תרבות ארגונית – הכול אישי

באחד הטקסטים הקודמים כתבתי שארגונים הם יצור רציונאלי ומשום כך ישנה ציפייה בסיסית שהדברים יתנהלו בצורה עניינית: החלטות יתקבלו על בסיס שיקולים מקצועיים, תקציבים יחולקו בהתאם לסדרי עדיפויות מסודרים, קידומים יתבצעו על פי כללים ברורים וכן הלאה. כעובד בארגון אתה מצפה שגם המחלוקות – ככל שיהיו כאלו, ויהיו כאלו – יתנהלו על בסיס מקצועי ולא אישי.

כמובן שזו ציפייה אידיאלית, אפילו אידיאלית בצורה קיצונית. בארגונים שבהם השיקולים הם לעולם ותמיד קרים ואובייקטיביים בצורה כמעט מתמטית, לא נותר הרבה מקום לאינטואיציה, לרגש, להעדפות או לטעם אישי. בארגונים מהסוג הזה האתוס התרבותי גורס שהכול נקבע על פי הדאטה. מכאן האמרה: In God we trust, everyone else must bring data.

זה המקום להגיד משהו גם על העניין הזה. מי שחושב ש-Data היא יצור אובייקטיבי, חי בסרט. דאטה, כמו כל תוצר חברתי אחר, נתונה לפרשנויות, להוצאה מהקשר, לסילוף ולשימוש למטרות זרות. חבר סיפר לי שנעשה סקר שנועד לבדוק את תפקוד המחלקה שלו. מתוצאות הסקר הסתבר שהמחלקה שלו היא המצטיינת בכל הארגון כולו ואולם כמו בכל סקר, צוינו כמה נקודות לשיפור. כחצי שנה אחר כך, השתמש בסקר אחד המנהלים הבכירים כדי לטעון שתפקוד המחלקה והעומד בראשה הם בעייתיים ואפילו "מתחת לכל ביקורת", תוך שהוא מציג את הנקודות לשיפור כ"ביקורת קשה שנמתחת על המחלקה". מה בנוגע לעובדה שמתוצאות הסקר עלה כי זו מחלקה מצטיינת? עובדה זו נעלמה כלא היתה. האם הוא השתמש ב-Data? בהחלט השתמש. חשבו על כך בפעם הבאה שמישהו יציג את ה-Data כעגל הזהב החדש.

בכל אופן, במבחן המציאות ברוב הארגונים יש ערבוב של המקצועי עם האישי וכיוון שהאישי נכנס למשחק, הוא מביא איתו את הטוב יחד עם הרע: את התשוקה עם התסכול, את המוטיבציה עם הייאוש ואת הענייני עם הלא-ענייני וכמו כל דבר אחר בחיים, גם במקרה הזה, הכול שאלה של מינון.

כיוון שסדרה זו מוקדשת להתנהגויות שפוגעות באמון, שקיומו הכרחי להתנהלות תקינה בתוך ארגונים, אתייחס לאלו שסובלים ממחלת "הכול אישי ושום דבר לא ענייני".

בארגונים מהסוג הזה כמעט כל החלטה מתקבלת דרך פריזמה אישית: אני אוהב אותך או לא אוהב אותך, אתה בעדי או לא בעדי, הצבעת בעבר עבורי או לא, אתה תעזור לי בעתיד או לא. כמעט אף החלטה היא לא באמת עניינית או מקצועית זאת על אף שמקבלי ההחלטות משקיעים אנרגיה רבה כדי לעטוף את ההחלטות הלא-ענייניות שלהם באינספור תירוצים, הסברים ועדויות לכך שבעצם ההחלטות היו ענייניות כל הדרך.

ארגונים מהסוג הזה מתנהלים על פי עקרונות הניהול המדעי של החצר הביזנטית. כל אחד מתחנף למישהו, לכל אחד פטרון, כל אחד משלם מס לאדון האישי שלו על מנת שבבוא העת הוא יחזיר לו טובה וזאת במנותק משיקולים כמו "מקצועיות", "עמידה ביעדים", "מוטיבציה", "התאמה לתפקיד", "חריצות" וכן הלאה.

