בעיתון "הארץ" מתפרסם היום אחד הטקסטים היותר מדכאים (אך החשובים והמעניינים) שקראתי בזמן האחרון. הכוונה היא לטקסט של דורון קורן, מורה ומבקר ספרות, שבמשך כמה חודשים לימד תנ"ך בחטיבת ביניים בבת-ים.
התלוננתי בעבר לא פעם על רמת הכתיבה הירודה של הסטודנטים, על אסטרטגיית ההעתקה שהתפשטה באקדמיה והיה לי ברור שהבעיה לא מתחילה באוניברסיטה. היא מתחילה במערכת החינוך היסודית והתיכונית שמספקת את תשתית החינוך הבסיסית, שמספקת את הרגלי הקריאה והכתיבה.
חלק מהתיאורים של קורן מוכרים לי גם מהאוניברסיטה. אמנם באוניברסיטה לא זורקים כדורי נייר האחד על השני ולא נהוג לדבר בגסות רוח אל המרצה, אבל נתקלתי בתופעות מקבילות. בייחוד נתקלתי ביכולת עלובה, שלא לומר מעליבה, לנסח טענה בכתב, להציג אותה בצורה רציפה, מתחילתה ועד סופה. נתקלתי לא פעם בקושי עצום להתמודד עם טקסטים שהם מורכבים מעט יותר מ"קופיקו". על קריאה וניתוח של טקסטים באנגלית אני כבר לא מדבר ולמרות שבכל הקורסים שלי יש לא מעט טקסטים שכאלו, כמעט תמיד יבחרו הסטודנטים לענות על השאלה, גם אם בדרך מאולצת, בהסתמכות על הטקסט בעברית שבביבליוגרפיה ולא על הטקסט באנגלית. לא תמיד זה עוזר להם.
העובדה שאין בידי המורים כלים להתמודד עם בעיות משמעת של תלמידים שתקועים כמו "מסמר ללא ראש" בכיתה (ניסוח של קורן), הופכת את בית הספר לשדה קרב בו גם כאשר מישהו רוצה ללמוד, הוא לא מסוגל. לאוניברסיטה מגיעים סטודנטים שאינם חייבים להיות בה אם הם לא רוצים. אבל אם הם מגיעים אליי אחרי 12 שנים בהן היכולת שלהם להתרכז יותר מכמה דקות ברציפות מוטלת בספק, המצב בכי רע.
בתי הספר שלנו מגדלים דורות של בורים, של ילדים שסובלים מהפרעת קשב קולקטיבית. אני חושב שקורן צודק – האשמה המרכזית מוטלת לפתחו של משרד החינוך עם חוזרי המנכ"ל המטופשים שלו, עם אידיאולוגיית "הילד במרכז" שלקחה מהמורה כל כלי משמעתי שהיה לו בעבר ושאפשרה לו לנטרל תלמידים מפריעים לטובת אלו שאשכרה רוצים ללמוד משהו.
הטקסט הזה מדכא לא רק מכיוון שהוא מראה מה קורה לילדים שלנו בבית הספר, אלא גם מכיוון שמי שאי-פעם העלה על דעתו להיות מורה, מי שחשב לעשות מעשה דון-קישוט ולהצטרף למערכת החינוך, מבין שחבל לו על הזמן: הבעיה היא מבנית ולא פרסונלית, ארגונית-ממסדית ולא נקודתית.
אם לא יגיע השר שיחליט לעשות מעשה ולהפוך את המערכת על ראשה, אבדנו.
כתיבת תגובה