, וזה מזמן…
מעניין.
בפעם הבאה שארצה לספר בדיחה, אספר עד עשר ואז אחשוב אם אני רוצה לספר אותה.
סביר להניח שכן, כי הבעיה היחידה היא הזמן ולכן ספירה עד עשר תפתור את הבעיה הזו…
אלעד, מניסיוני שלי, אני אוהב לחשוב על עצמי כמישהו עם יכולת מכובדת להומור עצמי. אבל במקרים כאלה, כשאירועים היו טריים וכואבים, היה קשה להבין בדיחות. בבחינת, לא צוחקים על חבל בבית התלוי
בקיצור, לא צריך לבטל את החשיבות של התזמון
אלעד, בלון כחול רואים. הוא יכול לתרום לתחושת סולידריות. sms הוא בעיני עסק טהור. זה לא כל כך רחוק מ'שלח sms' בעד חטיפות נוספות ועוד 'sms' בעד שחרור כל חטוף נוסף וכך לשרשר את רווחי חברות הסלולר.
זה מעלה לי אסוציאציה של מכירה פומבית של דמעות.
הגישה העסקית חסרת החמלה לכאורה מעלה בי אסוציאציה נוספת.
אלעד, אין ספק שהומור משמש גם להגנה, אבל אם יש חשש שאנשים יפגעו ממנו אז לא חייבים לפרסם. אולי ציפית להתפעלות מההברקה. צריכה להיות אתיקה גם להברקות.
זה מזכיר לי חברת פרסום מסויימת שאין לה גבולות.
שבוי של הקהל? תחשוב שאנשים שמכירים את גלעד עלולים לקרוא את זה.
התגובה שלך מפחידה אותי כי כבר נוכחנו שהמציאות יכולה לעלות על כל דימיון ואפילו שלך.
זה יהיה עולם שרק לרובוטים יהיו אולי כדאי להתקיים בו.
אלעד, הטלוויזיה המסחרית שטפה לך את המוח. אל תסכים. תזהר לא להגיע למצב של אל-חזור.
גם אני קיבלתי את זה, וחשבתי על זה, והגעתי למסקנה שבדרך כלל אני מקבל שטויות כאלה בדוא"ל או בסמס מאנשים איתם אני שומר על קשר רופף אם בכלל.
שושי:
לא אהיה קטנוני ואספר שהפעם האחרונה שראיתי טלוויזיה באופן יזום היית לפני למעלה משמונה שנים. גם אז אגב בעיקר צפיתי בערוץ הממלכתי.
אגש ישר לנקודה המהותית שהעלת והיא האם לפני כל תגובה שכותבים או דבר שמפרסמים צריך לשקול את כל ההשלכות האפשריות של הטקסט (כי מילים הורגות וגו).
אספר סיפור.
לפני כשנה, טיילתי במכתש הגדול ולפני כן בגן הפסלים ביער חצרים ליד באר שבע.
כתבתי על כך בבלוג שלי וציינתי שמגוחך לקרוא ליער חצרים "יער" וגם מרבית הפסלים במקום לא לטעמי.
יום אחד, מספר חודשים לאחר מכן, בתיבת האי מייל שלי המתינה הודעה מטעם גברת שהזדהתה כמי שאחראית לפרוייקט הזה.
היא נעלבה מכך שמתחתי ביקורת על המקום ושטחה מספר טיעונים בעדו. היא גם הזמינה אותי לערוך יחדיו סיור במקום.
השבתי לה והבהרתי את עמדתי באשר למקום (אין לי עמדה, המקום לא ממש חשוב לי).
ומדוע הבאתי את הסיפור הזה?
כי לא באמת ישבתי לי וחשבתי לפני שכתבתי שאולי יבוא יום ומי שיזמה את הקמת המקום תקרא ובטח לא חשבתי שהיא תוציא את הדברים מפרופורציה ותיעלב מזה.
אם עניין גן הפסלים בבאר שבע פגע במישהו, כל דבר שכותבים יכול לפגוע במישהו.
הנה, אני עשוי להיות אדם רגיש ולהיעלב מהתגובה שלך, כי אמרת שאני תוצר של שטיפת מוח של טלוויזיה מסחרית, על לא עוול בכפי, כי אני פשוט לא צופה בה!
את יכולה להירגע. לא נעלבתי ולא אבקש התנצלות.
אז נכון. יכול להיות שיבוא יום ואחד מבני המשפחה יקרא את הדברים שכתבתי.
אני בספק אם הוא יעלב מזה. אבל אם הוא יעלב, זה לא מהדברים שאני אמרתי, אלא כי הוא בוחר להיעלב (זה מזכיר לי איזה אנשים מעיתון בקמפוס בו אני לומד שנעלבו מכך שהעיתון שלהם הוצג במדור הסאטירה המתחרה בתוך אסלה).
באותה מידה, הוא יכול לקרוא את הדברים ולחייך, יכול לקרוא ולהגיד "איזה אידיוט מי שכתב אותם" תוך כדי צקצוק עסיסי.
אני או כל אדם שכותב לא שולט בשלל התגובות.
נותרו שתי ברירות:
לנסות להיות תקין פוליטי, לשקול כל הזמן דברים ולבדוק האם הם אולי עשויים לפגוע במישהו.
לכתוב את מה שנראה לי לנכון ואם וכאשר יקום האדם שיעלב, להסביר לו את כוונתי.
מבין שתי האפשרויות, אני מעדיף את השנייה.
אבל מי שרוצה לצנזר את עצמו, מחשש שמישהו אולי יעלב.
בבקשה…
אלעד, לא התכוונתי לפגוע בך. ניסיתי להיות עניינית. התכוונתי שיש בתרבות שלנו – ובטלוויזיה המסחרית כסוכנת שלה – יסודות החותרים תחת הערכים שלי.
הסיכון שאנשים יפגעו ממה שאנחנו כותבים הוא ענין של מידה. הבעת ביקורת על פסלים שונה מהפיכת אדם סובל שנקלע לסכנה לאובייקט של בידור ושל פיתוח עסקי.
הגישה שהיעלבות היא תוצאה של בחירה היא פיקציה, שעשויה לעזור במידת מה להתמודד עם עלבון. יעילותה פחותה בהרבה ממניעה.
השאלה היכן על חירות הכתיבה להעצר אינה ניתנת לתחושתי להיענות במדוייק ע"י קואורדינטות מילוליות. התשובה מושתתת על רגישות ועל אינטואיציה וקל מאד להחטיא.
איך מפתחים רגישות? דרך אפשרית אחת היא קריאת ספרים.