למחלת "הכול אישי ושום דבר לא ענייני" מתלווה מחלת משנה שלעתים היא קשה ומסוכנת יותר: בארגונים מהסוג הזה פורחת פרקטיקה של טינופים והשמצות. אם יש למישהו יש ויכוח עם מישהו אחר, הוויכוח אף פעם לא ייתפס כענייני ומקצועי אלא כאישי ומכיוון שהוא אישי, הוויכוחים עצמם מוסברים דרך הפריזמה האישית: הוא לא הסכים איתי כי הוא "חרא", הוא מתנגד לו כי הוא "נקמן", היא לא קידמה אותו כי היא "כלבה", היא כן קידמה אותו כי הוא "חנפן". כפי שניתן להבין, אף אחד מההסברים האלו הוא לא מקצועי או ענייני; הם תמיד זרים ואישיים והם תמיד מטובלים בהשמצות וטינופים.

במקום שבו יש אנשים יש פוליטיקה ובמקום שיש בו פוליטיקה יש מאבקים, אגו ואמוציות. הבעיה שעליה אני מצביע היא לא פוליטיקה ארגונית, שהיא מאפיין בלתי נפרד בכל התארגנות אנושית. הבעיה שעליה אני מצביע היא שבמסגרת התרבות הארגונית לא ניתן לנהל ויכוחים ענייניים כיוון שהתרבות הארגונית הדומיננטית מסבירה, מפרשת ומנתחת כל אירוע דרך האישי ולא דרך המקצועי.

Image: Eric Drass

בארגונים מהסוג הזה, מתקיימת תדיר התגוששויות בבוץ והשחקנים הדומיננטיים הם אלו שיודעים לזרוק בוץ בצורה האפקטיבית ביותר. ההתנהלות בארגונים שכאלו היא כמעט תמיד מכוערת ונמוכה ומשום כך במהלך הזמן היא מבריחה אנשי מקצוע שחוששים למוניטין שלהם.

לכל אחד מאיתנו יש מוניטין. יש אנשים שעובדים קשה כדי לטפח את המוניטין שלהם ויש כאלו שמשקיעים בכך פחות אבל לכולנו יש אחד. על אף שניתן לרכוש בכסף כמעט כל דבר, מוניטין מקצועי הוא לא אחד מהם. מהסיבה הזו מעטים האנשים שיבחרו לעבוד בארגונים שבהם נהוג להשמיץ עובדים כחלק מהפרקטיקה היומיומית המקובלת.

לאורך השנים הייתי עד לבריחת אנשי מקצוע – זוטרים ובכירים – מארגונים שנוהגים לטנף את העובדים שלהם. בדומה לממשל טראמפ, בארגונים כאלו עובדים לשעבר לא מתגאים בכך שהם עבדו במקום העבודה שלהם אלא מתגאים בכך שהם עזבו אותו. רובם עשו את זה רגע לפני שהמוניטין המקצועי שלהם הוכתם אבל חלקם עשו זאת מאוחר מדי.

ארגונים שמעוניינים לטפל בבעיה הזו צריכים לטפל באותן חצרות ביזנטיות ולפרק אותן האחת אחרי השנייה. מהרגע שמקצועיות תקבל קדימות על פני חנפנות והתגובה להשמצות תהיה עילה להרחקה מהארגון, יועבר המסר שבמקום הזה מתנהל על פי שיקולים עניינים ושעל אף שאני לא בהכרח סובל אותך (מה לעשות, לא כולם יכולים למצוא חן בעיני כולם), אני עומד מאחוריך כיוון שאתה איש מקצוע וכאשר אתה אומר משהו אתה מבסס את הטיעונים שלך על בסיס שיקולים מקצועיים.

יש לציין שתפנית שכזו בתרבות ארגונית היא קשה ואולי אף בלתי אפשרית במקרים שבהם הנהלת הארגון עצמו מתנהלת כחצר ביזנטית וכאשר בראש החצר עומד המנכ"ל. במקרים כאלו העובדים צריכים להחליט האם הם מסוגלים להמשיך לעבוד במקום שבו תככים, השמצת אויבים (בדרך כלל מדומיינים), מתן טובות הנאה למקורבים וטינופים בלתי פוסקים הם חלק מההתנהלות היומיות המקובלת.

לפרקים נוספים:
הקדמה
בינוניות
חוסר אכפתיות
ריכוזיות
הסתרה
מחנאות
פרידות מכוערות
שקרים
חוסר אמינות
כוחנות
שחיתות
משבר אמון – התסמינים

מחשבה אחת על “תרבות ארגונית – הכול אישי

  1. עבדתי פעם בחברה שהתנהלה כאוסף של חצרות ביזנטיות. זו היתה חוויה הזויה, מצחיקה ומפחידה. היום החברה הזו לא קיימת יותר. באמת מעניין למה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

תצוגה מקדימה: